חרוב
ערך זה עוסק בעץ החרוב. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו | חרוב מצוי | ||
|---|---|---|
| ||
| חרוב | ||
| מיון מדעי | ||
| ממלכה | צומח | |
| מערכה | בעלי פרחים | |
| מחלקה | דו-פסיגיים קדומים | |
| סדרה | קטניתאים | |
| משפחה | קטניות | |
| תת-משפחה | קסאלפיניים | |
| סוג | חרוב | |
| מין | חרוב מצוי | |
| שם מדעי | ||
| Ceratonia siliqua | ||
| תחום תפוצה | ||
| ||
חרוב מצוי (שם מדעי: Ceratonia siliqua) הוא עץ ירוק עד דו-ביתי ממשפחת הקסאלפיניים, שמתנשא לגובה של 10–15 מטרים. נופו רחב ועגול ותפוצתו באזורים נרחבים של ארץ ישראל, בכרמל, בגליל, בהרי ירושלים וברכסי הכורכר. תכולת המים בפרי החרוב נמוכה במיוחד ומכאן שמו (בעברית, יובש = חרבה), אם כי יש הסבורים שהשם ניתן על שום דמיון הפרי לחרב.
עצי החרוב פורחים באוקטובר וזהו העץ הים תיכוני היחיד שפורח במועד זה. לפרחי הזכר יש ריח אופייני. סיום ההבשלה באוגוסט של השנה שאחרי, ואיסוף הפירות בחודשים ספטמבר-נובמבר. פריחתו אדומה או צהובה.
מוצאו של החרוב הוא במזרח הים התיכון והוא גדל גם במקומות אחרים, לפרי ולנוי.
תוכן עניינים
פרי החרוב
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 532: attempt to index field 'wikibase' (a nil value). לחרוב פרי דמוי תרמיל באורך של עד 20 סנטימטרים, שמכיל בין 10 ל-15 זרעים. זרעי עץ החרוב דומים זה לזה, ובעלי משקל דומה, דבר שהפך אותם בימי קדם למידת משקל אוניברסלית. בתנ"ך, זרע חרוב, הקרוי גֵרָה, הוא מידת המשקל הקטנה ביותר. מקורה של מידת המשקל הסטנדרטית לאבני חן, הקרט, שערכה 200 מיליגרם, גם הוא בזרעי חרוב, והיא קיבלה את שמה משם העץ ביוונית - קרטוניה.
תנובת עץ אחד יכולה להגיע ל-120 קילוגרם פרי. פרי החרוב משמש בראש ובראשונה למאכל בהמה. כיום קולים וטוחנים את פרי החרוב, ויוצרים ממנו אבקת חרובים, שממנה מכינים מוצרים שונים בתעשיית המזון, כמו שוקולד חרובים, שנחשב כחטיף בריאותי. גומי המופק מפרי החרוב משמש בתעשיות שונות ובהן טקסטיל, מזון, תרופות, עור וקוסמטיקה.
החרוב בארץ ישראל
החרוב אינו מוזכר בתנ"ך, ואף לא זכה להיכלל בין הפירות שארץ ישראל נשתבחה בהם. בעבר אף חשבו שהוא אינו עץ ארצישראלי טבעי, אלא הובא ארצה על ידי הרומאים רק לפני כ-2,000 שנה. אולם מגוון ממצאים ארכאולוגיים ופלינולוגיים, וכן דפוס הופעתו של הצמח באזורים טבעיים, מעידים כי מוצאו הטבעי הוא באזור מזרח הים התיכון, כולל ארץ ישראל. עם זאת, נראה שבתקופה הרומית חלה עלייה משמעותית בשכיחות העץ בארץ ישראל, ואז אף החל גידול מסיבי שלו בחקלאות.
למרות האמור, יש המוצאים רמז לחרוב בספר ישעיהו פרק א' - "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו, כי פי ה' דבר"[1] (אם כי ע״פ המסורה יש לקרוא: חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ).
בניגוד לאי-אזכורו בתנ"ך, החרוב מוזכר פעמים רבות בתלמוד ובספירות המדרשית. כך בסוגיית תנורו של עכנאי מסופר על רבי אליעזר, שעשה נס בחרוב וגרם לו לזוז ממקומו.[2] עוד מסופר על רשב"י ובנו שברחו למערה בגליל מפני הרומאים, וניזונו שנים ארוכות מפרי עץ זה.[3] עוד מוזכר שחוני המעגל ראה אדם נוטע חרוב ותמה עליו,[4] כיוון שהעץ היה אמור לתת פירות רק לאחר 70 שנה מזמן נטיעתו כפי שמוזכר בבבלי,[5] (נתון זה עומד בסתירה לעובדה שהחרוב מניב כבר לאחר כ-6 שנים. יש המסבירים זאת לאור העובדה שהחרוב הוא עץ דו-ביתי, ונדרשים לפחות שני עצים, זכרי ונקבי, כדי לתת פרי. אולם אחת לכ-70 שנים העץ עשוי לשנות את מינו ולהפוך לפוליגמי[דרוש מקור]. לכן, אדם שנוטע עץ חרוב בודד ייאלץ לחכות 70 שנים עד שעץ זה יוכל להניב פירות).[6] על כך ענה אותו אדם לחוני: "כשם שנטעו אבותי לי, כן נוטע אני לבני".
החוקר יוסף ברסקי מוסיף : "כשעלה ר' חנינא בן חמה במאה הג' לסה"נ לארץ ישראל השתומם לא מעט על גודלו המופלג של עץ החרוב והוא מספר : "כד סלקת להכא נסיבת אזורי ואזוריה דברי ואזוריה דחמרי מקפא כורתא דחרובתא דארעא דישראל ולא מטון, קצית חד חרוב ונגד מלא ידוי דובשא", כלומר : " כאשר עליתי לכאן נטלתי את אזורי, את אזורו של בני ואזורו של חמורי להקיף בהם קורתו של עץ חרוב בארץ-ישראל ולא הספיקו, פצעתי חרוב אחד ומשך מלא ידי דבש" (יר. פאה פ"ז ה"ג, יר. סוטה פ"א ה"ח). פירות החרוב הגמלים בחודשי תמוז-אב, שימשו על פי רוב מאכל לעניי העם. ר' חנינא בן דוסא למשל היה מסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, "דאמרי רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת : כל העולם כולו ניזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ז עמוד ב)".[7].
חרוב מצוי הוא צמח מוגן בישראל.[8]
תכונות רפואיות
ברפואה העממית יש המשתמשים בחרוב כתרופה נגד שלשול, פצעים בפה, סוכרת, מחלות כלי הנשימה, שיעול חריף ולמניעת דימומים פנימיים.
גלריה
חרוב
חרוב ירוק וחרוב יבש
עצי חרוב מוטים בגלל הרוח ורסס החוף בשמורת טבע חורבת קרתא
.jpg)
לקריאה נוספת
- Lipshchitz, N. 1987, Ceratonia siliqua in Israel: an ancient element or a newcomer? Israel Journal of Botany 36: 191-197
- Zohary, Daniel 2002, Domestication of the carob (Ceratonia siliqua L.), Israel Journal of Plant Sciences 50: S-141-S-145
קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה
 ערך מילוני בוויקימילון: חָרוּב טקסונומיה בוויקימינים: חרוב |
|---|
- על החרוב, פורטל הבריאות הישראלי
- חרוב מצוי, באתר "טיולי"
- עוזי ליבנר, חרובי שקמה, חרובי צלמונה וחרובי גדורה: בין גאוגרפיה לבוטניקה, קתדרה 109, ספטמבר 2003, עמודים 175–184
- ש. יוסף וייצן, חוני המעגל, החרוב וט"ו בשבט, באתר ישיבה, שבט ה'תשס"א
הערות שוליים
- ↑ ויקרא רבה, י"ג, ד'; ל"ה, ו'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ג, עמוד א'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ח', עמוד א'
- ↑ יהודה פליקס, הצומח והחי במשנה (מכון לחקר המשנה, 1982), עמוד 71
- ↑ יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ - הגליל ועמקי הצפון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, תשט"ז, 1956, פרק א' : "הגליל עד קום מדינת ישראל", פרק משנה ה' : "במעגלי חניתה-אילון-מצובה", מהדורה שישית, כרך א', עמוד 54-55
- ↑ אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), התשס"ה - 2005, ק"ת 6369, ה'תשס"ה, 15 בפברואר 2005 (תוקן ב־31 במרץ 2009), באתר האינטרנט של רשות הטבע והגנים
