לא תענה ברעך עד שקר
| מקרא | שמות, כ', י"ב |
|---|---|
| משנה תורה | הלכות עדות, פרק י"ז |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו רפ"ה ספר החינוך, מצווה ל"ז |
לא תענה ברעך עד שקר הוא מצוות לא תעשה על נתינת עדות שקר. איסור זה הוא הדיבר התשיעי בעשרת הדיברות.
מקור האיסור ומהותו
מקור איסור זה מופיע בספר שמות, פרק כ', פסוק י"ב: "לֹא תִּֿרְצָח לֹא תִּֿנְאָף לֹא תִּֿגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
לשון הציווי על האיסור שונה בין דברות הראשונות "לא תענה ברעך עד שקר" בראשונות, לעומת "לא תענה ברעך עד שוא" באחרונות.
האבן עזרא[1] סובר שההבדלים הם שינויי לשון טבעיים האופיינים ללשון הקודש ואומר: "שוא ושקר בני אב אחד הם". גם תרגום אונקלוס אינו מבחין ביניהם.
הרמב"ן[2] מפרש ש"לא תענה ברעך עד שוא" מוסיף לאסור להעיד בשקר על חבירו אפילו דבר שלא יתחייב בגללו ממון בבית דין, כגון להעיד שפלוני אמר שיתן ממון לפלוני[3].
חז"ל הפליגו בחומרת איסור זה ואמרו ”כל המעיד עדות שקר ראוי להשליכו לכלבים”[4].
מדיני האיסור
עדות שמיעה שנמסרת כעדות ראייה נחשבת אף היא לשקר, ואף אם מעיד מפי עדים נאמנים[5].
עדים שהודו שהעידו שקר נאמנים לגבי חיובם, וחייבים לשלם מה שהפסידו[6].
השוכר עדי שקר להעיד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כדין גרמא בנזיקין[7]. אם עצם החיוב עליו העידו התברר כאמת אך המעדים לא היו עדים לכך, פטור גם מדיני שמים אך עובר על "מדבר שקר תרחק"[8].
עמידה לצד עד אחר בעת העדות כמתכונן להעיד כדי לגרום לנתבע להודות מעצמו אסורה משום איסור שקר[9], מפני שהוא כדובר שקר ברמיזה[10].
עדים זוממים
ערך מורחב – עדים זוממים
דין אדם שהעיד עדות שקר, מופיע. בדברים, י"ט, ט"ז-כ"א. בפסוק מפורטת מצוות עשה העוסקת בענישת עדים אשר נמצא שהעידו עדות שקר, עדים אלו נקראים בלשון חז"ל 'עדים זוממים'. ועל פי התורה בית הדין מחיובים לנהוג בהם כפי שהיו שזממו לעשות בנאשם החף מפשע שהעידו עליו את עדות השקר. אחר ביצוע הדין שולחים בית דין בכל ישראל להודיע כך וכך העידו והוזמו והרגנום שנאמר "וכל ישראל ישמעו ויראו"[11].
בהתאם לכלל אין עונשין אלא אם כן מזהירין הקובע שמלבד קביעת העונש יש צורך בפסוק המורה על האיסור, נלמדת אזהרה לעדים זוממים מ"לא תענה ברעך עד שקר" או מ"לא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה"[12].
לדעת רבי מאיר עדים שזממו לחייב ממון לוקים ארבעים מלקות בנוסף על חיוב הממון, משום האיסור לא תענה ברעך עד שקר. לדעת חכמים אין לוקים מפני שאין אדם לוקה ומשלם, אך בעדות על פסול יחוס או חיוב גלות שאין אפשרות לקיים דין כאשר זמם לוקים[13].
אף על פי שבדרך כלל אין לוקים על לאו שאין בו מעשה, גילתה התורה בפרשת עד זומם שיש מלקות על לאו זה[14].
עדים שהעידו שקר בשוגג פטורים מקרבן חטאת מפני שאין בלאו זה מעשה[15].
ראו גם
הערות שוליים
- ^ שמות פרק כ פסוק א.
- ^ בפירוש רמב"ן לתורה דברים פרק ה פסוק יז
- ^ "כי משמעות שוא הוא דבר בטל", בהתאם להבחנה בין שבועת שווא לשבועת שקר
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ג עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, פרק י"ז, הלכה א'
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ"ט, סעיף ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ו עמוד ב'
- ^ רא"ה בשיטה מקובצת שם, רמ"א חשן משפט סימן לב סעיף ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל"א עמוד א'.
- ^ חזון איש חשן משפט סימן כד, ליקוטים על מסכת שבועות דף לא
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ד' עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ב' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ב' עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ה עמוד ב'
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
