יחסי לבנון–סוריה
| יחסי לבנון–סוריה | |
|---|---|
|
|
| |
| לבנון | סוריה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 10,400 | 187,437 |
| אוכלוסייה | |
| 5,251,005 | 24,051,936 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 23,132 | 11,159 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 4,405 | 464 |
| משטר | |
| רפובליקה | רפובליקה נשיאותית |
יחסי לבנון–סוריה הם היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין הרפובליקה הלבנונית לבין הרפובליקה הערבית הסורית, אשר כוננו רק בשנת 2008, לאחר שבשאר אסד החליט להכיר בריבונותה של לבנון, בעקבות נסיגת הכוחות הסוריים מלבנון בשנת 2005. שתי המדינות חברות הן בליגה הערבית והן ב-G77.
היסטוריה
סוריה הגדולה תחת השלטון העות'מאני
סוריה הגדולה, כפי שהייתה מכונה בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית, הייתה מורכבת מסוריה, לבנון, ישראל וירדן של ימינו. בשנות השלושים של המאה ה-19 יכלו האירופים לסחור עם סוריה הגדולה דרך עיר הנמל המשגשגת של ביירות. תחת האימפריה העות'מאנית, אזור הר הלבנון נהנה מאוטונומיה פוליטית, עקב הבידוד הגאוגרפי שלו. בעוד שהר הלבנון נהנה מעצמאות זו ממרכז השלטון העות'מאני, המשיכו ערים סוריות ביחסים פוליטיים קרובים עם איסטנבול. עם זאת, פקידים עות'מאניים עדיין נאלצו להסתמך על האליטות המקומיות לצורך יישום המדיניות. מיעוטים דתיים מסוימים בתוך האימפריה העות'מאנית, ובהם הדרוזים והנוצרים המארונים, עברו להר הלבנון בשל הבידוד שלו. לעדות אלו היה כוח פוליטי, ואיברהים פאשה דחק בביטול מיסים מיוחדים על יהודים ונוצרים, ובכך העלה עליו את רוגזם של הדרוזים.
בתקופת שלטונם של המצרים הושלם המהפך הדמוגרפי באוכלוסיית ההר מבחינת הרכב העדות: המארונים אשר היו מיעוט נהפכו לרוב גדול.
עם התחלת ההתקוממות נגד השלטון המצרי, החליט השליט המצרי, איברהים פאשה, לבצע גיוס חובה בהר-הלבנון. הדרוזים אשר סירבו להיענות לגיוס החובה, נכנעו לאחר שאיברהים פאשה ו-18,000 מחייליו פרקו אותם מנשקם. 1,500 איש מהדרוזים המורדים התגייסו. המארונים לא חויבו בגיוס חובה בזכות חסות צרפת עליהם. צרפת התערבה לטובתם מפני שראתה בהם עוגן להגברת השפעתה באזור (צרפת עצמה משכה בחוטים רבים מכפי הנראה. תוך כדי סיפוק אבק שרפה לאיברהים פאשה, היא זאת שעודדה את המרד מלכתחילה בתקווה כי איברהים פאשה לא יעמוד לו וכך תוכל צרפת לסייע לו אף יותר ולהעצים את שליטתה בלבנון שכבר הייתה ברובה מארונית). בעקבות מהלך זה נותרו הדרוזים חסרי חסות ונשק.
לאחר מכן, עם התעוררות המרד הדרוזי הראשון בג'בל דרוז, התנדבו המארונים לעזור לאיברהים פאשה בדיכוי המרד, וחיילים מארונים נשלחו לאזור.
כאשר חזרו החיילים המארונים להר התהפך הגלגל: הדרוזים אשר היוו עד כה את האיום העיקרי על המארונים, משום שהיו בעלי נשק, נשארו בעקבות המרד באיברהים פאשה בהר-הלבנון, חסרי נשק. בכך איבדו את כוח ההרתעה שלהם. המארונים לעומתם, האיכרים הפשוטים והמאוימים, החזיקו לפתע בנשק. המצב גרם למארונים להבין את העוצמה שצברו והשינוי שנוצרה מעתה במעמדם. כך נוצרה ההזדמנות והאפשרות לתת ביטוי גם למרירות הסוציאלית בהר-הלבנון.
המצב החדש שהתהווה הביא, כאמור, למרירות בקרב התושבים המארונים כלפי חוץ, אך במהרה התלכדו הכוחות כנגד איברהים פאשה ובעל בריתו, אמיר ההר, בשיר השני, אלה ביקשו לקחת את הנשק גם מהמארונים בעקבות ההתרעות מפני פלישה של חמש מעצמות אירופה (רוסיה, פרוסיה, אוסטריה, צרפת ובריטניה) לסוריה. הסיבה להתלכדות המהירה הייתה אי-רצונם של שני הצדדים להתגייס לצבא איברהים פאשה. פעולה שהייתה צפויה להידרש מהם, מצדו של השליט, אילו פלשו המעצמות.
עם הסתלקות איברהים פאשה מהאזור והגלייתו של אמיר ההר, בשיר השני (1840) בעקבות לחץ חמש מעצמות אירופה, חזר לשלוט שלטון ישיר השולטאן העות’מאני. אך היה ברור לכל כי הסדר הקודם לא ישוב. פירמאנים (כתבי זכויות באימפריה העות'מאנית) שונים פורסמו והכריזו כי הנוצרים בלבנון שווי זכויות לכל תושב אחר.
ברור היה כי הדרוזים (ושאר משפחות השייח'ים) אשר שלטו עד כה ירצו לחזור ולשלוט, אך המארונים התנגדו. הם חשו בהתעצמותם הן מבחינה מספרית והן מבחינת הפוליטיקה הבין-עדתית (במיוחד בזכות תמיכת צרפת ואוסטריה בהם).
פתרונות ביניים רבים נמצאו לכאורה מתאימים לסיפוק המאווים של כל הצדדים, אך רק מעטים יצאו לפועל. במציאות, רוב הפתרונות - שנוסו אחד לאחד - היו בעייתיים, כל פתרון ביקש לצאת מנקודת המוצא של הפתרון הקודם, להרחיבו ולשפרו. כך התגבשה בשלבים, צורת שלטון מיוחדת המסמלת את השינויים והתמורות המהותיים ביחסי העוצמה הדמוגרפית בהר-הלבנון, באותה עת.
בשנים 1840–1843, מעט לאחר נסיגתו של איברהים פאשה מאזור הר הלבנון חלה תמורה גדולה ביחסים בין הדרוזים והמארונים בהר הלבנון ונוצר מתח רב בשטח. על מנת להפיג מתח זה ולהסדיר שלטון בהר ניסח הנסיך האוסטרי, מטרניך, בשנת 1843, במסגרת מאמציה של אוסטריה להשיג שליטה בלבנון, הסדר ייחודי. מטרניך ביקש למנות שני קַאִימַקַאמים (שליטי נפה) שיהיו כפופים לואלי של צידון: אחד מארוני, האמיר חיידר אבו למע, מבית אבו אל-למע (משפחת נכבדים שהתגוררה בלבנון מאז תחילת האלף השני והתנצרה), שישלוט בקאימקאמיה נוצרית. והשני דרוזי, האמיר אחמד ארסלאן, מבית ארסלאן (בית ארסאלאן, בית נכבדים, הוא צאצא לבית תנוך, השליטים הראשונים בלבנון. למעשה הם הגלגול הנוכחי לפלג היזבקי), שישלוט בקאימקאמיה דרוזית.
"המשפחות הנכבדות", משפחות מארוניות אשר היוו את המרכז השלטוני בלבנון, הביעו אי-שביעות רצון מהמצב החדש, וזאת כיוון שנאלצו לעמוד מול מעמד שליטים חדש אשר עמד מעליהם ולא הייתה להם יכולת לתמרן אותו. אצל הדרוזים המצב היה עוד יותר מורכב בגלל הפילוג בעם והעדיפו שליט מחוץ ללבנון אשר יהיו נטול פניות לגבי הפלגים השונים.
הסדר זה לא נתן מענה לאחת מהקשות שבבעיות הר-הלבנון: היישובים המעורבים בקאימקאמיה הדרוזית. בנוסף לבעיות הפנימיות בהר-הלבנון הוסיפו המעצמות האירופאיות שמן למדורה, הן הוסיפו את הסכסוכים והתחרות שהיו ביניהן, לסכסוך שכבר היה קיים בלבנון ובכך שיתקו למעשה לחלוטין את יכולת התפקוד של הקאימקאמיות.
מחלוקות רבות צצו סביב אי-ההסכמה על דרך השליטה במקומות המעורבים עדתית בקאימקאמיה הדרוזית.
לבסוף, החליטו הטורקים לשלוח בשנת 1844 את אחד מנציגיהם, הקפודאן ח'ליל פאשה, לאזור. משימתו הייתה לגבש פתרון אפשרי ליישום, ביחד עם הואלי ועם הקונסולים הזרים.
הפתרון שגיבש ח'ליל פאשה היה: מינוי שני וכילים בכל מקום יישוב מעורב, אחד דרוזי והשני מארוני. הוכילים ייצגו את האיכרים בני עדתם, בפני השייח'ים מן העדה השנייה. הוכילים הם אשר יגבו בשם המשפחות החזקות (המקאטעג'ים), מיסים.
לאחר שנתברר כי בהצעות אלו לא היה כדי לפתור את הבעיה, החריפה המתיחות הקיימת ממילא בהר ובין שתי העדות פרצו מאורעות דמים – מאורעות חמורים בהרבה מקודמיהם בעבר. גם משום שבעידוד תככנים פנימיים בהר, היו מי שליבו את האש.
השייח'ים הדרוזים שלטו רק במרכז ובדרום הר-הלבנון ולכן רק שם מונו וכילים. בצפון הר-הלבנון לקחה הכמורה את תפקיד התיווך.
בשנת 1858 פתחו הנוצרים המארונים במרד, ובשנת 1860 תקפו אוכלוסיות דרוזיות כפרים נוצריים, והאלימות התפשטה אף לדמשק שם נטבחו כמה אלפי נוצרים והקונסוליות האירופיות נשרפו. בשנת 1861 התקבל הסדר, ולפיו זכו הנוצרים לאוטונומיה מורחבת באזור לבנון, והסכם זה נותר בתוקפו עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נחתם הסכם סייקס-פיקו בין צרפת לבריטניה, והבטיח את השליטה הצרפתית בחופי סוריה ואת השליטה העקיפה בתוך סוריה הפנימית. בשנת 1920 לאחר סיום המלחמה, נחתם הסכם סוור שבו קיבלה צרפת את השליטה בסוריה הגדולה, ועל מנת לקיים את כוחה הביאה צרפת ליצירת מדינה נוצרית, אולם בשנת 1927 הם הוסיפו לה את אזורי דרום לבנון בקעת הלבנון אזור החוף עם ביירות וצפון לבנון, בהם היו אוכלוסיות סוניות, שיעיות ודרוזיות, דבר שיוביל בעתיד ליצירת הסכסוך העדתי במדינה. לאחר תום המרד הסורי הגדול, הסכימה צרפת לקיים בחירות בתוך שתי המדינות. למרות המרד שהתרחש בסוריה, סירבה צרפת לשנות את גבולות לבנון, אף על פי שמספר מנהיגים סונים עדיין קיוו לאיחוד מחדש עם סוריה. מכיוון שהמוסלמים הסונים תמכו בחוסר היציבות הפוליטית בתוך הפוליטיקה הלבנונית, סירובם להשתתף בבחירות הקל על הצרפתים להקים את לבנון הגדולה.
עם תבוסתה של צרפת במלחמת העולם השנייה, והקמת משטר שיתוף הפעולה צרפת של וישי, נותר תפקידו של "הנציב העליון" מטעם צרפת בידי הגנרל אנרי פרנאן דנץ, איש וישי. דנץ שיתף פעולה עם הגרמנים במהלך מרד רשיד עאלי אל-כילאני בעיראק והבריטים חששו כי סוריה ולבנון יהפכו לבסיס גרמני פעיל כנגדם. ביוני 1941 יצאו כוחות בריטים, וכוחות צרפת החופשית למבצע לכיבוש סוריה ולבנון, שהסתיים בכיבוש סוריה ולבנון על ידי הבריטים, והשלטת אנשי צרפת החופשית במקום אנשי צרפת של וישי.
העצמאות
בשנת 1943 השיגו סוריה ולבנון עצמאות זמנית מצרפת, ומכיוון ששאפו לעצמאות מלאה ולנסיגת כל הכוחות הזרים עד 1946, הקפידו התנועות הלאומיות לשמור על אחדות כדי לא לפגוע ברעיון העצמאות. בתחילה הייתה ברית כלכלית בין המדינות, אך היא הסתיימה בשנת 1948, אולם הלאומנים הסורים לא הסכימו להכיר בעצמאות לבנון, וראו בה חלק לא נפרד מסוריה הגדולה.
מלחמת האזרחים הלבנונית והכיבוש הסורי של לבנון
במהלך מלחמת האזרחים הלבנונית 1975–1990, לבנון ביקשה את סיוע סוריה ככח שמירת שלום ערבי. הליגה הערבית הסכימה לשלוח כח שמירת שלום המורכב ברובו מחיילים סורים. בתחילה, מטרת הסורים הייתה להגן על הנוצרים ולסייע להם אל מול המוסלמים, אשר חברו ל"תנועה הלאומית הלבנונית" (LNM). שנתיים לאחר מכן, בשנת 1978, סוריה שינתה את עמדתה וצידדה באש"ף.
כשבאים לבחון מתי הנוכחות הסורית הפכה לכיבוש כמוגדר על ידי החוק הבינלאומי, גרהארד פון גלהן כותב כי "המנדט של הכח הסורי חודש מספר פעמים עד לפקיעתו הרשמית ב-27 ביולי 1982, בעת המצור הישראלי על ביירות. הממשלה הלבנונית סרבה לבקש את חידושו של המנדט מהליגה הערבית. במקום זאת, בספטמבר 1986, ממשלת לבנון ביקשה לסיים את הנוכחות הסורית במדינה. וכך, כשהיא נעדרת סמכות חוקית הן מצד ממשלת לבנון והליגה הערבית, הנוכחות הצבאית הסורית נחשבה כיבוש לא חוקי של לבנון".
בשנות ה-80 המאוחרות, הגנרל מישל עאון מונה לנשיא מועצת השרים על ידי הנשיא דאז אמין ג'ומאייל. היה זה מהלך שנוי במחלוקת בשל כך שהתפקיד היה שמור ע"פ הסכמים שבע"פ למוסלמים הסונים. וכך, שרים מוסלמים סירבו לכהן תחת ממשלתו של עאון, אשר גם לא הוכרה על ידי סוריה. 2 אדמיניסטרציות יריבות נוצרו: האחת, צבאית תחת מישל עאון במזרח ביירות, והשנייה אזרחית, תחת סלים אל-חוס במערב ביירות. ממשלתו של סלים אל-חוס זכתה בתמיכת הסורים. עאון התנגד לנוכחות הסורית בלבנון, כשהוא מסתמך על החלטה מס' 520 של מועצת הביטחון של האו"ם, שקובעת כי יש להשיג את כל הכוחות הזרים שנמצאים במדינה, בראשם כוחות צה"ל. לאחר התקפה מוצלחת נגד מיליציית הכוחות הלבנוניים בנמל ביירות, עאון, שזכה כעת לתמיכה רחבה במזרח העיר, הכריז על "מלחמת חופש" כנגד הכוחות הסוריים. הלחימה החלה ב-14 במרץ 1989. מספר הקרבנות הלא-מעורבים שנפגעו מהפצצות הארטילריה הלא מדויקות, היה גדול.
על אף שבתחילה עאון זכה בתמיכה בין לאומית נרחבת יותר מאשר אל-חוס, זה הסתיים עם הפלישה האמריקאית לכווית. עאון זכה לתמיכה מסוימת מהמשטר העיראקי, ששאף להחליש את המשטר הבעת'יסטי המתחרה בדמשק. ובתמורה לתמיכה הסורית בפלישה לכווית, ארצות הברית וישראל אפשרו לסוריה לגרש את עאון. כך באוקטובר 1990 כוחות סוריים כבשו את הארמון הנשיאותי בבעבדא בסערה. עאון נמלט לשגרירות הצרפתית ומאוחר יותר הוגלה מלבנון לצרפת. נסיבות הגלייתו שנויות במחלוקת, ובדרך כלל מיוחסות לכוחות הסורים, צה"ל, המיליציות השיעיות והכוחות הלבנוניים של סמיר ג'עג'ע.
הכוחות הסורים נותרו בלבנון, כשהם בעלי השפעה לא מבוטלת על ממשלתה משנת 1990 ועד 2005. לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון ומותו של חאפז אל-אסד בשנת 2000, הנוכחות הצבאית הסורית בלבנון ספגה ביקורת קשה והתנגדות מהאוכלוסייה הלבנונית.
סיום הסדר הסורי בלבנון
הנוכחות הצבאית בלבנון הסתיימה ב-26 באפריל על רקע מהפכת הארזים, שבאה בעקבות חיסולו של ראש הממשלה לשעבר רפיק אל-חרירי בשנת 2005. באותו יום דיווחו סוכנויות ידיעות בינלאומיות והאו"ם כי אחרוני החיילים הסורים וסוכני המודיעין חצו את הגבול בנסיגתם מלבנון. ממשלת סוריה הודיעה רשמית לאו"ם כי היא הסיגה את כוחותיה מלבנון על פי החלטה 1559 של מועצת הביטחון של האו"ם, אשר התקבלה בספטמבר 2004. במכתב לאו"ם, כתב שר החוץ הסורי פארוק א-שרע כי מדינתו "מבקשת להודיעכם כי הכוחות הסורים המוצבים בלבנון, בעקבות בקשת לבנון ותחת הסכמה ערבית, נסוגו - כולל כל המנגנונים הצבאיים והבטחוניים שהוצבו במדינה".
בשנת 2007 הקימה מועצת הביטחון של האו"ם את בית הדין המיוחד ללבנון, על מנת לחקור את מותם של חרירי ו-21 אחרים. [44] בתחילה הרשיע בית הדין כמה אנשי ביטחון סוריים. עם זאת, החקירות הצביעו לאחר מכן על חברי חזבאללה. כמו ממשלת סוריה, חזבאללה מכחיש כל מעורבות במותם של חרירי ואחרים. יש חששות שחושפים את האמת של מי שהתנקש בחייו של חרירי עלול להוביל לחוסר יציבות אזורית. [45] המתיחות בין לבנון לסוריה באה לידי ביטוי גם בתרבות הפופ; כאשר שר החוץ פירוז שר בבירה הסורית דמשק, כמה פוליטיקאים ואזרחים לבנונים מתחו ביקורת על החלטתה. [46] פירוז השיבה כי דמשק היא מרכז תרבותי ש"ישאר מודל לחיקוי של אמנות, תרבות ואותנטיות לדורות הבאים ". [46]
כינון יחסים דיפלומטיים
ב-13 באוגוסט 2008 בפגישה שהתקיימה בפריז בפסגה הראשונה של איחוד מדינות הים התיכון, הסכימו נשיא סוריה, בשאר אסד, ונשיא לבנון, מישל סלימאן, לכונן יחסים דיפלומטיים בין מדינותיהם ברמת השגרירות. בדצמבר אותה שנה נפתחה השגרירות הסורית בביירות, ובמרץ 2009 פתחה לבנון את שגרירותה בדמשק. ב-19 בדצמבר 2009 ביקר בסוריה ראש ממשלת לבנון, סעד אל-חרירי, ונשאר בדמשק לפגישות של שלושה ימים עם הנשיא בשאר אסד.
זליגת מלחמת האזרחים בסוריה ללבנון
ערך מורחב – זליגת מלחמת האזרחים בסוריה ללבנון
מלחמת האזרחים בסוריה שהחלה ב-2011 בעקבות האביב הערבי, ליבתה מחדש את האלימות העדתית בלבנון מימי מלחמת האזרחים בלבנון, מה שבא לידי ביטוי בכך שמוסלמים סונים רבים סייעו למורדים בסוריה מבחינה לוגיסטית או צבאית ומאידך שיעים רבים תמכו באסד מאחר שהמיעוט העלאווי השליט בסוריה נחשב כשלוחה של האסלאם השיעי. זליגת מלחמת האזרחים הסורית ללבנון הביאה בעקבותיה אי שקט למדינה אשר בה יש מאבק פוליטי מתמיד בין שני גושים גדולים: מחנה ה-14 במרץ האנטי-סורי שנתמך בידי סעודיה, ומחנה ה-8 במרץ הפרו-סורי שמגובה בידי איראן. התנגשויות אלימות בין חמושים סונים לבין צבא לבנון החלו לראשונה בשנת 2011 בטריפולי והתפשטו גם לביירות, לצידון ולערים נוספות - מה שהוביל לפריסה מיידית של צבא לבנון בביירות ובצפון לבנון, ושיאם היה בכניסה ובהתבססות של לוחמי המדינה האסלאמית וג'בהת א-נוסרה בהרי קלמון ובפאתי ערסאל למרות ניסיונות חוזרים ונשנים של צבא לבנון לעקור אותם מהאזור.
הכיבוש של שטחים לבנוניים המהווים איום על ריכוזי השיעים בלבנון, הוביל את ארגון הטרור חזבאללה השיעי שכבר לפני כן היה מעורב במלחמה בסוריה להשתלט על שטחים נרחבים בגבול סוריה-לבנון כדי להגן על אנשיו, וכן לחילופי אש כבדים בינו לבין המורדים הסורים. גורמים מסוימים בלבנון האשימו את החזבאללה בזליגה ובהחרפת הסכסוך בשל כך שהוא סייע לאסד במלחמה בסוריה נגד הרוב הסוני וגרם לפעולות נקם מצד המורדים הסורים. נכון לשנת 2016, סך הנפגעים בלבנון מהסכסוך עומד על מאות הרוגים ולמעלה מ-2,000 פצועים. בנוסף, יש כבר כ-20,000 פליטים סורים בלבנון, וסוריה דורשת מלבנון לבדוק אחר אנשי צבא סוריה החופשית המסתתרים לאורך הגבול. זרם הפליטים הסורים הגביר את המתיחות המקומית בין העדות השונות בלבנון.
יחסים דיפלומטיים
לבנון מחזיקה בסוריה שגרירות בדמשק, מאידך, סוריה מחזיקה בלבנון שגרירות בביירות[1].
הערות שוליים
