יצחק בשביס-זינגר

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יצחק בשביס-זינגר
Isaac Bashevis Singer (upright).jpg
יצחק בשביס זינגר
תאריך לידה 21 בנובמבר 1902
תאריך פטירה 24 ביולי 1991
עיסוק סופר
לאום יהודי
יצירות בולטות העבד, עושה הנפלאות מלובלין, שושה, מלך השדות
פרסים
הושפע מ היהדות; ארתור שופנהאואר, ברוך שפינוזה, עמנואל קאנט ופרידריך ניטשה

יצחק בשביס זינגרכתיב יידי: יצחק באַשעוויס זינגער; באנגלית: Itzhac Bashevis Singer21 בנובמבר 1902 או 14 ביולי 1904, ורשה24 ביולי 1991, מיאמי) היה מגדולי סופרי היידיש; סופר יהודי פולני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1978. חי בפולין ולאחר מכן בארצות הברית.

תולדות חייו

רחוב קרוכמלנה בורשה, 2012

יצחק זינגר, נולד בתחילת המאה ה-20 בכפר לאונצין שבפולין וגדל ברחוב קְרוֹכְמַלְנָה 10, ברובע יהודים עני בוורשה הבירה. הציג את 14 ביולי 1904 כתאריך הולדתו, אך ההערכה היא שהוא נולד מוקדם יותר, ב-21 בנובמבר 1902. הוריו היו חרדים, אביו ר' פנחס מנדל היה רב וראש ישיבה ואמו בת שבע הייתה בתו של הרב מבילגוריי, רבי יעקב מרדכי זילברמן. אך אחיו, ישראל יהושע זינגר ואסתר קרייטמן, לא הלכו בדרך הישר, והיו סופרים יידישאים בזכות עצמם. לוורשה עבר זינגר עם הוריו בגיל שש, אך בשל מצוקת הרעב עזב בגיל 16 עם אמו לבילגוריי, עיר הולדתה של האם, בה שימש אבי האם ברבנות. עד גיל 12 לא קרא כלל ספרות חול, אך בשנותיו הראשונות בוורשה החלה התעניינותו במדעים, בפילוסופיה ובספרות העולמית.

בגיל 20 שב זינגר לוורשה בהזמנת אחיו, הסופר ישראל יהושע זינגר. את סיפוריו הראשונים כתב בעברית, אך עד מהרה עבר ליידיש - השפה שרוב העם היהודי במזרח אירופה ובארצות הברית הבין וקרא באותה תקופה. לאחר מכן החל זינגר לעבוד בהגהות בעיתון ספרותי ובתרגום ספרים מגרמנית ליידיש.

בזכות אחיו הסופר, בשנת 1923, נכנס זינגר לסביבת איגוד הסופרים והעיתונאים היהודיים ברחוב טְלוֹמֵצְקְיֶה 13 שכונה בפי חבריו "המלונה" ("די בודע"). על רקע המחסור והרעב שידע בוורשה, מצא באיגוד מעין "בית שני" באותה עת התקבצו שם מגוון סופרים ועסקנים "יידישיסטים והבראיסטים, רוויזיוניסטים וטריטוריאליסטים"[1]. איגוד הסופרים נותר מרכזי כל כך בחיי זינגר, עד ששני סיפורים קרא על שמו, ואת ידידיו הקרובים הכיר ממנו, בהם אהרן צייטלין וי"י טרונק, זינגר חבר לצייטלין בשנת 1932 לעריכת כתב העת היידי "גלובוס", והיה מושפע מהדעות הקלוקלות של טרונק.

בוורשה היה זינגר מגיה של מוסף ספרותי וכן עסק בתרגום ספרים מגרמנית לשפת היידיש. בשנת 1935 החליט אחיו להגר לאמריקה ויצחק הצטרף אליו, שם עבד עם אחיו בעיתון היידי "פארווערטס".

את השם "בשביס" אימץ לעצמו כדי להנציח את שם אמו בת-שבע שנספתה בשואה. כן השתמש בשמות עט בנוסף לבשביס זינגר – ורשבסקי וד. סגל. ספריו תורגמו לעשרות שפות וכמה מהם הפכו למחזות וסרטים, כמו "העבד", ו"ינטל" על פי ספרו "ינטל בחור ישיבה". שנים רבות הוא גר באפר איסט סייד (הצד המזרחי העליון) – שכונה ברובע מנהטן שבעיר ניו יורק.

נפטר במיאמי שבפלורידה ב-24 ביולי 1991, ונקבר בבית קברות קטן בצפון ניו ג'רזי. במיאמי נקראה שדרה על שמו לאחר מותו. בחודש ינואר 2008, כסלו תשס"ח, לאחר מאבק רב שנים של בנו, ישראל זמיר, נחנך רחוב על שמו בשכונת הגוש הגדול בתל אביב[דרושה הבהרה].

ישראל זמיר, בנו של יצחק בשביס זינגר, חי בקיבוץ בית אלפא, והיה עורך המוסף השבועי של העיתון "על המשמר".

יצירתו

בשביס זינגר מכריז שהמטרה שלו הייתה, ותמיד תהיה, לספר סיפור. לדבריו בשיחה עם ריצ'רד בורגין "הסיפור הוא המסר".[2] הוא חוזר ומאשר כי הוא יכול לאהוב ספרות בלי לחפש מסרים וסמלים בכל ספר שהוא קורא, ומודה שהוא נמצא בכל ספריו בדרך זו או אחרת. .[3] "הצרה היחידה הם במחצית השנייה של המאה העשרים היא שאין בה די סיפורים, ובאין סיפור, המילים נעשות קלישאות חסרות משמעות".[4]

בשביס זינגר מרבה לתבל את כתיבתו בתערובת של אמונות יהודיות, כשפים ומושגים מהקבלה, כולל גלגולי נשמות ושמות של מלאכים ושדים כגון קטב מרירי, כל זאת על רקע חיים יהודיים פשוטים. תיאור של קיום מצוות יומיומיות כגון תפילות, תפילין, כשרות ושמירת שבת תופסים לרוב חלק מהעלילה.

השכלתו הרחבה של זינגר שבסיסה ספרות קלאסית שקרא בילדותו "תחת השולחן" ,טולסטוי, דוסטויבסקי, יחד עם ספרי פילוסופיה ניכרת בכתיבתו שמצטיינת בעומק מחשבה השזורה בעלילה. הוא הושפע רבות משופנהאואר, ברוך שפינוזה, עמנואל קאנט ומפרידריך ניטשה והדבר ניכר ביצירותיו הספרותיות.

כמו כן, קיים אצלו מוטיב מרכזי של מאבק אידאולוגי בין אמונה ודת לאפיקורסות, והתייחסותו לדת היהודית היא מזווית של אדם מודרני, אך עם קורטוב של געגוע לחיים יהודיים ישנים על-פי התורה. הוא מגדיר את עצמו כיהודי מרצון ולא מכורח גורל.

בשביס משכיל לשלב את פרטי היומיום הטריוויאלים ביותר עם הדרמטי והגורלי; לעיתים מסיים בשביס זינגר את עלילת סיפוריו באבדון, כשלגיבוריו אין מוצא מהגורל שנכפה עליהם ("יום שישי הקצר") או מהחטאים שלהם ומכניעתם ליצר הרע ("זיידלוס האפיפיור"), אך יש גם סיפורים שבסופם הגיבור מוצא מנוחה ונחלה (כגון "הסנדלרים הקטנים").

חיים פרטיים

ב-1935 נפרד זינגר מאשתו רוניה פונטץ', אם בנו ישראל זמיר. הוא היגר מפולניה לארצות הברית, ואילו פונטץ' עזבה עם בנם (1929-2014) למוסקבה ומשם לישראל. השלושה נפגשו שוב רק עשרים שנה מאוחר יותר.

זינגר היה נשוי במשך יותר מחמישים שנה לאלמה היימן וסרמן, פליטה ילידת גרמניה. כותבת הביוגרפיה אודותיו, ג'נט האדה, מציינת: "בשביס לא היה יכול למצוא לו אישה שיהיו לו עמה פחות במשותף... היא לא ידעה מילה ביידיש, היא נולדה בבית מתבולל במינכן - בקיצור, לא היה לה שום מושג על הסוגיות והקונפליקטים שהטרידו והלהיבו אותו".[5]

על יחסיו עם אחיו ישראל יהושע זינגר אמר: "אף שכל תוכניותי היו קשורות באחי יהושע, שישלח לי 'אפידוויוט' לבוא לאמריקה באשרת תייר ויעזור לי להישאר שם, עניתי על מכתביו לעיתים רחוקות",[6] ובשיחתו עם רוצ'רד בורגין: "למעשה אחי היה המורה שלי לספרות... לעיתים רבנו, כדרך אחים, אך הסברה שאחי עמד בדרכי ועיכב את התפתחותי היא שגויה לחלוטין. ההיפך הוא הנכון. הוא סייע לי להתפתח".[7]

העיתונאי משה פראגר פרסם בשבועון החרדי בית-יעקב, כי בפגישתו עם בשביס בנו-יורק ביכה בפניו הסופר על התרחקותו ממסורת אבות, וכי בערוב ימיו הגיע למסקנה כי שמירת תורה ומצוות היא הערובה היחידה לקיום העם.

צמחונות וטבעונות

המעבר לצמחונות ממשית התרחש בתקופה מאוחרת יחסית בחייו: כאשר היה כמעט בן שישים.[8] היא גם קיבלה ביטוי בספריו. בסיפורו "כותב המכתבים", מספיד גיבור הסיפור, הרמן, את העכברה שחלקה עמו פרק מחייה ומתה בגללו: "מה הם יודעים - כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו - על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה."[9]

בשביס זינגר אף תמך בטבעונות ולא רק בצמחונות. בספרו "העבד" מצהיר הגיבור יעקב כי אינו אוכל גם מוצרי חלב וביצים: "האשה... הביאה לו תבשיל חם, אך יעקב הסביר לה שאינו אוכל דגים או בשר ושום מאכל מן החי, אף לא גבינה וביצה".[10]

מדבריו בנאום פרס נובל, 1978

בשנת 1978 זכה בשביס-זינגר בפרס נובל לספרות. הוא התלבט באיזה שפה ינאם בעת קבלת הפרס. תמיד חש כי הוא חב את הצלחתו לשפה האנגלית. ביידיש, אמר, ספר מוכר 2,000 עותקים, במקרה הטוב, ואילו באנגלית הוא רב מכר. עם זאת, דבר לא יכול היה להחליף את חיבתו ליידיש. הוא סבר שעל הספרות להביא שמחה, לברוא עולם אחר לקורא, ויחד עם זאת היא יכולה - ואולי אף חובתה - לתעד ולשמר עולמות שנכחדו. כפשרה, החל את הנאום ביידיש והמשיכו באנגלית. מתוך הנאום:

היידיש היא שפה של גלות, בלי ארץ, בלי גבולות, שאינה נתמכת בידי שום ממשלה. זו שפה שאין בה מילים לכלי נשק ולשיטות מלחמה. זו שפה שבזו לה, הן יהודים שהשתלבו באמנציפציה והן גויים. האמת היא, שאת הדברים להם הטיפו הדתות הגדולות, יישמו דוברי היידיש בגטאות יום יום. הם היו עם הספר במובן האמיתי ביותר של המילה. הם לא ידעו תענוג גדול יותר מאשר לימוד האדם והיחסים האנושיים, אותם כינו "תורה, תלמוד, מוסר, קבלה". הגטו היה לא רק מקום מקלט למיעוט נרדף, אלא גם ניסוי גדול בשלום, משמעת עצמית והומניזם.

בית אבי ברחוב קרוכמלנה בווארשה היה בית לימוד, בית משפט, בית תפילה וסיפור סיפורים, כמו גם מקום לנישואין ולחגיגות חסידיות.

ביידיש אפשר למצוא ביטויים של עונג, תאווה לחיים, געגועים למשיח, סבלנות והערכה עמוקה לאינדיבידואליות האנושית. ביידיש יש הומור והערכה לכל יום בחיים, לכל פרור של הצלחה, לכל מפגש. היידיש אינה מקבלת את הניצחון כמובן מאליו. היא מתגנבת, חומקת, מבריחה את עצמה בין כוחות ההרס...

היו שקראו ליידיש שפה מתה, אך כך נקראה גם העברית במשך אלפיים שנה. היא הוחייתה בזמננו באופן ראוי לציון, כמעט פלאי. ארמית הייתה לבטח שפה מתה במשך מאות שנים, אך אז היא הביאה לחיים את ספר הזוהר, יצירה בעלת ערך רב. עובדה היא, כי היצירות הקלאסיות של הספרות היידית הינן גם היצירות הקלאסיות של הספרות העברית המודרנית. היידיש עדיין לא אמרה את המילה האחרונה. היא מכילה אוצרות שטרם נגלו לעיני העולם. הייתה זו שפתם של "קדושים" מעונים וצדיקים, של חולמים ושל אנשי קבלה – עשירה בהומור ובזכרונות, אותם מי ייתן והמין האנושי מעולם לא ישכח. אם לנסות ולהמחיש זאת, יידיש היא השפה החכמה והצנועה של כולנו, צורת הדיבור של אנושות מפוחדת אך מלאת תקווה.[11]

איורים בספריו

חלק מספריו של בשביס-זינגר אויירו על ידי אמנים ידועים, ביניהם רפאל סויר, מוריס סנדק, אריק קרל ורות צרפתי.

מספריו שתורגמו לעברית

מחזות לפי יצירותיו שהוצגו בארץ

לקריאה נוספת

  • ישראל זמיר, אבי יצחק בשביס זינגר, ספרית פועלים וידיעות אחרונות, 1994.
  • ג'נט האדה, יצחק בשביס זינגר : ביוגרפיה, רסלינג, 2009.
  • פלורנס נואוויל, יצחק בשביס זינגר : ביוגרפיה, מצרפתית: דורית דליות רבינוביץ, ידיעות ספרים, תל אביב, 2010.
  • יהודה אטלס, "יצחק בשביס זינגר: חשוב הסיפור, לא המסר", בספר ילדים גדולים (כרך 2, עמ' 220-215), הוצאת ידיעות אחרונות, 2003.

על יצירתו:

  • ג'נט האדה, "אשכנז של הדמיון", רגע של הולדת, תשס"ז-2007.
  • נתן כהן, "איגוד הסופרים והעיתונאים היהודים בוורשה בחייו וביצירתו של יצחק בשוויס-זינגר", בין שתי מלחמות עולם, תשנ"ז-1997.
  • בלהה רובינשטיין, "תבניות סיפור ביצירות יצחק בשביס-זינגר וזיקתן למסורת הסיפור הקבלי-עממי", חוליות 2, 1994.
  • אברהם רובינשטיין, "בין גוריי לבילגוריי: עולמו הספרותי של יצחק בשביס-זינגר ועולמה ההיסטורי החברתי של יהדות פולין", מבוע י"ח, תשמ"ג-1983.
  • חנא שמרוק, "בין אוטוביוגראפיה לרומן ביצירת בשביס", מולד 41, 251, 1982.
  • מרדכי אבישי, "על יצחק בשביס-זינגר, המופלא והפשוט בעולמו", מאזנים מ"ז, 6, תשל"ט-1979. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • אברהם בלט, "משנתו הסיפורית של יצחק באשביס-זינגר", מבוע ט"ו, תש'ם-1980.
  • דינה פלדות, "דון ז’ואן או שלומיאל? קזנובה ביצירתו של יצחק בשביס-זינגר", בשער 156, 1981.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. נתן כהן, "העט מנסה לעצור את הזמן שחלף", עיתון הארץ, דצמבר 2004
  2. יצחק בשביס זינגר וריצ'רד בורגין, שיחות עם יצחק בשביס זינגר, עמ' 86.
  3. יצחק בשביס זינגר וריצ'רד בורגין, שיחות עם יצחק בשביס זינגר, עמ' 91.
  4. יצחק בשביס זינגר וריצ'רד בורגין, שיחות עם יצחק בשביס זינגר, עמ' 97.
  5. ג'נט האדה, יצחק בשביס זינגר : ביוגרפיה, עמ' 125.
  6. ג'נט האדה, יצחק בשביס זינגר : ביוגרפיה, עמ' 108.
  7. יצחק בשביס זינגר וריצ'רד בורגין, שיחות עם יצחק בשביס זינגר, עמ' 103.
  8. ג'נט האדה, יצחק בשביס זינגר : ביוגרפיה, עמ' 184.
  9. תרגום: נמרוד הלפרן, מעריב, 12/7/2002. וראו גם: כל יום הוא טרבלינקה (ספר); מאמריה של יעל שמש בקישורים חיצוניים.
  10. "העבד", הוצאת עם עובד, פרק שלושה-עשר, אות ג'.
  11. ישראל זמיר, אבי יצחק בשביס זינגר, ספרית פועלים וידיעות אחרונות, 1994, ע' 117, 131