יהדות דמשק
יהדות דמשק הייתה אחת מהקהילות היהודיות הגדולות ביותר בקרב יהדות סוריה, ומנתה בשיאה כ-15 אלף נפש.
העדות המבוססת הראשונה לחיים יהודיים בדמשק מתוארכת למאה ה-1. לאחר הכיבוש המוסלמי ב-634 הצטוו יהודי העיר להתגורר ברובע מיוחד, "חארת אל-יהוד", בדרום מזרח דמשק. בימי הביניים עיקר היהודים שהתגוררו בעיר הגיעו אליה מקרב יהדות בבל. לאחר גירוש ספרד ב-1492 הגיעו לדמשק גם יהודים מקרב יהדות ספרד. העיר הייתה בין המרכזים החשובים של תורת הקבלה, ובין המקובלים הידועים שחיו בה היה חיים ויטאל. דמשק הייתה מרכז העתקה לכתבי יד של התנ"ך שנודעו בשם "כתרי דמשק". פרט לצאצאי גולי ספרד התקיימו בעיר "קהילת המוסתערבים", קהילה יהודית עתיקה דוברת ערבית, קהילה קראית וקהילת יהדות סיציליה. לכל קהילה היו שירותי דת נפרדים, אך הן היו מיוצגות כלפי שלטונות האימפריה העות'מאנית באמצעות מוכתר אחד. יהודי העיר נפגעו משתי עלילות דם, הראשונה ב-1840 ואילו השנייה ב-1860. בעקבות עלילות הדם החלה הגירת יהודים לאזורים אחרים במרחב ובכללם ללבנון. עם זאת דמשק ידעה הגירה חיובית מלבנון עקב "מרד הר הלבנון" ב-1860. ערב הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 החלו השלטונות לרדוף אחר יהודים. הם פוטרו ממשרותיהם ורכושם הוחרם. כך החלה קהילת דמשק לעלות לישראל בהדרגה.
היסטוריה
עד המאה ה-19
העדות הראשונה לחיים יהודים בדמשק מגיעה כבר מהמאה ה-1 לספירה, ימי השלטון ההלניסטי. לדברי יוסף בן מתתיהו, הקהילה היהודית בדמשק נפגעה מן הרומאים במהלך המרד הגדול. ישנה סברה ולפיה אנשי כת קומראן התיישבו בדמשק, שכן בין מגילות מדבר יהודה נמצא ספר ברית דמשק שבו נכתב כי אנשי הכת נמלטו אליה וכרתו בה ברית עם זאת, אין הכוונה לדמשק עצמה אלא לעיר כאלגוריה או אף לקומראן. בראשית כיבושי האסלאם, לאחר שהצבאות המוסלמיים צרו על דמשק ב-634, עברו יהודי העיר להתגורר ברובע מיוחד בחלקה הדרום-מזרחי של העיר העתיקה של דמשק שנקרא לימים בשם "חארת אל-יהוד" (בערבית: "שכונת היהודים").[1] במהלך ימי הביניים, עיקר המתיישבים בדמשק הגיעו אלה מקרב יהדות בבל, וכמה מן המנהיגים הרוחניים של יהודי בבל קבעו בה את מושבם. דמשק תוארה גם בכתביהם של מגלי ארצות יהודים בעת ההיא, כגון פתחיה מרגנסבורג, יהודי יליד גרמניה שערך החל מ-1175 מסע לבבל ולארץ ישראל ותיאר את הקהילות שפגש בדרכו, ובנימין מטודלה, יליד ספרד שבמסעותיו החל מ-1165 הגיע גם לסוריה.[2]
הקהילה בדמשק המשיכה לגדול לאחר שהגיעו אליה יהודים ספרדים שגורשו ממנה החל מ-1492.[3] דמשק הייתה מן המרכזים החשובים של תורת הקבלה, ואחד המקובלים הידועים שהתגוררו בה במאה ה-17 היה הרב חיים ויטאל, יליד צפת שכיהן, בין השאר, כרבה של קהילת סיציליה. באותה עת שימשו כרבנים בדמשק הרב ופוסק ההלכה יעקב אבולעפיה וכן הפרשן והמשורר ישראל נג'ארה.[4] דמשק הייתה מרכז להעתקת כתבי יד של התנ"ך. ספרי התנ"ך שהועתקו בדמשק נודעו בשם "כתרי דמשק", והם נשמרו בקרב הקהילה היהודית בעיר. המפורסם שבהם, כתר דמשק, חובר בסביבות 1260. רק ב-1605 נוסד בדמשק לראשונה בית דפוס עברי.[5] בבית הדפוס עבדו ארבעה אנשים, אך הוא הצליח להוציא לאור בזמן פעילותו רק ספר אחד.[2]
המאה ה-19 ואילך
הקהילות השונות בעיר
במאה ה-19 עיקר המתיישבים בדמשק היו מצאצאיהם של גולי ספרד, והם היו אלה שהחזיקו במשרת הרב הראשי בעיר, שכונתה "חכם באשי".[5] בד בבד התקיימו כמה קהילות קטנות יותר. אחת מהן הייתה "קהילת המוסתערבים", קהילה יהודית עתיקה ודוברת ערבית. הקהילה השנייה הייתה קראית, קהילה המחויבת בעיקר לדברי המקרא המפורשים ואינה מקבלת את פרשנות חז"ל. קהילה נוספת הייתה קהילת של יהדות סיציליה שגורשה מהאי החל מ-1493. היהודים הספרדים והסיציליאניים דיברו תחילה לדינו כשפת יום-יום, ואילו המוסתערבים דיברו ערבית יהודית. ברבות השנים אימצו גם הספרדים והסיציליאנים את הערבית היהודית כשפת הדיבור. הספרדים והסיציליאנים חלקו את אותו בית קברות, אך כל אחת מן הקהילות הפעילה ארגון נפרד של חברה קדישא. לעיר הייתה אף הגירה מעטה של יהודים אשכנזים מאירופה, שדיברו יידיש. חרף הפילוג בין הקהילות השונות, כולן היו מיוצגות בפני השלטונות של האימפריה העות'מאנית באמצעות מוכתר אחד.[2] היהודים שהתגוררו בדמשק נהגו לשנות את שמות המשפחה שלהם לשם משפחה טורקי, כדי להתערות בסביבתם. ב-1849, לאחר פטירתו של החכם באשי חיים רומאנו, החלו לכהן במקביל שני רבניים ראשיים בעיר. החל מ-1895 כיהן בדמשק בתפקיד החכם באשי שלמה אליעזר אלפנדרי, פוסק ומקובל יליד איסטנבול.[4]
עלילות דם
באותה עת, נפגעה הקהילה משתי עלילות דם. זאת, על אף שעלילות כאלה לא היו נפוצות תחת שלטון האסלאם. העלילה הראשונה התרחשה ב-1840 ונודעה בשם "עלילת דמשק". היא החלה לאחר מציאת גופתו של נזיר נוצרי. כמה יהודים, לרבות החכם באשי יעקב ענתיבי, נאסרו בחשד לרציחתו של הנזיר. אחדים מהם אף מצאו את מותם מעינויים בחקירה. עלילת הדם הסתיימה הודות להתערבותם של יהודים מארצות אירופה, וביניהם משה מונטיפיורי, שפעלו בהצלחה כדי לשחרר את העצורים.[6] בעקבות עלילת הדם החלה הגירה של יהודים מדמשק לערים אחרות בארצות האסלאם, כגון ביירות, ולשם הועבר מרכז הכובד של היהדות באזור הלבנט בשנים שלאחר מכן.[3] עם זאת, דמשק ידעה גם הגירה חיובית מלבנון בשל "מרד הר הלבנון". ב-1860 התרחש "מרד הר הלבנון", כינוי לעימותים צבאיים בין דרוזים לנוצרים מרונים בלבנון בתקופת השלטון העות'מאני.[4] במקביל למרד, ביוני אותה שנה, התרחשה עלילת דם נוספת. היהודים נחשדו בשיתוף פעולה עם הנוצרים המורדים בלבנון, ועל רקע זה התפתחה של עלילת הדם השנייה בדמשק. היא הביאה יהודים רבים להגר מדמשק לביירות.[7] סיבות נוספות שתרמו להגירת היהודים לביירות היו גיוס החובה שהחיל צבא האימפריה העות'מאנית וכן השגשוג הכלכלי שהביאו עמם המרונים, העדה הנוצרים שחיה בלבנון.[8] עקב עלילות הדם הגיעו נציגים לדמשק מהעולם המערבי כדי להגן על היהודים שהתגוררו שם, במשך השנים הבאות.[9]
לאחר מלחמת העולם הראשונה
לאחר תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918 השתלט על סוריה פייסל, ממפקדי הצבא של "המרד הערבי". הוא הכתיר את עצמו למלך של "השושלת ההאשמית" וסוריה הפכה ל"ממלכה הערבית של סוריה". פייסל ניסה לגייס גיוס חובה את התושבים המקומיים, ובכללם יהודים רבים בדמשק שהתחמקו מגיוס באמצעות תשלום כופר.[10] ב-1920 הובסה ממשלת פייסל על ידי צבא צרפת, ועל סוריה הוחל המנדט הצרפתי. ערב הקמתה של מדינת ישראל ב-1948, החלו היהודים להיות נרדפים על ידי השלטונות. הם פוטרו מכל העבודות הציבוריות ורכושם הוחרם. בעקבות הרדיפות החלה קהילת דמשק לעלות לישראל בהדרגה.[5] ב-5 באוגוסט 1949 נזרקה פצצה לבית הכנסת "אלמנשה" בדמשק. בטבח נרצחו 12 יהודים ו-60 נפצעו.[11]
דמוגרפיה
ב-1919 התפקדו במפקד אוכלוסין כ-15 אלף נפש יהודים בדמשק. עד ל-1948 הצטמק מספר היהודים בדמשק ל-3,000 נפש בלבד, ומספרם המשיך להצטמצם עקב הגירה יהודית לארץ ישראל.
| שיעור יהודי דמשק | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
| |||||||
 [א]
| |||||||
| 1841[12] | 4,000 | 1871[12] | 7,000 | ||||
| 1900[4] | 10,000 | ||||||
| 1910[4] | 12,000 | ||||||
| 1919[5] | 15,000 | ||||||
| 1936[4][13] | 6,266 | ||||||
| 1948[5] | 3,000 | ||||||
| 1995[4] | 180 | ||||||
חינוך ותנועות נוער
ב-1864 נפתח בדמשק בית ספר ראשון מטעם ארגון "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). הרשת הפעילה, בסך הכול, שני בתי ספר בעיר: האחד יועד לבנים ובו למדו כ-800 תלמידים, והשני יועד לבנות ובו למדו כ-300 תלמידות.[1] בעיר פעלו מספר תלמודי תורה שנקראו גם בשמם הערבי "כותאב", וכן תנועות נוער רבות, כגון "המכבי הצעיר" ו"החלוץ". תנועות אלה סייעו בעלייתם לארץ ישראל של יהודים רבים מדמשק וסביבותיה.[4]
כלכלה
רוב היהודים בדמשק עסקו במסחר ובמלאכה. הם סחרו, בין השאר, בצמר, בטבק ובמתכות. סחורות רבות הגיעו מארצות רחוקות.[14] נוסף על כך, הם עבדו באריגה, במשי ובצורפות.[5] ב-1856 מספר היהודים בדמשק שעסקו באריגה עמד על 50.[15] חלק מבעלי המלאכה אף ייסדו גילדות משלהם.[16] יהודים אחדים עסקו בהלוואה בריבית. הקהילה היהודית בדמשק שילמה מיסים לשלטונות. המיסים נתקבלו מהוצאותיהם של יחידים, אך גם מבתי הכנסת השונים ומהחברה קדישא.[2] המסחר בקרב יהודי דמשק נפגע לאחר פתיחתה של תעלת סואץ. סוחרים שחצו את אזור הלבנט העדיפו לעבור דרכה ולא דרך היבשה.[17] מעמד הנשים בדמשק היה נמוך מאוד, ולעיתים קרובות נשלחו לעבוד כבר בגיל צעיר.
עיתונות
בראשית 1920 יצא לאור בדמשק עיתון ציוני עברי-ערבי משולב, בשם "המזרח / א-שרק". כדי להדגיש את העובדה שקו העיתון נטול השפעות ציוניות, מונה לעורך הראשי שלו מנכבדי הקהילה.[18] חרף כך, העיתון ספג איומים מגורמים מקומיים, שזיהו אותו כעיתון בעל נטייה ציונית. כעבור חודשים מספר הפסיק העיתון להתקיים בפקודת המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון, ככל הנראה עקב האיומים שספגה מערכת העיתון.[19]
קישורים חיצוניים
- אברהם יעקב ברור, יהודי דמשק אחרי העלילה בשנת 1840, ציון, ניסן ה'תש"ו, באתר JSTOR
- ירון הראל, לאומיות, ציונות, עיתונות וסוציאליזם בקרב יהודי דמשק תחת שלטון פיצל, פעמים, אביב-קיץ תשס"ז, באתר JSTOR
הערות שוליים
ביאורים והסברים
- ^ מספר התושבים היהודים בדמשק
מקורות
- ^ 1.0 1.1 יצחק שמי, "היהודים בדמשק" בפרויקט בן-יהודה
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 יואל יוסף ריבלין, "קורות היהודים בדמשק" בפרויקט בן-יהודה
- ^ 3.0 3.1 דמשק, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 דמשק, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 מתיה קם, דמשק, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- ^ קציעה אביאלי-טביביאן, עלילת הדם בדמשק (1840), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
עלילת דמשק, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת" - ^ ברור, עמ' 87
- ^ ברור, עמ' 104
- ^ ברור, עמ' 92
- ^ הראל, עמ' 115-112
- ^ בית כנסת אלמנשה, באתר "מסורת ק"ק דמשק"
- ^ 12.0 12.1 ברור, עמ' 94
- ^ ברור, עמ' 108
- ^ ברור, עמ' 96
- ^ ברור, עמ' 91
- ^ ברור, עמ' 97
- ^ ברור, עמ' 107
- ^ הראל, עמ' 130-128
- ^ הראל, עמ' 139-136
