יהודים בימי הביניים
יהודים בימי הביניים היא ההיסטוריה היהודית בתקופה שבין המאה ה-5 עד המאה ה-15. במהלך תקופה זו עברה האוכלוסייה היהודית בהדרגה מהלבנט לאירופה, בעיקר מרכז אירופה, שנשלטה על ידי האימפריה הרומית ה"קדושה", ודרום אירופה שנשלטה על ידי הממלכות האיבריות.
לפי המסורת היהודית מוצא היהודים המודרניים מהשבטים יהודה, בנימין ולוי. כבר בגלות בבל, יהודים התגוררו במדינות רבות אחרות במזרח התיכון, ולאחר מכן יצרו קהילות ברחבי ארצות מזרח הים התיכון, שהיוו ביחד פזורה יהודית. יהודים היו ביוון כבר מהמאה הרביעית לפני הספירה בכיוס, אגינה, אטיקה ורודוס ובאיטליה כבר במאה ה-2 לפנה"ס.
לאחר המצור על ירושלים (70), מאות אלפי יהודים נלקחו כעבדים לרומא, והם היגרו מאוחר יותר לארצות אחרות באירופה. היהודים שהיגרו לחצי האי האיברי וצאצאיהם הם היהודים הספרדים, ואילו אלו שהיגרו לאזור הריין הגרמני ולצרפת הם היהודים האשכנזים. הידלדלות משמעותית במספרם במערב אירופה החלה להתרחש עם מסעי הצלב, שהביאו לפוגרומים רבים ולגירושים, באנגליה (1290), בצרפת (במאה ה-14) ובספרד (1492). עם תום ימי הביניים, תופעה זו חזרה על עצמה באיטליה ובארצות דוברות גרמנית במאה השש עשרה. כתוצאה מכך, יהודים רבים היגרו למזרח אירופה. במאה ה-17 החל תהליך הפוך, עם הגירה חזרה למרכז ומערב אירופה, בעקבות פוגרומים באוקראינה (1648–1649).
מנפילתה של רומא ועד לשלהי ימי הביניים (500–1500)
נפילת רומא
לאחר שקיעת האימפריה הרומית, הוויזיגותים שלטו בחלקים גדולים של השטח הרומאי, כולל דרום מערב גאליה, וחלק גדול מחצי האי האיברי. בתחילת הדרך, קהילות יהודיות שגשגו תחת השלטון הוויזיגוטי הן בגאליה והן בספרד.
בשנת 506 קבע אלאריק השני (אנ') שהיהודים ייחשבו כאזרחים רומיים ויחיו תחת החוק הרומי. הם קיבלו חופש לקיים את מצוות היהדות. אלאריק גם קבע כי יש לכבד את ההלכה של הקהילות היהודיות. לאחר שסיסבוט תפס את כס המלכות הוויזיגותי בשנת 612, בוטלו זכויות אלו, ודיכוי הדת היהודית הפך למדיניות, וכתוצאה מכך ניסיונות המרת דת.[1][2] הייתה הפוגה קצרה בשנת 640, כאשר צ'יינדסוינת' (אנ') השתלט על כס המלכות והמשיך במדיניות פרו-יהודית. לעומתו, בנו רקסווינת' (אנ'), טען כי היהודים כ"מזהמים את אדמת ספרד". למרות הרדיפות הללו, היהודים הצליחו לעזור לפולשים המוסלמים לכבוש את ספרד, ובכך סיימו את השלטון הוויזיגוטי.
עיסוק
מהעדויות ההיסטוריות הראשונות על פעילות היהודים עולה כי רובם עסקו בחקלאות, ומיעוטם עסקו במסחר ובמלאכה. בדרום איטליה וביוון - לקהילות היהודיות היה מונופול על צביעת ואריגת משי.[3] חלקם היו מתורגמנים ורופאים.
בשיא ימי הביניים, יהודים אירופאים רבים היו סוחרים, מלווים בריבית ובעלי מלאכה, מכיוון שנאסר עליהם להחזיק בקרקע.
גרמניה
הגירה יהודית מאיטליה הביאה את היהודים הראשונים לגרמניה. תאריך ההתיישבות הראשון של יהודים באזור אינו ידוע, והמסמכים הראשונים המתייחסים לקהילה יהודית גדולה ומאורגנת היטב באזורים אלו הם משנת 321[4] בקלן.[5] במהלך התקופה הקרולינגית היה ליהודים תפקיד חיוני כיבואני סחורות מהמזרח. בתקופה שלווה זו, יהודים מקהילות אחרות היגרו להאימפריה הפרנקית בניהם אנשי בית ראשי הגולה, כמו יצחק היהודי (אנ') ומכיר מנרבון (אנ'). עם זאת, בתחילת מסע הצלב הראשון אלפי יהודים בקהילות לאורך הריין נטבחו[6] ובהמשך היו שם פוגרומים, עלילת דם והאשמת היהודים כגורם לאסונות כמו המוות השחור והפלישה המונגולית לאירופה. למרות קשיים אלו, יהודי גרמניה המשיכו לפתח את מנהגיהם הדתיים והחברתיים, כמו שפת היידיש ומנהגי יהדות אשכנז. הם עבדו במתכונת של יהודי חצר בהאימפריה הרומית ה"קדושה".[7]
חוקי הכנסייה בשיא ימי הביניים
המרות דת של יהודים לנצרות, בכפייה וברצון, היו חלק בלתי נפרד מחיי הקהילות היהודיות בתקופת ימי הביניים.
עד המאה ה-10, רוב אירופה הייתה תחת שלטונם של מלכים נוצרים שהפכו את הנצרות לדת הרשמית. באימפריה הרומית, הנצרות הייתה כנסיית המדינה (אנ') מאז 380 בצו סלוניקי (אנ'). הכנסייה אסרה על נוצרים לגבות ריבית מנוצרים. בעקבות כך, מקור ההלוואות היחיד היו יהודים.
גורלם בכל מדינה מסוימת היה תלוי בתנאים הפוליטיים המשתנים.
בעקבות תבוסה צבאית לכוחות המוסלמים, ליאו השלישי מקונסטנטינופול סבר שחולשתה של אומתו טמונה באוכלוסייתה והחל בהמרה דת בכפייה של היהודים ושל הנוצרים החדשים (אנ'). בשנת 1040 נולד רש"י, ובעקבות הכיבוש הנורמני של אנגליה, יהודים עזבו את נורמנדי כדי להתיישב בלונדון ובערים אחרות כמו יורק, נוריץ', אוקספורד, בריסטול ולינקולן. בשנת 1095, הנרי הרביעי העניק ליהודים זכויות והוציא צו נגד הטבלה בכפייה. בשנת 1171, לאחר לידתו של רמב"ם, הואשמו יהודים בביצוע רצח פולחני ועלילת דם בבלואה. יהודי העיר הבוגרים נעצרו ורובם הוצאו להורג לאחר שסירבו להמיר את דתם. בשנת 1210 עלתה לארץ ישראל קבוצה של 300 בעלי התוספות. במהלך המוות השחור האשימו אנשי הדת את היהודים בהרעלת בארות באירופה כדי להרוג את כל הנוצרים.
החוקה ליהודים
החוקה ליהודים (אנ') הייתה בולה אפיפיורית ובה עמדתו הרשמית של האפיפיור בנוגע ליהודים. הבולה אפיפיורית הראשונה הונפקה בערך בשנת 1120 על ידי קליקסטוס השני, ונועדה להגן על יהודים שסבלו במהלך מסע הצלב הראשון. הצעת החוק אסרה על נוצרים לאלץ יהודים להתגייר, או לפגוע בה, לקחת את רכושם ולהפריע לחגיגת החגים היהודיים.[8]
למרות העמדה הרשמית, הכנסייה הטילה מגבלות על יהודים. ועידת לטראנו הרביעית בשנת 1215 קבעה שיהודים ישאו טלאי צהוב או כובע מחודד.
בשנת 1229, מלך אנגליה הנרי השלישי אילץ את היהודים לשלם מחצית משווי רכושם במסים, בעקבות שריפת התלמוד בפריז וכיבוש ירושלים על ידי הטטרים. בתקופה הפאטמית שירתו במשטר פקידים יהודים רבים.[9] המלך הנרי השלישי מאנגליה הורה לקיים את הפולחן היהודי בבית הכנסת בשקט כדי שהנוצרים העוברים במקום לא יצטרכו לשמוע זאת, ונתן הוראה שיהודים אינם רשאים להעסיק אחיות או משרתות נוצריות. כמה שנים לאחר מכן, המלך הצרפתי לואי התשיעי גירש את היהודים מצרפת. רוב היהודים נסעו לגרמניה ומזרחה.[10]
ההגירה לגרמניה
בשנת 1267 אילצה מועצת העיר וינה יהודים לחבוש כובע יהודי, בנוסף לטלאי הצהוב. בהמשך המאה, עלילת דם במינכן הביאה למותם של 68 יהודים, ו-180 יהודים נוספים נשרפו חיים בבית הכנסת באוברווסל (אנ') שבגרמניה. בשנת 1290, המלך האנגלי אדוארד הראשון גירש את כל היהודים מאנגליה. הם הורשו לקחת רק את מה שהם יכולים לשאת, ורובם נסעו לצרפת. פיליפ הרביעי מצרפת הורה לגרש את כל היהודים מצרפת, וכ-125,000 יהודים נאלצו לעזוב. בדומה להאשמות שהועלו במהלך המגפה השחורה, היהודים הואשמו בעידוד מצורעים להרעיל בארות נוצריות. לפי הערכות, כחמשת אלפים יהודים נהרגו לפני שהמלך, פיליפ החמישי, הודה שהיהודים חפים מפשע. לאחר מכן, שארל הרביעי גירש את כל יהודי צרפת בהאשמה שגרמו למגפה השחורה.[10]
ב-1348 נשרפו מאות יהודים ורבים הוטבלו בבזל.[11][12] תושבי העיר הנוצרים הסבו את בית הכנסת לכנסייה והרסו את בית הקברות היהודי (גר'). האפיפיור קלמנס השישי הוציא צו המכחיש את הוצאת הדיבה נגד היהודים, ואמר כי גם הם סובלים מהמגפה. בשנת 1385, קיסר גרמניה ואצלב עצר יהודים שחיו בברית השוואבית והחרים את ספריהם. מאוחר יותר, הוא גירש את יהודי שטרסבורג. בשנת 1391, פרנד מרטינז (אנ') הרג יותר מ-10,000 מיהודי ספרד והרס את הרובע היהודי בברצלונה.[13] המלך פדרו הראשון הורה לא לפגוע ביהודים הנותרים ולא להפוך בתי כנסת לכנסיות. לאחר מכן הוא הכריז על ציותו לבולה האפיפיורית. בנדיקטוס ה-13 אסר על לימוד התלמוד. בשנת 1422, האפיפיור מרטין החמישי הוציא בולה אפיפיורית שהזכירה לנוצרים שהנצרות נגזרת מהיהדות והזהיר לא להסית נגד היהודים, אך הבולה האפיפיורית הוסרה בשנה שלאחר מכן. בסוף המאה ה-15 הוקמה האינקוויזיציה בספרד. מסביבות 1500 יהודים חוו שגשוג בפולין של היום.
מסעי הצלב
במסע הצלב הראשון (1096) נהרסו כליל קהילות פורחות על נהר הריין והדנובה. לפני התקפות אלו, יהודים רבים נתפסו כחברים אינטגרליים בחברה למרות הבדלי הדת. יהודים רבים עבדו במסחר בהלוואות כספים. במסע הצלב השני (1147) סבלו היהודים בצרפת תחת לואי השביעי. במסע הצלב השלישי (1188) סבלו בעיקר יהודי אנגליה. ב-1290 היהודים גורשו מאנגליה. עברו 365 שנים עד שהורשו להתיישב שוב (אנ') באי הבריטי. היהודים סבלו מהתקפות גם במסעי הצלב ב-1251 (אנ') ו-1320 (אנ').
עלילות דם
ערך מורחב – עלילת דם
אף על פי שהאזכור הראשון של עלילת דם נמצא בכתביו של אפיון שטען שהיהודים הקריבו יוונים במקדש ירושלים, לא מתועד אזכור אחר עד המאה ה-12, אז עלילות הדם החלו להתרבות. במסגרת עלילות הדם יהודים הואשמו ברצח פולחני ובשימוש בדם ילדים נוצרים להכנת מצות.
אחת הדוגמאות לעוינות נוצרית כלפי יהודים היא ההאשמה ברצח פולחני בלואה. לפי העלילה גבר יהודי ומשרת נוצרי השקו את סוסיהם באותו עיקול בנהר. האיש היהודי הפחיד בטעות את סוסו של הנוצרי והמשרת נסע משם כועס ואמר לאדונו שראה את היהודי זורק ילד לנהר. הנוצרי, ששנא יהודים, ניצל את ההזדמנות הזו והאשים את היהודי ברצח. הנוצרים לקחו את האיש, יחד עם היהודים שניסו לשחררו, הכו ועינו אותם. היהודים נשרפו חיים.
במקרים מסוימים, השלטונות דיברו נגד ההאשמות. האפיפיור אינוקנטיוס השלישי כתב ב-1199:
אף נוצרי לא יעשה ליהודים פגיעה אישית, אלא בביצוע פסקי דין של שופט, או ישלול מהם את רכושם, או ישנה את הזכויות והפריבילגיות שלהם. במהלך חגיגת החגים שלהם, איש לא יפריע להם על ידי הכאתם באלות או על ידי יידוי אבנים. איש לא יכריח אותם להעניק שירותים כלשהם מלבד אלה שהם רגילים לתת. וכדי למנוע את השפלות של אנשים רשעים אנו אוסרים על איש להשחית או לפגוע בבתי הקברות שלהם או לסחוט מהם כספים באיומים להוציא את גופות מתיהם.[14]
גירושים
בשנת 1275, אדוארד הראשון מלך אנגליה הוציא צו האוסר על יהודים להלוות כסף בריבית, תוך שהוא מתיר ליהודים לעסוק במלאכה, במסחר ובחקלאות. היהודים גורשו מאנגליה ב-1290, מצרפת ב-1394, ובהמשך ממחוזות רבים של גרמניה, איטליה וחצי האי הבלקני. בין השנים 1200 ל-1600, הם נמלטו לממלכות הסלאביות, בהן לא פגעו בהם אז. רובם ברחו לפולין, מכיוון יצא בה כתב הזכויות של קאליש. כאן הם מצאו מקלט בטוח תחת שליטים נדיבים וזכו לשגשוג מסוים.
ספרד
כמו במדינות סלאביות, כך גם תחת השלטון המוסלמי, היהודים שגשגו, במיוחד מהמאה ה-8 ואילך בחצי האי האיברי. אבל גם כבר במאה ה-13 עם נפילת הכוח הפוליטי ירדה התרבות הערבית ואיתו תור הזהב של יהודי ספרד.
בתחילה נעשה הניסיון לנצר את היהודים באמצעות כתבים וויכוחים. כאשר נכשלו הניסיונות הללו, הוגבלו זכויותיהם האזרחיות. הם נאלצו לגור ברבעים נפרדים של הערים וללבוש סמלים משפילים על בגדיהם. בשנת 1391, כאשר המון קנאי הרג ארבעת אלפים יהודים בסביליה, יהודים רבים התנצרו. אלפי אנוסים הושלכו לכלא, עונו ונשרפו. בשנת 1492 מלכת ספרד איזבלה הוציאה צו המגרש את כל היהודים מספרד בעקבות עלילת הדם בפרשיית כריסטופר מלה גווארדיה (אנ'). רבים מהיהודים ברחו לחצי האי הבלקני, שם הטורקים העות'מאנים (אנ') שלטו. הסולטאן באאזיד השני מהאימפריה העות'מאנית, ששמע על גירוש יהודים מספרד (אנ'), שיגר את הצי העות'מאני להביא את היהודים בבטחה לאדמות העות'מאניות, בעיקר לערים סלוניקי ואיזמיר. לאדינו הייתה מדוברת בקרב חלק מהקהילות היהודיות באירופה מאז המאה ה-15.[15]
תקופת הרנסאנס
איטליה
הדוכסים האיטלקיים בתקופת הרנסאנס העניקו הגנות לקהילות יהודיות ממגוון סיבות פוליטיות או כלכליות. עם זאת, השלטונות הטילו חובת ענידת הטלאי הצהוב. רישומי המיסוי חושפים כמות גדולה של תרומה יהודית לכספי הדוכסות. תרומת המס היהודית בתקציב המדינה הייתה 0.2% בשנת 1460. עד 1480 הסכום גדל ל-1%. בשנת 1482, 6% מהמס הגיע מקהילות יהודיות. עדויות אלו מצביעות על עושרה של האוכלוסייה היהודית.
צרפת
יהודים נהנו מתקופת שגשוג עד סוף המאה ה-15 בפרובאנס. לא היו הבחנות משפטיות משמעותיות בין זכויות של יהודים ונוצרים לפי החוקים של מרסיי. יהודים קיבלו רשמית את אותן זכויות אזרחות בסן-רמי-דה-פרובנס (אנ') ב-1345 וב-1467 בטרסקון (אנ'). יהודי פרובנס קיבלו הגנה רשמית בגלל התועלת היהודית לבני המלוכה. עם זאת, זה לא מנע אנטישמיות שגרמה לעזיבות יהודיות מרצון. לאחר שפרובנס סופחה על ידי ממלכת צרפת ב-1481, התושבים היהודים גורשוב-1498.
המשפחה היהודית באירופה של ימי הביניים
- ערכים מורחבים – נשים יהודיות באירופה של ימי הביניים, מעמד האישה ביהדות
לפי ספרה של אלישבע באומגרטן: "חיי המשפחה באשכנז בימי הביניים", היה מעמד הנשים היהודיות באירופה נמוך יותר ממעמד הנשים הנוצריות.
שירת ימי הביניים של יהדות ספרד
- ערך מורחב – שירת ימי הביניים של יהדות ספרד
שירת ימי הביניים של יהדות ספרד היא שירה שנכתבה בעברית על ידי יהודים מספרד המוסלמית, אל-אנדלוס, בתקופת ח'ליפות קורדובה, פחות או יותר סביב השנים 950 עד 1492. יש המתייחסים לשירה כסוגה על פי מאפיינה הצורניים והתוכניים ולכן לא בהכרח שנכתבה במסגרת הזמנים המוזכרת, כמו כן לא הייתה מוגבלת לערי אנדלוסיה וזרחה ברחבי העולם המוסלמי, באיטליה ובצרפת. לשירים שנכתבו בתקופה זו מאפיינים כללים במבנה ובנושאים. מקובל שנושאי השירה נחלקים לשירת הקודש ולשירת החול כאשר שירת הקודש עוסקת באל ובדת וכיום מהווה חלק ממחזור התפילה בבית הכנסת ושירת החול עוסקת במגוון רחב של נושאים מחיי השגרה וההגות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ריצ'רד גוטהייל, מ' בראן, יוסף ג'ייקובס, EUROPE, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Ben Zion Dinur, ישראל בגולה: מקורות ותעודות, דביר, 1958
- ^ בין יהודים לנוצרים: יהודים ונוצרים במערב אירופה עד ראשית העת החדשה, כרך 5, עמ' 191 הערת שוליים 1.
- ^ "HHF Factpaper: Silkmaking and the Jews".
- ^ "Already during Roman times, Jews resided in Cologne". Archäologische Zone – Jüdisches Museum. נבדק ב-1 בנובמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Medieval Source book Legislation Affecting the Jews from 300 to 800 CE". נבדק ב-1 בפברואר 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Marcus, Ivan (2014). "Review of Anti-Judaism: The Western Tradition by David Nirenberg". Jewish History. 28 (2): 194. JSTOR 24709717.
- ^ Gay, Ruth (1994). The Jews of Germany: A Historical Portrait (באנגלית). Yale University Press. ISBN 978-0300060522.
- ^ Thurston, Herbert (1912). "History of Toleration" in The Catholic Encyclopedia. Vol. 14. New York: Robert Appleton Company. Accessed 12 July 2013.
- ^ Joseph E. Katz (2001). "Continuous Jewish Presence in the Holy Land". EretzYisroel.Org. נבדק ב-12 באוגוסט 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 10.0 10.1 "Timeline for the History of Judaism - Medieval Period in the West". Jewish Virtual Library. נבדק ב-9 בנובמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "This Week in History: The Jews of Basel are burnt". Jpost. נבדק ב-21 בדצמבר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "The Black Death and the Jews 1348–1349 CE" (PDF). www.ffst.hr. נבדק ב-21 בדצמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Martinez, Ferrand". Jewish Encyclopedia.
- ^ Thatcher, Oliver J.; Edgar Holmes McNeal (1905). A Source Book for Medieval History. New York: Scribner's. pp. 212–213.
- ^ Rozovsky, Lorne. "Will Ladino Rise Again?". Chabad.org. נבדק ב-7 בדצמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה)
