מיימאנד
.jpg) | |||||||||
| מגורי מערות במיימאנד | |||||||||
| מדינה |
 איראן | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פרובינציה | כרמאן | ||||||||
| גובה | 2,214[1] מטרים | ||||||||
| קואורדינטות | 30°13′53″N 55°22′37″E / 30.231494°N 55.376919°E | ||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
| |||||||||
_Iran.JPG)
מיימאנד (בפרסית: ميمند) הוא כפר מערות היסטורי שנחפר בסלע במחוז הכפרי מיימאנד, 36 קילומטרים מהעיר שאהר-א באבאק (אנ'), בפרובינציה כרמאן באיראן. במפקד 2006 מנתה אוכלוסייתו 673 נפשות ב-181 משפחות. ב-2015 הוכר הכפר וסביבתו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשם "הנוף התרבותי במיימאנד".[2]
תיאור
הכפר שוכן בקצה שרשרת ההרים הצחיחה של רכס מרכז איראן (אנ') באזור אקלים צחיח, והוא מושקה על ידי קנאת. עצי אלת הפיסטוק ושקד מצוי גדלים באופן טבעי בנוף הצחיח למחצה. הפאונה של מישור מיימאנד כוללת חיות מדבריות כמו נחשים, קיפודים וצבים. בהרים ניתן למצוא איילים, נמרים, זאבים, שועלים יעלים ומינים שונים של עופות.[3]
תושבי הכפר הם נוודים למחצה ועוסקים בחקלאות ובמרעה. בשל תנאי האקלים של הסביבה המדברית הצחיחה הם עוקרים עם בעלי החיים שלהם שלוש פעמים בשנה ליישובים זמניים. בשניים מהם המבנים זמניים, ובשלישי, מבני המגורים במערות, הם קבועים.
סר-אי אגול (Sar-e-Āghol) הם היישובים בשדות הדרומיים המשמשים מסוף החורף ועד סוף האביב. התושבים מתגוררים בשני סוגים של מבנים זמניים: מרקהאנה (Markhāneh) בתים עגולים, תת-קרקעיים למחצה כדי להגן עליהם מפני הרוח, עם קיר אבן נמוך בבנייה יבשה וכיסוי גג של קורות עץ וסכך של דרדרים, ומשקדאן (Mashkdān) הבנויים מעל פני הקרקע מקירות אבן בבנייה יבשה וגג חרוטי של ענפים. חלק מהמבנים לבקר הם הרבה יותר מוצקים ויש להם גגות מלבנים או מאבן.
סר-אי-באגה (Sar-e-Bāgh) הם יישובים הממוקמים ליד נהרות עונתיים ומשמשים בקיץ ובתחילת הסתיו. כאשר מזג האוויר חם המבנים קלים: קירות אבן בבנייה יבשה תומכים במבנה גג של קורות עץ אנכיות ואופקיות המכוסות בדשא. במזג אוויר סגרירי נבנים בתים מוצקים יותר עם קירות אבן גבוהים יותר וגג חרוטי. הבקר נכלא במתחמי אבן ללא גג. מסביב לכפרי הקיץ הללו נמצאים שרידי טרסות לגידול חיטה ושעורה, ושרידים של טחנות מים, הרוסות ברובן. בורות להרתחה וסינון של מיץ ענבים עדיין בשימוש, וכך גם המבנים המכונים "קל-אי-דושב" (Kel-e-Dūshāb) המכילים את סירופ הענבים.
קמר (Kamar) הם מגורי המערות החורפיים החצובים בתוך הסלע הרך, עד חמישה מגורים בגובה. זוהו כ-400 מגורי מערות ו-123 מהם עדיין שלמים. בכל בית יש בין חדר אחד לשבעה חדרים, המשמשים באופן מסורתי למגורים ולאחסון.
באקלים הצחיח במיוחד הייתה כל טיפת מים צריכה להיאסף ממגוון מקורות כגון נהרות, מעיינות ובריכות תת-קרקעיות ולאסוף אותה במאגרים או להזרים דרך קאנתים תת-קרקעיים כדי להשקות בעלי חיים, פרדסים וחלקות ירק קטנות. לקהילה קשר חזק עם הסביבה הטבעית המתבטאת במנהגים חברתיים, טקסים תרבותיים ואמונות דתיות.[2]
תנאי החיים במיימאנד קשים עקב צחיחות הארץ והטמפרטורות הגבוהות בקיץ והחורפים הקרים מאוד. השפה המקומית מכילה מילים רבות מהשפות הסאסאניות והפאהלוויות העתיקות.
חלקים מהכפר משמשים כמוזיאון ופתוחים לקהל הרחב.
היסטוריה
מיימאנד הוא כפר עתיק מאוד ומשערים כי שימש מקום מגורים אנושי עיקרי ברמה האיראנית, מלפני 12,000 שנה. רבים מהתושבים גרים ב-350 בתי המערות שנחצבו ביד בסלעים, שחלקם מאוכלסים כבר 3,000 שנים. תחריטי אבן בני קרוב ל-10,000 שנים נמצאים סביב הכפר, ומקבצים של כלי חרס בני קרוב ל-6,000 שנים מעידים על ההיסטוריה הארוכה של ההתיישבות באתר הכפר.
לגבי מקורם של מגורי המערות הוצעו שתי תאוריות:[4] לפי התאוריה הראשונה, כפר זה נבנה על ידי קבוצה משבט ארי כ-800 עד 700 שנה לפני הספירה. ובמקביל עם תקופת מדי. ייתכן שמגורי המצוקים של מיימאנד נבנו למטרות דתיות. הסוגדים למיתרה מאמינים שהשמש היא בלתי מנוצחת ואמונה זו הנחתה אותם לראות בהרים כקדושים. מכאן שחוצבי האבן והאדריכלים של מיימאנד קיבעו את אמונתם בבניית בתי המגורים שלהם. בהתבסס על התאוריה השנייה הכפר מתוארך למאה השנייה או השלישית לספירה. בתקופת האימפריה הפרתית נדדו שבטים שונים מדרום כרמאן לכיוונים שונים. שבטים אלו מצאו מקומות מתאימים למגורים והתיישבו באותם אזורים על ידי בניית המקלטים שלהם שהתפתחו עם הזמן למגורים הקיימים. קיומו של מקום המכונה מבצר מיימאנד, ליד הכפר, בו נמצאו יותר מ-150 גלוסקמאות מתקופת האימפריה הסאסאנית, מחזק תאוריה זו.
בשנת 2005 הוענק למיימאנד הפרס הבינלאומי של אונסק"ו-יוון על שם מלינה מרקורי לשמירה וניהול של נופי תרבות (כ-20,000 דולר).[5]
ב-4 ביולי 2015 הכפר נוסף לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. בדברי ההסבר להכללת הכפר נכתב:
הנוף התרבותי במיימאנד, קהילה קטנה שלרוב היא בלתי תלויה בתוך עמק אחד גדול, משקפת מערכת תלת-שלבית מסורתית של נדידה עונתית של רועים ועדריהם עם מגורים חורפיים יוצאי דופן במערות בסביבה מדברית צחיחה. זוהי דוגמה טובה למערכת שנראה כי הייתה נפוצה הרבה יותר, וכוללת תנועה של אנשים ולא של בעלי חיים לשלושה אזורי התיישבות מוגדרים, שאחד מהם הוא בתי מערות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Elevation of Meymand, Kerman Province, Iran
- ^ 2.0 2.1 Cultural Landscape of Maymand
- ^ Mercouri Prize Puts Iran's Maymand Village in Spotlight
- ^ S. Hashemi, The architecture of underground dwellings in Iran
- ^ Mercouri Prize for the Safeguarding and Management of Cultural Landscapes goes to the Iranian village of Maymand
 | |
|---|---|
|
