יהדות ביזנטיון
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
מעמדה החוקי של יהדות ביזנטיון היה ייחודי במהלך ההיסטוריה של האימפריה הביזנטית. יהודי האימפריה לא השתייכו לכנסיה האורתודוקסית, שהייתה הדת הלאומית, אך גם לא סווגו, ברוב המקרים, עם הכופרים או עם עובדי האלילים. עם זאת, מקומם בקשת החופש החברתי השתנה מעט במהלך ההיסטוריה של האימפריה, והיה תלוי במידה רבה בשלושה גורמים: רצונה התאולוגי של המדינה לשמר נוכחות יהודית בגבולותיה כעדות לניצחון הנצרות על היהדות, הרצון של המדינה לחזק את שליטתה האזרחית, והיכולת של הממשל המרכזי בקונסטנטינופול לכפות את מרותו על כלל שטחי האימפריה.
יסוד מעמדם החוקי של היהודים
בשנת 212 לספירה, העניקה האימפריה הרומית אזרחות לכל תושביה, גם אלה היהודים. מתן האזרחות העניק ליהודים שוויון על פי חוק, והיווה בסיס למעמדם החוקי בביזנטיון עקב ייסוד העיר קונסטנטינופול בשנת 330,[1] תוך שמירת זכותם לפולחן חופשי. לדוגמה, המילה, שנחשבה על ידי השלטונות הביזנטים להטלת מום, וביצועה בילד לא יהודי היה פשע שעונשו מוות ובמבוגר לא יהודי גלות, הייתה מותרת ליהודים. החוק הביזנטי אף הכיר בבתי כנסת כמקומות תפילה שלא ניתן לפגוע בהם, לבתי הדין היהודיים ניתנה סמכות שיפוטית במקרים אזרחיים, ולא ניתן היה לכפות על יהודי לחלל את השבת או חגים יהודיים.[2]
קודקס תאודוסיאנוס
בשנת 404, נאסר על היהודים לשרת במשרות ממשלתיות מסוימות.[3] בשנת 418, נאסר עליהם שירות אזרחי, וכן שירות במסגרת כל התפקידים הצבאיים.[4] בשנת 425, נאסר עליהם השירות בכל העמדות הציבוריות האחרות, אזרחיות וצבאיות כאחד, והקיסר יוסטיניאנוס הראשון אף חידש איסור זה,[3] אך בסופו של דבר, איסורים אלה החלישו את הטענות התאולוגיות להגבלת הדת היהודית. אף שהמגבלות שהוטלו על היהודים החלישו אותם, וחיזקו מאידך את אזרחיה הנוצרים של האימפריה, כל חוק שנתן מעמד מיוחד ליהודים, לטוב או לרע, הכיר למעשה בקיומה ובהמשך מעמדה החוקי של היהדות.[5]
תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, מצא שעליו לאזן בין שניים מבין שלושה גורמים הנוגעים למעמד היהודים באימפריה - תאולוגיה, פרגמטיות, והאחרון, מגבלות שלטון החוק, עליו הוא לא היה יכול לשלוט. בשנת 438, צריך היה תאודוסיוס לחדש את איסורו על שירותם של יהודים בעמדות ציבוריות, כיוון שאכיפתו הייתה לקויה.[6] אפילו בשנת 527, צו שחידש איסור זה פתח בהערה כי "בלי התחשבות בשלטון החוק, פלשו לעמדות ציבוריות."[7]
אך היה תפקיד אחד שמעולם לא נאסר על היהודים. היה זה תפקיד הדקוריון, גובה מיסים, שהיה עליו לשלם את כל הגירעונות בהכנסות המס מכיסו. תאודוסיוס השני, שהציב הרבה מחוקי היסוד הביזנטים בקודקס תאודוסיאנוס, איפשר ליהודים, כמו לכל אזרחיו, לשכור מחליף, שימלא את תפקידיו של הדקוריון במקומם.[3] יוסטיניאנוס, שהקודקס החוקי שלו כלל 33 חוקים הקשורים ביהודים,[8] תחילה שימר את האפשרות הזו, אך היא בוטלה בשנת 537.[3] שארף מסביר שמטרת ביטולה הייתה, כדי שהיהודים "לעולם לא יהנו מפרי המשרד, אך רק יסבלו את יסרו ועונשיו."[3]
בנוסף לנושא עמדות ציבוריות, היו גם כן היהודים נחותים לנוצרים על פי חוק בנוגע לבעלות עבדים. מגבלות על בעלות עבדים נוצרים על ידי בעלים יהודים עמדו בעינן במשך שלטון של קיסרים רבים, מפחד שהיהודים ישתמשו בגיור עבדים כדרך להגדיל את מספרם. בנוסף, נועדו החוקים הללו כתמריץ לעבדים בלתי נוצרים להתנצר, כמגבלה כלכלית על היהודים. עקב התלות הרחבה של הכלכלה הביזנטית על עבדות, לא היו יכולים השלטונות להציב מגבלות כבדות מדי על בעלות עבדים. תחת הקודקס תאודוסיאנוס, לפיכך, בעלות עבדים נוצרים על ידי בעלים יהודים היה מותר, למרות שרכישתם הייתה אסורה. כך, אחד שעלה על בעלות עבד באמצעים כגון ירושה, היה מוכר כבעליו. רכישת עבד בדרך כלל נענשה במכירתו הכפויה במחיר הקניה.[9]
בעלות העבדים היא דוגמה נוספת לאיזון המשולש של הממשל, בעבדו עם המיעוט היהודי בביזנטיון: בעלות עבדים פרמה את טיעון "העדות החיה" על ניצחון הנצרות, אך הייתה דרישה פרגמטית של אותם הימים, ואסירתה לא יכלה להיאכף לגמרי, היות שחופש לא תמיד היה רצונו של עבד שבעליו התייחסו אליו היטב.[10]
המגבלה השלישית החשובה על היהדות – בנוסף לעמדות ציבוריות ובעלות עבדים – הייתה, שהדת היהודית, אף שהותרה להתקיים, לא הותרה לשגשג. מבחינה תאולוגית, את ניצחון הנצרות ניתן היה לפרסם על ידי שמירתה של קבוצה קטנה של יהודים באימפריה, אך לאפשר להם לגדול יתר על המידה, פירושו היה לסכן את המונופול הדתי של הכנסיה האורתודוקסית ברחבי האימפריה.[9] אחת מהשלכותיה החשובות של מדיניות זו הייתה האיסור על בניין בתי כנסת חדשים באימפריה, אף כי שיפוצם של בתי כנסת ישנים הותר. את האיסור הזה קשה היה לאכוף, והוכחות ארכאולוגיות מארץ ישראל מראות, כי בניין בלתי חוקי של בתי כנסת נמשך במאה השישית.[11] את בית הכנסת המשיכו לכבד כמקום פולחן שאין לחללו עד שלטונו של יוסטיניאנוס.
החל בתקופה הזאת, רוב החקיקה הנוגעת ליהודים – אפילו זה שהרחיבה את זכויותיהם – פתחה "בביטויים מובהקים של שנאה ובוז ליהדות."[12]
קודקס יוסטיניאנוס
קודקס יוסטיניאניוס הגביל אף יותר מבעבר בעלות עבדים נוצרים על ידי בעלים לא-נוצרים. הוא ביטל את הפיצויים למי שרכש עבד נוצרי בניגוד לחוק, והוסיף קנס של 30 ליברות זהב לעבירה זו. יהודי שהיה בעליו של עבד נוצרי באותה התקופה, עלול היה להיענש במיתה.[9]
בשנת 545, ביטל יוסטיניאנוס הראשון את זכות הקיום של כל בית כנסת על שטח ששייך למרכז דת נוצרי.[9] הוא היה הקיסר הראשון שהורה על המרת בתי כנסת קיימים לכנסיות. אך ישנה רק דוגמה אחת למין המרה כזאת שהתרחשה בכוח: בית הכנסת בבורם. בית הכנסת הזה, סביר להניח שהמירו אותו מסיבות צבאיות, לנוכח מקומו האסטרטגי בגבול עם השבטים הברברים.[13] למעשה, יוסטיניאנוס אסר על כל בתי פולחן בלתי-נוצריים בצפון אפריקה, בחקיקה שכללה יהודים עם עובדי אלילים וכופרים. החקיקה הזאת, כמעט ולא אכפו אותה, אם היא יצרה תקדים ליכולת חילולם של בתי כנסת, וטשטוש ההבדל החוקי שבין יהודים ובלתי-נוצרים אחרים.[14] שוב עלתה התחרות בין שיקוליה התאולוגים של האימפריה, למטרותיה הפרגמטיות, ויכולה לאכוף את סמכותה. כשלונה של אכיפת החוק מרמז שהגורם השלישי עזר לרסן את שני הראשונים, שבמקרה נדיר זה, התקבצו לאינטרס אחד.
גם בתפקידים חוקיים טקסיים, היהודים מצאו עצמם בין הבלתי-נוצרים האחרים לבין הרוב הנוצרי. למשל, יוסטיניאנוס דרש שחג הפסח יודגש כנחות לחג הפסחא; בשנה שבה חל הפסח לפני הפסחא, לא ניתן היה ליהודים לחגוג אותו בעיתו, והיו חייבים לדחות אותו.[12] לא היה ניתן ליהודים להעיד בקשר לנוצרים בבתי משפט, מגבלה שהחלה בימי הקודקס תסולוניוס, אף על פי שיוסטיניאנוס הקל על המגבלה בשנת 537, ואפשר להם להעיד במשפטים בין נוצרים לבין המדינה. לזכות הזו לא נהנתה אף קבוצה בלתי-נוצרית אחרת באימפריה,[13] וכך הרי המדינה שוב הקריבה את ההכנעה הדוקטרינלית של היהודים כדי לממש את האינטרסים הפרקטיים שלה, במקרה זה עדות נגד מי שעמד נגדה במשפט.
שאלות פנים-יהודיות, אשר תחת קודקס תאודוסיוס ניתן היה להכריען רק בבתי דין יהודיים, הותרו להכרעה על ידי המדינה תחת קודקס יוסטיניאנוס,[15] ויוסטיניאנוס לא היסס להשתמש בסמכות זו. למשל, בשנת 553, קבע שהקראות פומביות של החומש יוכלו להתבצע גם בשפה המדוברת ולא רק בעברית, ואסר כליל את לימוד המשנה.[16][17] יוסטיניאנוס לא רק הגביל את חופש הדת ליהודים, אלא גם הרחיב את כוחו שלו, כדי לחזק את העיקרון, כי "בתאוריה, אין תחום הקיים מחוץ למרות חקיקתה של האימפריה."[5] אולם מגבלותיו אילו של יוסטיניאנוס לא נאכפו היטב, ותוצרה האירוני של אכיפתם המוגבלת, היה פריחה מובהקת בתרבות היהודית ובספרותה. לדוגמה, איסורה של קריאת המשנה בפומבי, עודד את בעלי התורה של אותה תקופה לכתוב פיוטים ששאבו את רוב תוכנם מהמשנה, היות שאלה לא נאסרו על ידי החוק האזרחי, ואיפשרו בכך ליהודים לעקוף את האיסור. צורת הבעה זו שגשגה תחת שלטונו של יוסטיניאנוס.[18]
סובלנות מנוקדת ומסעות הצלב
למרות שהקודקס יוסטיניאנוס עמד בעינו באימפריה המזרחית עד המאה התשיעית,[8] התקופה שאחרי שלטונו של יוסטיניאנוס אופיינה באופן כללי בסובלנות כלפי בלתי-נוצרים, ובמיוחד כלפי היהודים. קיסר אחד יוצא דופן בעניין זה היה הרקליוס, אשר שלט משנת 610 עד 641, והיה הקיסר הראשן שכפה התנצרות על היהודים.[19] אחרי מותו, ועד 1204, עברו על היהודים באימפריה רק שלוש רדיפות על ידי המדינה, שארכו בסך הכל כחמישים שנה בלבד.[20] קיים אפילו דיון אם הראשונה שביניהן, שהתגלמה בחוקים האנטישמים שעברו תחת משטרו של לאו השלישי, באמת הייתה רדיפה לשמה.[21] השנייה, תחת משטרו של בסיליוס הראשון, בין השנים 867-886, שברה קצרות את סובלנות המאה התשיעית.[19] הרדיפה האחרונה אירעה תחת שלטונו של יוחנן הראשון צימיסקס, אשר שלט משנת 969 ועד 976. לפיכך, לא נרשמו רדיפות יהודים כמעט מאתיים וחמישים שנה לאחר משטרו.[21]
במאה השתים-עשרה, נרשמה אוכלוסייה יהודית בסדר גודל של 2,500 בקונסטנטינופוליס, 2,000 בתבאי ו-500 בסלוניקי. בהלמירוס, ריידסטיוס, כיוס ורודוס, נרשמו אוכלוסיות יהודיות שמנו כל אחת כ-400 חברים,[22] כ-300 נמנו בקורינתוס וסמוס, וכ-200 בגליפולי.[23]
במאה השתים-עשרה, הצלבנים זרעו הרס רב בקהילות היהודיות של האימפריה, במצב-קדם למה שהלטינוקרטיה, הכיבוש הלטיני של האימפריה המזרחית, עתידה הייתה להביא גם על הנוצרים הביזנטים. למרות שרוב קבוצות הצלבנים לא אימצו מדיניות של אלימות או כפייה דתית נגד היהודים, מסע הצלב הראשון בהחלט אימץ טבע אנטי-יהודי בקהילות מסוימות. היות שכך שמסע הצלב אומץ מתוך מטרה "להכניע את כל הבלתי-מאמינים לנצרות," צלבנים רבים אנסו יהודים להתנצר, תחת איומי הרג, וישנם מקרים רבים מתועדים של התאבדויות רבות-משתתפים בקהילות יהודיות, ובעיקר בקרב בתולות יהודיות, כדי להימנע מנתנצרויות שכאלה.[24]
כיבוש לטיני
מסע הצלב הרביעי הביא להידרדרות במצבה של הקהילה היהודית בביזנטיון. מדינות קטנות התפצלו מהאימפריה, שנחלשה באותה תקופה, ושליטיהם יכלו לאכוף את מרותם יותר משלטון המרכזי הביזנטי. חוסר יכולתה של האימפריה לאכוף את חוקיה, שהיו משענת ההגנה החזקה ביותר של היהודים, נמוגה לפתע. תיאודורה דוקס, שהכתיר עצמו לקיסרה של נסיכות אפירוס לאחר שכבש את תסלוניקה, היה ידוע במדיניות של רדיפות יהודים.[21] על אף סלידתו של תאודורה מהיהודים, רדיפתו אותם החלה רק ב-1229, חמש שנים לאחר שכבש את תסלוניקה והכתיר עצמו לקיסר ושנה לפני סוף שלטונו, כך שייתכן שלאו דווקא האנטישמיות הייתה המניע המרכזי מאחורי צוויו האנטי-יהודיים. כנראה שמניעיו היו קשורים יותר בשאיפתו להפקיע רכוש יהודי, בתקופה שבה הייתה האימפריה שלו דלת משאבים. מזאת ניתן להסביר הן את הפקעות רכוש היהודים תחת משטרו של תיאודורה, והן את הימנעות משטרו מרדיפה דתית כשלעצמה.[25]
יוחנן וטצס, קיסר אימפרית ניקאה, החל ברדיפת היהודים בשנת 1253.[21] בשונה מתיאודורה, וטצס הורה על התנצרותה של יהודת ניקאה, אך לא על הפקעת רכושה.[26] למרות שהחל מדיניות זו רק כשנה לפני מותו, נראה שוטצס הציב תקדים שבנו, תיאודורה השני לסקרסיס, דבק בו.[21]
באווירה רוויית-רדיפות זו, עלתה שושלת פלאיולוגוס לשלטון האימפריאלי. מיכאל השמיני פלאיולוגוס הפסיק את רדיפת היהודים ברובה. בומאן מסביר:
- מיכאל השמיני זימן אליו את המנהיגים היהודים מרחבת ממלכתו, כדי שייתמכו בו כקיסר. פעולתו הראשונה של מיכאל כלפי היהודים [...] הייתה ביטולו של החוק שקבע יוחנן וטצס, שכפה הטבלה על היהודים. ובאותה עת הבהיר ליהודים, כי הוא מצפה מהם שיראו הערכה לעזרתו.[26]
עלייתו של מיכאל לשלטון אירעה תחת נסיבות שמעמדן החוקי היה נתון בספק, וכתוצאה מכך היו לו אויבים רבים. בנוסף, הוא משל באימפריה שהייתה לה תלות גדולה במעצמות זרות, והיה לה צורך עז בזהב, כדי לממן את הוצאותיה הצבאיות הגדולות. לפיכך, אין זה מפתיע שפנה ליהודים ולקבוצות מיעוט אחרות (כגון, הארמנים) כמקור של תמיכה במצבו הנואש, ובמיוחד מכיון שהרוב האתני והאליטה היו ברובם עוינים כלפיו.[27]
אימפריה בדעיכה
אנדרוניקוס השני פלאיולוגוס הלך בעקבות אביו. סובלנותו של אנדרוניקוס הייתה רחבה למדי, ואפילו קנתה לו את גינויו של הפטריארך אתנסיוס השלישי מאלכסנדריה, אשר ראה בה סובלנות "יתרה" ליהודים ולבלתי-נוצרים אחרים, ובמיוחד על כך שמותר להם לחיות בקרב נוצרים."[28] תלונותו של הפטריארך מורה כי, למרות סובלנותם הגדולה של הפלאיולוגים, השגרה באימפריה באותם הימים הייתה איסור חוקי על שכנות בין נוצרים ובלתי-נוצרים. ההפרדה בין אוכלוסיות האימפריה, המובנת ממכתב זה, נתמכת על ידי מכתב שנכתב בידי יוחנן הגמון סיטרוס, בחצי השני של המאה השתים-עשרה, שהכריז כי, "אנשים מלשונות ואמונות נוכריות, כגון היהודים, הישמעאלים, ההגרים ואחרים כדוגמתם הותרו מימים ימימה לשכון בארצות ובערים נוצריות, ואולם נדרש שיחיו לחוד, ולא עם הנוצרים."[29]
עד המאה הארבע עשרה, השאלה היהודית בביזנטיון הפכה בעיקר לשאלת היהודים הוונצים. וונצים כבר באו לשכון באימפריה במספרים רבים עד אמצע המאה, והסכמים בין האימפריה הביזנטית וונציה העניקו לוונצים באימפריה, ובהם יהודים ממוצא וונצי, זכויות מסוימות, וכמו כן גם אי אילו מגבלות כלכליות קטנות. תחת חסותם של הסכמים אלו, יכלו יהודי וונציה לקנות, למכור או לשכור קרקע בכל קונסטנטינופול. הם גם נהנו ממבנה מיסים יותר נוח מאזרחים ביזנטים, וכמו כן גם מחופש התנועה וההתיישבות בכל האימפריה כולה.[30]
מעמד זה נעשה עוד יותר מורכב, מן הנטייה של לפחות חלק מיהודי האימפריה להשיג אזרחות וונצית "או על ידי בואם משטחים בריבונותה של הרפובליקה [הוונצית], או על ידי רכישת אזרחות," ובכן עלו על אותן הזכויות של הוונצים באימפריה.[31] באותה העת, הייתה האימפריה בדעיכה מהירה, ולא יכלה לאכוף באופן משמעותי חוקים, שמטרתם הייתה להגביל את הזכויות הללו, ולחדש את שלטונה הכלכלי בתחום גבולותיה. ובכן, צץ במהלך המאה הזו מקרה יוצא-דופן למגמת ההיסטוריה הביזנטית, לפיו היהודים נהנו מזכויות רחבות יותר מן הנוצרים. לעומת זאת, יש להדגיש, כי ניתנו זכויות אילו ליהודים על שם היותם וונצים, ולא על בסיס זהותם היהודית. יהודים בלתי-וונצים לא נהנו מן ההסכמים בין ביזנטיון וונציה, וונצים בלתי-יהודים נהנו מאותן הזכויות מהן נהנו בני ארצם היהודים.
ביבליוגרפיה
- Bowman, Steven. The Jews of Byzantium 1204-1453. Tuscaloosa, Alabama: University of Alabama Press, 1985.
- Brewer, Catherine. "The Status of the Jews in Roman Legislation: The Reign of Justinian 527-565 CE." European Judaism 38(2005): 127-39.
- Chazan, Robert. "Christian and Jewish Perceptions of 1096: A Case Study of Trier." Jewish History 13(1999): 9-21.
- Charnis, Peter. "The Jews in the Byzantine Empire under the First Palaeologi." Speculum, 22(1947): 75-77.
- Fieldman, Louis. Jew and Gentile in the Ancient World: Attitudes and Interactions from Alexander to Justinian. Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 1993.
- Gray, Patrick, "Palesine and Justinian's Legislation on Non-Christian Religions" in Baruch Helpem and Deborah W. Hobson (ed), Law, Politics and Society in the Ancient Mediterranean World, Sheffield, England: Sheffield Academic Press, 1993.
- Linder, Amnon. The Jews in Roman Imperial Legislation. Detroit, Michigan: Wayne State University Press, 1987.
- Sharf, Andrew. Byzantine Jewry from Justinian to the Fourth Crusade. New York, New York: Shocken Books, Inc., 1971.
- Starr, Joshua. The Jews in the Byzantine empire. Athens, Greece: 1939.
- Treadgold, Warren. A History of the Byzantine State and Society. Stanford, California: Stanford University Press, 1997.
- Weinberger, Leon. "A Note on Jewish Scholars and Scholarship in Byzantium." Journal of the American Oriental Society 91(1971): 142-4.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Sharf, p. 20
- ^ Sharf, pp. 20-1
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Sharf, p. 21
- ^ Linder, p. 281
- ^ 5.0 5.1 Brewer, p. 135
- ^ Brewer, p. 130
- ^ Linder, p. 360
- ^ 8.0 8.1 Brewer, p. 127
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 Sharf, p. 22
- ^ Fieldman, p. 394
- ^ Gray, pp. 262-3
- ^ 12.0 12.1 Sharf, p. 23
- ^ 13.0 13.1 Brewer, p. 131
- ^ Sharf, p. 26
- ^ Brewer, pp. 132-3
- ^ Sharf, pp. 24-5
- ^ Justinian :Novella 146. בתרגום לאנגלית: J.Parkes, the conflict of the Church and the Synagogue (London 1934). pp.392-3. https://sourcebooks.fordham.edu/source/novel146.asp
- ^ Weinberger, p. 143
- ^ 19.0 19.1 Bowman, p. 9
- ^ Starr, pp. 1-10
- ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 21.4 Charnis, p. 75
- ^ Treadgold, p. 701
- ^ Treadgold, p. 702
- ^ Chazan, pp. 10-1
- ^ Bowman, p. 14
- ^ 26.0 26.1 Bowman, p. 18
- ^ Bowman, p. 19
- ^ Charnis, pp. 75-6
- ^ Charnis, pp. 76-7
- ^ Bowman, pp. 20-1
- ^ Bowman, p. 23
