חיים ארלוזורוב (אוניית מעפילים)
 | |
| האונייה "אולואה" בנמל מרסיי, אוקטובר 1946 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | ספינת קאטר (Cutter) |
| צי | משמר החופים האמריקני |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | Newport News, וירג'יניה |
| הוזמנה | עבור משמר החופים האמריקני |
| הושקה | תחת השם USS WPG-53 UNALGA |
| תקופת הפעילות | מאי 1912 – הווה (כ־112 שנים) |
| אחריתה | נגרטה בשלהי מלחמת העצמאות ופורקה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 1,181 טון |
| תפוסה | 800 |
| מעמס | 420 |
| אורך | 58 מטר |
| רוחב | 9.75 מטר |
| שוקע | 4.27 מטר |
| מהירות | 12.4 קשר |
| גודל הצוות | במקור - 5 קצינים ו-67 אנשי צוות |
| טווח שיוט | 1,500 קילומטר |
| הנעה | 1,000 כוח סוס |
| צורת הנעה | קיטור |
חיים ארלוזורוב הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב'. האונייה, שנקראה על שמו של המדינאי חיים ארלוזורוב, הובילה 1,346 מעפילים[1] מנמלי שוודיה ואיטליה אל חוף ארץ ישראל בחורף 1947, במסע הימי הארוך ביותר של ספינת מעפילים עד אז. האונייה עלתה על שרטון מול חוף בת גלים שבחיפה ב-28 בפברואר 1947, תוך מאבק בספינות וחיילי הצי הבריטי. מעפיליה נעצרו על ידי הבריטים וגורשו למחנות המעצר בקפריסין.
תולדותיה
"אונלגה" - בשירות משמר החופים האמריקני
האונייה נבנתה ב-1912 בארצות הברית בשם USS Unalga.[2] בגודל בינוני, בנויה מפלדה היא נחשבה כבעלת מהירות גבוהה יחסית - עד 12.5 קשר, והייתה בעלת טווח הפלגה של כ-1,500 קילומטר. בעלת ארבעה סיפונים, מונעת קיטור היו עליה שני תותחי בגודל 6 פאונד ו-4 מקלעים (3 אינץ' ו-20 מ"מ).[3]
עד 1913 האונייה הייתה באזור הים התיכון בפורט סעיד.
במלחמת העולם הראשונה ועד 1930 היא עסקה בסיורים ליד חופי אלסקה בים ברינג והעברת אספקה לאזורים מרוחקים. בשנות ה-30 אונלגה שימשה בסיורים במפרץ פלורידה.
מ-1936 ובזמן מלחמת העולם השנייה האונייה הייתה מוצבת בסאן חואן בפוארטו ריקו ושירתה בסיורי הגנה נגד צוללות. למטרה זו היא צוידה בפצצות עומק ולקראת סוף המלחמה - ברדאר ובסונאר.
"אולואה"
לאחר המלחמה נמכרה האונייה לחברה מסחרית[4] ושירתה כספינת סוחר במימי דרום אמריקה והים הקריבי. שמה היה "אוּלוּאָה" (Ulúa), על שמו של נהר[5] בהונדורס, והיא הניפה את דגלה של מדינה זו.
בקיץ 1946 היא נרכשה בפלורידה על ידי שליחי המוסד לעלייה ב' דרך חברת-קש בשם .Weston Steamship Trading Co.
"חיים ארלוזורוב" - אוניית מעפילים
המלווים וצוות האונייה
מפקד בסיס ההעפלה של המוסד לעלייה ב' במרסיי, שמריה צמרת המכונה 'רודי', קבע את צוות האונייה, שלא היה צוות שגרתי, מבחינת גודלו והרכבו המגוון:[6]
- המלווים, שלושה ימאי הפלי"ם - ישראל אוורבוך (שכינויו היה "עוזי"), צבי כצנלסון ("מירי"), וניסן לויתן ("ליטואק"), 'הגדעוני', משה גדרון ("מוסיק"), גד הילב (רב החובל בפועל) ואפרים צוקר המכונאי הראשי. שני הראשונים כבר צברו ניסיון בשיט באוניות מעפילים; שני האחרונים היו אלו שהביאו את האונייה מארצות הברית למרסיי. מאוחר יותר, מול חופי איטליה, הצטרפו לצוות עוד שלושה מלווים – יחזקאל מעוז, אברהם שביט ויעקב ארנון.
- עשרים מתנדבים יהודים מארצות הברית - שלושה מהם, כולל הקצין הראשון ארט ברנסטיין, שירתו בצי ארצות הברית. חמישה אחרים שירתו בחיל הנחתים האמריקני. לרוב המתנדבים לא היה ניסיון ימי כלשהו.
- שישה ימאים ספרדים שכירים, בראשות הקברניט פדרו לופז, צורפו לצוות על מנת לחזקו מבחינה מקצועית.
להלכה וכלפי חוץ היה ברנסטיין רב החובל והילב ולופז היו סגניו. למעשה היה הילב רב החובל וברנסטיין ולופז היו סגניו.
שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב', בחר לתפקיד מפקד האונייה והאחראי עליה מטעם המוסד את אריה אליאב ("לובה"), שכינויו היה "ארטור", בן 25. בניגוד למקובל אז, הרי אף על פי שאליאב היה איש המוסד לעלייה ב' ולא ימאי מקצועי, הוא נבחר לפקד על האונייה בשל הנסיבות המיוחדות של ההפלגה.[7] אליאב פעל בכיסוי תפקיד של קצין המנהלה הראשי של האונייה, בזהות בדויה של אזרח הולנדי בשם ויליאם ון-חרוט.
ההכנות להפלגה
האונייה הייתה בין הגדולות והחזקות שנרכשו על ידי המוסד עד אז. וכשנרכשה הייתה במצב מכני טוב. אנשי המוסד לעליה ב' קבעו את שמה "חיים ארלוזורוב", ושם הצופן שנתן לה המוסד היה "יובל". לממשלה הבריטית היה ידוע על האונייה, הפלגתה ויעודה כספינת מעפילים כבר למן תחילת דרכה, והיא עשתה מאמצים להפריע ולהכביד עליה בכל נמל שבו עצרה.
האונייה הושטה לנמל בולטימור והחל מ-15 באוגוסט הוכנה לייעודה ואוישה בידי 27 אנשי צוות מתנדבים אמריקנים, שרובם היו יהודים. ב-16 באוקטובר עברו המתנדבים טקס השבעה ל"הגנה" ולמחרת יצאה האונייה לכיוון נמל מרסיי שבצרפת. בחודשים נובמבר ודצמבר עברה האונייה הסבה והוכנה להובלת מעפילים באזור הים התיכון. ההסבה כללה הוספת מבנים עיליים לשם הגדלת כושר הקיבול שלה, דבר ששינה את הצללית הצבאית המקורית שלה. קירות החלל הפנימי של האונייה פורקו כדי להרחיבו ככל האפשר, והותקנו בו משכבי עץ בקומות לכאלף נוסעים. הגה נוסף הותקן במרתף שבירכתי האונייה על מנת לאפשר את השליטה בה גם אם הבריטים יסתערו עליה כצפוי בעת ההתקרבות לחוף הארץ ויתפסו את הגשר הראשי שלה. בנוסף לכך הותקנו בה, לקראת המסע הארוך לשוודיה, הסקה מרכזית ומתקנים מוגדלים לנשיאת דלק. בתקופה זו הצטרפו לצוות אנשי המוסד לעלייה ב'.
זמן מועט לפני סיום השיפוץ הוחלט לשגרה לתחנתה הראשונה, נמל טרלבורג (אנ') בשוודיה, על מנת להוביל מעפילים משם.
איסוף מעפילים בשוודיה והפלגה לים התיכון
על פי התוכנית המקורית נועדה האונייה להוביל מעפילים משוודיה ולהעבירם במזרח הים התיכון לאונייה קטנה, 'הברק', שתובילם לחופי ארץ ישראל, וזאת על מנת למנוע את תפיסתה בהפלגתה הראשונה בשל ההסגר הימי הבריטי על חופי הארץ.
האונייה הפליגה ממרסיי ב-1 בינואר 1947. לאחר עגינה קצרה בנמל קופנהגן בשל קפיאת המים בנמלי שוודיה היא הגיעה ליעדה, נמל טרלבורג שבדרום שוודיה, ב-23 בינואר. זהות האונייה הייתה ידועה גם לשלטונות השוודיים, אך אלו לא הערימו קשיים על ההפלגה, אפשר שבשל הכנה מראש של אנשי המוסד בסיוע כמה מראשי יהדות שוודיה.[8]
בנמל זה בשוודיה עלו על האונייה 664 מעפילים. 550 מהם היו נשים והיתר גברים[9] הנשים היו ניצולות מחנות ריכוז ומחנות השמדה נאציים שהגיעו לשוודיה סמוך לסיום מלחמת העולם השנייה בעקבות משא ומתן בין נציג יהדות שוודיה לראש האס אס הימלר. הגברים היו אנשי ארגון החלוץ מגרמניה, שהגיעו לדנמרק והוברחו לשוודיה לאחר הפלישה הגרמנית לדנמרק. בידי הנוסעים היו דרכונים מכמה מדינות אירופאיות ובהם אשרות הגירה לקובה.
האונייה עזבה את טרלבורג ב-24 בינואר והפליגה דרומה דרך הים הצפוני והתעלה האנגלית. אחרי חמישה ימי הפלגה, בשל בעיות מכניות ואובדן דלק, היא נכנסה לתדלוק ולטיפול בנמל לה הבר שבצרפת. שם אסרו השלטונות על האונייה לעזוב את הנמל, בהשפעתה של ממשלת בריטניה. לאחר פעילות של מטה המוסד לעלייה ב' אצל מיניסטריון הצי הצרפתי, תודלקה האונייה ושוחררה לדרכה. בהמשך חצתה האונייה את מפרץ ביסקאיה במזג אוויר סוער וקשה מאוד. נוסעיה סבלו מאד ממחלת ים, ועקב טלטולי הגלים החלו משכבי העץ שלהם להישבר והיה צורך לערוך בהם תיקוני חירום. כמו כן היה הכרח להטיל לים – תוך סיכון עצמי של אנשי הצוות - מכלי דלק נוספים שהוצמדו לסיפון העליון, אשר נעקרו ממקומם עקב הטלטולים וסיכנו את האונייה.
ליד חופי פורטוגל שככה הסערה שאיימה על האונייה. לאחר שעברה במצר גיברלטר ונכנסה לים התיכון, הורה לה מטה המוסד להצטייד בנמלי צפון אפריקה הצרפתית במזון וכן בדלק במקום זה שאבד בסערה. לצורך זה עגנה האונייה מול נמלי אלג'יר ופיליפוויל (אנ') שבאלג'יריה וסוסה שבתוניסיה.
איסוף מעפילים באיטליה
לאחר העגינה בתוניסיה הורה מטה המוסד לאונייה להפליג לדרום איטליה ולאסוף משם מעפילים נוספים. לשם קליטתם היה צורך לרוקן מחסנים של חביות דלק באונייה, כדי להכין עבורם שטח לינה. צוות המלווים עשה זאת בעזרתן של חבורות עבודה שגויסו מבין המעפילים שכבר שהו על האונייה. בנוסף התבקשו המעפילים והסכימו להטיל חלק ממטענם האישי לים כדי לפנות מקום נוסף באונייה – פעולה שהדגימה את הסולידריות הגבוהה שלהם.[10]
ב-21 בפברואר הטילה האונייה עוגן כ-500 מטר מחוף מחנה ההעפלה במטפונטו (אנ') שבמפרץ טרנטו. המעפילים הנוספים – 684 במספר (שלושה רבעים מהם גברים) – הובאו אליה לאחר החשכה, בשיטה שפותחה על ידי המוסד באיטליה – שיט בסירות גומי שנעו לאורכו של כבל אשר נמתח בין החוף לבין האונייה. לאחר סיום הפעולה היו על האונייה 1,384 נפשות – 1,348 מעפילים ו-36 מלווים ואנשי צוות.[10]
השיט אל חופי ארץ ישראל
מאיטליה הפליגה האונייה לכיוון כרתים ומשם לכיוון פורט סעיד שבמצרים. התוכנית שהותוותה עבורה הייתה שיט צפונה מפורט סעיד בניסיון להגיע לחוף ניצנים ולהוריד שם את המעפילים. עם זאת היה ברור לצוות האונייה כי לאור העובדה שהבריטים מודעים להפלגת האונייה, סיכוייה לחמוק ולפרוץ את ההסגר על חופי הארץ בחשאי הם קלושים ביותר.
עם התקרבות האונייה לחופי הארץ אורגנה בה ההתנגדות לקראת הניסיון הצפוי של הבריטים להשתלט עליה, על סמך הניסיון בנושא זה שצבר המוסד לעלייה ב' עד אז. עוד במספנה בצרפת הוצמדו לשני צדי האונייה במרכזה שתי קורות עץ (שנצבעו אפור ונראו כקורות פלדה), והונעו במנופים על מנת שניתן יהיה להציב אותן בניצב לאונייה ובכך לנסות ולהרתיע את ספינות הצי הבריטי מלהיצמד אליה ולהנחית נחתים על סיפונה. הוכנו לפעולה צינורות להתזת מים בלחץ גבוה נגד הנחתים הבריטים. אמצעים ננקטו על מנת להקשות על הבריטים להשתלט על חדר המכונות של האונייה. לבסוף, בהתייעצות עם המעפילים, ארגן הצוות קבוצות התנגדות שלהם – בסך הכול כ-700 איש - שנועדו לפעול בארבע גזרות על הסיפון כדי להדוף את הנחתים הבריטים. הם צוידו בנשק קר, ברגים וגרוטאות מתכת להטלה ובגרזנים לקיצוץ חבלים שינסו הבריטים לקשור לאונייה. ימי ההפלגה האחרונים נוצלו לצורך אימון כלל המעפילים לקראת המאבק על האונייה.
ב-27 בפברואר אחר הצהריים אותרה האונייה בדרכה צפונה, כ-60 ק"מ מפורט סעיד, על ידי מטוס סיור בריטי, אשר כיוון אליה את ספינות הצי הבריטי. משחתת בריטית ראשונה פגשה את האונייה לפני החשכה, ובמהלך הלילה ועם בוקר הצטרפו אליה חמש ספינות בריטיות נוספות, חלקן נושאות נחתים. האונייה המשיכה לנוע תחת ליווי בריטי לכיוון צפון לאורך חוף ארץ ישראל ומחוץ לתחום המים הטריטוריאליים שלה. בתחילה הזדהתה האונייה בפני הבריטים באיתות אור בשם "אולואה", אך מאוחר יותר הודיעה שהיא משנה את שמה ל"חיים ארלוזורוב".
הקרב על האונייה
עם בוקר, ב-28 בפברואר, הונף על תורן האונייה הדגל הלאומי והוצבו על סיפונה שלטים עם שמה החדש. בשעה 10 בבוקר התקרבה האונייה למפרץ חיפה, כאשר הספינות הבריטיות שטות סביבה במבנה הדוק בצורת יהלום. אז הגבירה האונייה את מהירותה, נכנסה לתחום מי החופים של הארץ וניסתה לתמרן כדי לפרוץ את מסך המשחתות ולהביא את האונייה אל בין הספינות שעגנו מחוץ לשובר הגלים של נמל חיפה.
בתחילה נרתעו הבריטים מהאונייה הדוהרת, אך לאחר מכן החלו לנגוח בה בספינותיהם, מנעו ממנה מלהתקרב לשובר הגלים והסיטו את מסלולה לכיוון חוף בת גלים. בהמשך הצליחה אחת מספינותיהם להיצמד אל דפנה למרות החפצים שהטילו המעפילים לכיוונה, לחתוך את מוט העץ שהותקן שם ולהזניק אל סיפונה כ-13 נחתים בריטיים. אלו הסתערו לכיוון גשר הפיקוד של האונייה תוך ירי גז מדמיע. בכל זאת הצליחו המעפילים להתגבר עליהם ולהשליך עשרה מהם (לפי גרסה אחרת - שניים) לים, שממנו הם נמשו על ידי אנשיהם. האחרים נותרו באונייה כשבויים.[11]
הבריטים דרשו דרך רמקול לדבר עם מפקד האונייה. אנשי הפלי"ם הציגו בתגובה ילד בלבוש קפטן ענוד משקפת. היה זה אחיו של אוסי רביד,[12] איש הפלי"ם, שמצא את שלושת אחיו במחנה פליטים ליד זלצבורג.
כאשר הגיעה האונייה למרחק של כ-1,500 מטר מחוף בת גלים, לאזור בו מי הים היו רדודים מדי להשטת הספינות הבריטיות, הסתערה משחתת על האונייה והצליחה להנחית עליה כמה עשרות נחתים. אלו הסתערו וכבשו את גשר האונייה. לאחר מכן הם פעלו על מנת להשתלט על הסיפון העליון כולו תוך מאבק עם המעפילים שעליו, אך לא הצליחו לעצור את שיט האונייה. בסופו של דבר עלתה האונייה על שרטון ונעצרה כ-50 מטר מהחוף, מול מחנה הצבא הבריטי בבת גלים. אז שיתק צוות חדר המכונות את מכונותיה ופתח את שסתומי הטביעה (Scuttle Valves) שם - אמצעי שנועד לאפשר חדירה מכוונת של מים לבטן האונייה. האונייה שקעה במקצת והתייצבה על סלעי הקרקעית. גם עוגני האונייה הוטלו למים.
בכך נסתיימה ההתנגדות הפעילה של האונייה. במהלכה נפצעו 30 מאנשיה, שלושה מהם באופן קשה (שניים כנראה מיריות). מבין הבריטים נפצעו 12, מהם ארבעה קשה.
לאחר הקרב
בצהרי יום ההשתלטות ניסו הבריטים לגרור את האונייה ממקומה ללא הצלחה. לפיכך הובאו אליה אסדות נחיתה והמעפילים הועברו אליהן על ידי צנחנים בריטיים (מהדיוויזיה המוטסת ה-6, שחייליה כונו "הכלניות") תוך גילוי התנגדות פסיבית. המעפילים הובאו לנמל חיפה, והועלו שם על סיפון שתי ספינות שהתקינו הבריטים לגירוש מעפילים. בלילה הפליגו הספינות אל קפריסין, שם הוכנסו המעפילים למחנות מעצר. לאחר הקמת מדינת ישראל הם שוחררו מהם בהדרגה והגיעו ארצה.
שלושה מהמלווים הארץ-ישראלים של האונייה - ניסן, ישרוליק ואברהם - נצטוו להתחבא בתוך מכלים בבטן האונייה עם תום הקרב עליה. בלילה, לאחר שהבריטים ירדו כולם מן האונייה המקורקעת (לאחר שערכו בה חיפוש) הם יצאו ממחבואם, שחו לחוף ודיווחו למטה ארגון ההגנה על קורות הקרב על האונייה.
האונייה נותרה תקועה מול חוף בת גלים. בשלהי מלחמת העצמאות היא נמכרה לגרוטאות ופורקה.
ייצוגיה בתרבות
תיאור ההתנגדות פורסם בעלון הפלמ"ח ומאוחר יותר בירחון "מערכות", בטאונו של ארגון ההגנה, שיצא לאור בנובמבר 1947. התנגדות אנשי האונייה לבריטים – הן ההתנגדות למשחתות והן המאבק שהתנהל על סיפונה - הפכה לדוגמה ולמודל לחיקוי לאנשי ספינות המעפילים שבאו אחריה.
לקריאה נוספת
- אריה (לובה) אליאב, הספינה "אולואה": סיפורו של ארטור, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1977.
- נחום בוגנר, ספינות המרי: ההעפלה, 1945-1948, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1993, עמ' 168-149
- הלל ירקוני, ספינות מעפילים מא-עד ת' : או מ-"כוכב" עד "קרב עמק איילון", הוצאת חלונות/גוונים, 2005
קישורים חיצוניים
- סיפור הפלגת הספינה "חיים ארלוזורוב", באתר הפלי"ם ועלייה ב'
- 'חיים ארלוזורוב', באתר עמותת חיל הים
- גד הילב, עדות על מעצר הפאנים בקפריסין, באתר הפלי"ם
- על האונייה "חיים ארלוזורוב" באתר יד ושם
- נחום פונדק, סיפורה של אניה, דבר, 17 באפריל 1964, המשך, המשך, המשך, המשך
הערות שוליים
- ^ על פי יהודה ואלך (עורך), אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", ירושלים: הוצאת כרטא, 1991, עמ' 83.
- ^ USS Unalga (WPG-53)
- ^ USS Unalga באתר משמר החופים האמריקאי
- ^ USCGC Unalga (WPG 53) באתר NavSource Online
- ^ ראו ערך על הנהר בוויקיפדיה האנגלית
- ^ בוגנר, 152.
- ^ אליאב, 103.
- ^ בוגנר, 155.
- ^ עד אז היחס בין גברים לנשים בספינות המעפילים היה שניים לאחת.
- ^ 10.0 10.1 בוגנר, 158.
- ^ בוגנר, 164; אליאב, 188.
- ^ קראו עליו גם באף-על-פי-כן.
