מפלגה סוציאליסטית

מפלגה סוציאליסטית היא מפלגה פוליטית המבקשת לקדם את עקרונות הסוציאליזם במסגרת המדינה והחברה. מפלגות סוציאליסטיות פועלות לרוב לקידום שוויון חברתי וכלכלי, הרחבת הבעלות הציבורית או הפיקוח על אמצעי הייצור, חיזוק מדינת הרווחה, והגנה על זכויות עובדים ואיגודים מקצועיים.^[1]

המונח "מפלגה סוציאליסטית" הוא רחב וכולל בתוכו מגוון רחב של תנועות, החל ממפלגות סוציאל-דמוקרטיות מתונות הפועלות במסגרת הקפיטליזם והדמוקרטיה הפרלמנטרית, ועד למפלגות סוציאליסטיות-דמוקרטיות רדיקליות יותר, ולעיתים (בהקשר היסטורי) גם מפלגות קומוניסטיות.^[2]

היסטוריה

ההיסטוריה של המפלגות הסוציאליסטיות שזורה בהתפתחות המהפכה התעשייתית ובצמיחתו של מעמד הפועלים (פרולטריון) באירופה של המאה ה-19.

המאה ה-19: צמיחתן של מפלגות הפועלים

בראשית המאה ה-19, הסוציאליזם היה בעיקרו תנועה רעיונית ואוטופיסטית. אולם עם התחזקות האיגודים המקצועיים ופרסום "המניפסט הקומוניסטי" (1848) על ידי קרל מרקס ופרידריך אנגלס, החלו לקום התאגדויות פוליטיות של פועלים. ב-1863 הקים פרדיננד לסל את "אגודת הפועלים הגרמנית הכללית" (Allgemeiner Deutscher Arbeiterverein), ה-ADAV. במקביל הקימו וילהלם ליבקנכט ואוגוסט בבל את מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (Sozialdemokratische Arbeiterpartei Deutschlands). שתי המפלגות התאחדו ב-1875 ליצירת מפלגת ה-SPD (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה). ה-SPD הפכה למודל לחיקוי עבור מפלגות סוציאליסטיות בכל רחבי אירופה, בשילוב של בסיס תמיכה המוני של איגודי עובדים עם מנגנון מפלגתי בירוקרטי. אף על פי שאוטו פון ביסמרק ניסה להגביל את כוחה ב-1878 באמצעות חקיקה (שבוטלה ב-1890), ובבחירות של 1912 הפכה למפלגה הגדולה בגרמניה עם כשליש מכמות המושבים ברייכסטאג.^[3]

ב-1889 הוקם האינטרנציונל השני, ארגון גג של מפלגות סוציאליסטיות וסוציאל-דמוקרטיות, שאיגד מפלגות מצרפת, בריטניה (לימים מפלגת הלייבור), בלגיה, אוסטריה ועוד. מטרת העל הייתה החלפת הקפיטליזם בסוציאליזם, אך התגלעה מחלוקת עזה בין הזרם המהפכני המרקסיסטי (שדגל בהפיכה אלימה) לבין הזרם הרפורמיסטי בהובלת הוגים כאדוארד ברנשטיין, שדגל בשינוי הדרגתי דרך הפרלמנט. דעותיו כונו סוציאליזם רפורמי או רוויזיוניזם בפי מתנגדיו המרקסיסטיים. בין פעולותיו החשובות ביותר של האינטרנציונל השני: ההכרזה על 1 במאי כ"יום הפועלים הבין-לאומי" (1889) ועל 8 במרץ כעל "יום האישה הבין-לאומי" (1910, בוועידה בקופנהגן).

תחילת הסוציאליזם בצרפת בניסוי שכשל שנערך ב-1848 (אביב העמים) המכונה "הסדנאות הלאומיות" (אנ') (Ateliers Nationaux). בצרפת פעלו אחר כך שלושה זרמים סוציאליסטיים שאותם הובילו לואי בלאן (אנ'), שנחשב לאבי הזרם האבולוציוני, פייר-ז'וזף פרודון שהיה אבי הזרם האנרכיסטי ולואי אוגיסט בלאנקי שפיתח את התפיסה הקרויה בלאנקיזם על שמו שגרס כי מהפכה סוציאליסטית צריכה להתבצע בידי קבוצה קטנה יחסית של קושרי קשר מאורגנים היטב וסודיים. לאחר שייקחו את השלטון, על המהפכנים להשתמש בכוח המדינה על מנת להנהיג סוציאליזם או קומוניזם. החסידים של פרודון ושל בלאנקי עמדו בראש הקומונה הפריזאית, מרד ב-1871 שהסתיים בטבח. אירוע זה החליש את התנועה הסוציאליסטית בצרפת, ועד 1905 היו מפוצלים בין תנועות שונות ואז התאחדו בשם "המחלקה הצרפתית של אינטרנציונל הפועלים" (אנ') (כיום המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית) כשבראש המפלגה הסוציאליסטית עמדו ז'אן ז'ורס וז'יל גד.

בבריטניה הוקמה ב-1900 מפלגת הלייבור מתוך תנועת האיגודים המקצועיים ותנועות סוציאליסטיות אוטופיות שרווחו באנגליה בשלהי המאה ה-19. היא הושפעה מהאגודה הפביאנית, תנועה סוציאליסטית בריטית, שנוסדה ב-1884, ושבה היו חברים, בין השאר, ג'ורג' ברנרד שו, ה. ג'. ולס, סידני וביאטריס ווב. מטרתה של התנועה הייתה לקדם את הסוציאליזם על ידי סוציאל-דמוקרטיה, ולא במהפכה. בניגוד לדרך שבה הוקמו מפלגות סוציאליסטיות אחרות באירופה, כשהמנהיגים של המפלגות ארגנו את איגודי העובדים, בבריטניה האיגודים יחד עם מפלגת הלייבור העצמאית שבראשה עמד קיר הארדי, הקימו את המפלגה, ובשנים הראשונות היו חברי האיגודים המקצועיים אוטומטית גם חברי מפלגת הלייבור.

באוסטריה (אז בראש אימפריה האוסטרו-הונגרית) הוקמה ב-1889 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית, שבין מנהיגיה בלטו ויקטור אדלר ואוטו באואר. בתחילה הייתה המפלגה מקורבת לרעיונות המרקסיזם, ואחר כך התמקדה בנתינת זכויות נוספות לפועלים, ובנתינת זכות הצבעה בבחירות. המפלגה גם תבעה שהאימפריה האוסטרו-הונגרית תהיה מדינה דמוקרטית ופדרלית.

ברוסיה הקימו גאורגי פלחנוב ופאבל אקסלרוד ב-1883 את "שחרור העמל" (אנ') (Освобождение труда) – ארגון מרקסיסטי. ב-1897 הוקם הבונד, מפלגה יהודית סוציאליסטית ואוטונומיסטית. האידאולוגיה שלה קראה לצדק ולשוויון כלכלי וחברתי ועימם זכויות פוליטיות ליהודים כפרטים וכמיעוט לאומי דובר-יידיש. ב-1898 הוקמה במינסק, מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית שבראשה עמד ולדימיר איליץ' לנין. בעקבות מחלוקת שפרצה בכנס המפלגה בלונדון ב-1903 המפלגה התפצלה בין הבולשביקים בראשות לנין והמנשביקים בראשות יולי מרטוב, שאליו חברו פלחנוב ואקסלרוד. לנין דרש שקבלת ההחלטות במפלגה תהיה שמורה לקבוצה נבחרת של מהפכנים אינטלקטואלים, שתהיה הגוף הבכיר, "הוועד המרכזי". לנין טען כי מאבק כלכלי בלבד של הפרולטריון הוא בסך הכל מאבק בורגני של מעמד הפועלים. הוא רצה לבנות מפלגה מהפכנית אוונגרדית שבראשה קבוצה אינטלקטואלית של מהפכנים מקצוענים עם משמעת פנימית חמורה ואחדות דעים מלאה. מפלגה זו אינה נכנעת לפועלים, אלא מדריכה ומכוונת אותם. המהפכה צריכה להיות מיידית; גם אם העובדים לא רכשו עדיין הכרה סוציאליסטית מלאה, זאת תבוא מעצמה לאחר נפילת הקפיטליזם. מרטוב, לעומתו, רצה שהמפלגה תהיה פתוחה יותר לחברים כדוגמת המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות באירופה כאשר חברי המפלגה תומכים בה מבלי להיות חברים פעילים במחתרת. ב-1912 הפילוג היה לעובדה ושתי הסיעות פעלו בנפרד.

מלחמת העולם הראשונה והפילוג הגדול

פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הביא למשבר חריף בתנועה הסוציאליסטית העולמית. בוועידות של האינטרנציונל ב-1907 וב-1912 הועלו הצעות למנוע מלחמה, כולל שביתה כללית או מרד מזוין, אך רעיונות אלו נדחו. בניגוד לעקרון האינטרנציונליזם (סולידריות פועלים בינלאומית), רוב המפלגות הסוציאליסטיות בחרו לתמוך בממשלותיהן הלאומיות ובמאמץ המלחמתי. פלגים שמאלניים, בראשות לנין התכנסו בשווייץ ב-1915 וב-1916 וקראו לסיכול "המלחמה האימפריאליסטית".

לאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה (1917), חל קרע סופי בין הזרמים: הקומוניסטים: תומכי לנין והמהפכה הבולשביקית הקימו מפלגות קומוניסטיות נפרדות והצטרפו לקומינטרן (האינטרנציונל השלישי). הסוציאליסטים/סוציאל-דמוקרטים: דבקו בדמוקרטיה פרלמנטרית והתנגדו לדיקטטורה של הפרולטריון בנוסח הסובייטי.

בין מלחמות העולם

התקופה שבין סיום מלחמת העולם הראשונה לפרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה סוערת במיוחד עבור התנועה הסוציאליסטית. היא אופיינה מצד אחד בהגעה חסרת תקדים לעמדות שלטון ועיצוב דמוקרטיות חדשות, ומצד שני במשברים כלכליים קשים, בפילוג פנימי עמוק, ובמאבק הישרדות מול עליית הפשיזם.

"הפילוג הגדול": סוציאל-דמוקרטיה מול קומוניזם

האירוע המכונן של התקופה היה מהפכת אוקטובר (1917) ברוסיה. הקמת ברית המועצות וייסוד "האינטרנציונל הקומוניסטי" (הקומינטרן) ב-1919 אילצו כל מפלגה סוציאליסטית בעולם לבחור צד. מרבית המפלגות (כגון ה-SPD בגרמניה, מפלגת הלייבור בבריטניה וה-SFIO (אנ') בצרפת) דחו את הדיקטטורה הסובייטית ובחרו במסלול של סוציאליזם דמוקרטי דרך הפרלמנט (רפורמיזם). הפלגים המהפכניים פרשו והקימו מפלגות קומוניסטיות נפרדות. בשנות ה-20 וה-30 נוצרה יריבות מרה בין הסוציאליסטים לקומוניסטים. המפלגות הקומוניסטיות, בהוראת יוסיף סטלין, אף כינו את הסוציאל-דמוקרטים "סוציאל-פשיסטים" וראו בהם אויב מסוכן יותר מהימין הקיצוני. פילוג זה החליש את מעמד הפועלים מול עליית הנאציזם.^[4]

הסוציאליסטים בשלטון: בניית דמוקרטיות מול משבר כלכלי

לאחר קריסת האימפריות ב-1918, מפלגות סוציאליסטיות מצאו עצמן לראשונה בעמדות הנהגה והיו שותפות מרכזיות בכינון רפובליקות דמוקרטיות. בגרמניה הייתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (ה-SPD) הכוח המוביל בהקמת רפובליקת ויימאר. נשיאה הראשון של הרפובליקה, פרידריך אברט, היה מנהיג המפלגה. ה-SPD קידמה חוקת עבודה מתקדמת,^[5] יום עבודה בן 8 שעות^[6] וזכות הצבעה לנשים.^[7] בבריטניה מפלגת הלייבור הפכה למפלגה השנייה בגודלה (על חשבון המפלגה הליברלית), ובשנים 1924 ו-1929 הקים מנהיגה, רמזי מקדונלד, את ממשלות הלייבור הראשונות. עם זאת, פרוץ השפל הגדול ב-1929 העמיד את הממשלות הסוציאליסטיות בפני שוקת שבורה. הכלים הכלכליים האורתודוקסיים של התקופה לא הצליחו לבלום את האבטלה ההמונית, והדבר הוביל לקריסת ממשלות הלייבור וה-SPD בתחילת שנות ה-30.

הצלחות: "וינה האדומה" והמודל הסקנדינבי

לצד הכישלונות, היו שני מוקדים שבהם הצליחו הסוציאליסטים ליישם מדיניות רווחה מהפכנית, שהפכה למודל עולמי.

וינה האדומה (Rotes Wien) - בין השנים 1919–1934 שלטה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית בבירה וינה. המפלגה הנהיגה מיסוי פרוגרסיבי כבד על עשירים,^[8] ובכסף זה בנתה פרויקטים אדירים של דיור ציבורי (כגון קרל מרקס הוף),^[9] וסיפקה שירותי בריאות וחינוך חינם למעמד הפועלים.^[10]
סקנדינביה: ב-1932 עלתה לשלטון מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית של שוודיה בראשות פר אלבין הנסון. הנסון טבע את המושג "בית העם" (אנ') (Folkhemmet), שהיווה בסיס למדינת הרווחה הסקנדינבית המודרנית – שילוב של קפיטליזם יצרני עם רשת ביטחון סוציאלית אוניברסלית, שיתוף פעולה בין איגודי עובדים לתעשיינים, ושמירה על דמוקרטיה יציבה.

מדינות נוספות שבהן עלו הסוציאליסטים לשלטון בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כללו את בלגיה, דנמרק, נורווגיה, אוסטרליה וניו זילנד.^[3]

המאבק בפשיזם והחזית העממית

בשנות ה-30 של המאה ה-20, המטרה המרכזית של הסוציאליסטים הפכה לבלימת הפשיזם. באיטליה, באוסטריה ובגרמניה נרמסו המפלגות הסוציאליסטיות, מנהיגיהן נרצחו או נשלחו למחנות ריכוז (שרבים מהם, כמו דכאו, נבנו במקור עבור אסירים פוליטיים מהשמאל). כדי למנוע תרחיש דומה במדינות אחרות, אישרו הסוציאליסטים (וב-1935 גם הקומינטרן שינה את עמדתו) אסטרטגיה של "החזית העממית" – ברית פוליטית של סוציאליסטים, קומוניסטים וליברלים-בורגנים.

צרפת: ב-1936 ניצחה "החזית העממית" בבחירות, ולאון בלום הפך לראש הממשלה הסוציאליסט הראשון של צרפת. ממשלתו העבירה את "הסכמי מטיניון" (Accords de Matignon; על שם הוטל מטיניון, מעון ראש ממשלת צרפת) שהעניקו לפועלים חופשה שנתית בתשלום ושבוע עבודה בן 40 שעות.^[11]

ספרד: ניצחון החזית העממית הספרדית ב-1936 הוביל למרד צבאי בראשות פרנסיסקו פרנקו ולפרוץ מלחמת האזרחים בספרד. סוציאליסטים מכל העולם התגייסו לבריגדות הבינלאומיות כדי להילחם למען הרפובליקה.

הסוציאליזם הציוני: בניין "המדינה בדרך"

ערך מורחב – ציונות סוציאליסטית

בניגוד למפלגות הסוציאליסטיות באירופה, שפעלו במדינות מתועשות ונאבקו על חלוקה מחדש של ההון, תנועת העבודה הציונית בארץ ישראל ניצבה בפני אתגר שונה לחלוטין: היעדר מוחלט של כלכלה מפותחת, בורגנות או מעמד פועלים. המציאות כפתה עליה לפתח דגם ייחודי שנקרא "סוציאליזם קונסטרוקטיבי", שמטרתו לבנות את התשתית הכלכלית והלאומית. בשנות ה-20 וה-30 הקימה התנועה מוסדות שהפכו ל"מדינה בדרך", בראשם ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (1920) בהנהגת דוד בן-גוריון וברל כצנלסון. ההסתדרות הקימה את "חברת העובדים", וייסדה מוסדות כגון סולל בונה, תנובה, בנק הפועלים וקופת חולים כללית. בשנת 1930 הוקמה מפלגת מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל), שאימצה את תפיסת ה"ממלכתיות" של בן-גוריון תחת הסיסמה "ממעמד לעם". מפא"י זכתה בהגמוניה בהסתדרות הציונית העולמית והובילה את ההתיישבות השיתופית (הקיבוצים והמושבים) ואת ארגון ההגנה.^[12]

לאחר מלחמת העולם השנייה: תור הזהב

לאחר 1945, המפלגות הסוציאליסטיות במערב אירופה (כגון בבריטניה, גרמניה המערבית, צרפת וסקנדינביה) זנחו בהדרגה את הרעיונות המרקסיסטיים הנוקשים של הלאמת כל אמצעי הייצור. מפלגות אלו הפכו לאדריכליות של מדינת הרווחה: שילוב של כלכלת שוק עם מיסוי פרוגרסיבי, ביטוח לאומי, שירותי בריאות ציבוריים וחינוך חינם. תקופה זו נחשבת ל"תור הזהב" של הסוציאל-דמוקרטיה.

בבריטניה זכתה מפלגת הלייבור לרוב בפרלמנט בבחירות של 1945 והקימה ממשלה בראשות קלמנט אטלי. ממשלתו של אטלי הייתה מחויבת להלאמה נרחבת של תעשיות המפתח, וזאת מכמה סיבות. ראשית, תוכנית הרווחה והבריאות השאפתנית שאותה יישמה הניחה כהנחת בסיס קיומה של תעסוקה מלאה, אידיאל שניתן להשגה קלה יותר במשק מתוכנן, שבו מולאמות תעשיות המפתח. מבחינה אידאולוגית הייתה הממשלה מחויבת למשק מעורב, שבו המדינה יוזמת ומתערבת, בנוסח משנתו של ג'ון מיינרד קיינס. ההלאמה התבצעה בשלבים, שנה אחר שנה, החל ב-1946, הולאמו גופים ותעשיות שונים. ראשית הולאמו בנק אנגליה והתעופה האזרחית, לאחריהם תעשיות הפחם, הרכבות, התעלות ושירותי הטלפון והרדיו, ולאחר מכן שירותי החשמל והגז. ההלאמה הגיעה לשיאה בשנת 1951, עם הלאמת תעשיות הפלדה. הנהלת המפעלים המולאמים נמסרה לתאגיד ציבורי או לרשות ציבורית שמטרתם הייתה ניהול רווחי וכלכלי של העסק המולאם. בשנת 1951 היו עשרים אחוז מהמשק הבריטי בבעלות ציבורית.^[13] במסגרת זו נוצרו גם רשויות חדשות כרשות הגנים הלאומית, ומערכת התכנון והבנייה. כשהמפלגה השמרנית חזרה לשלטון ב-1951 היא ביטלה את הלאמת הפלדה, אך כשהלייבור שב לשלטון הוא חזר והלאים תעשייה זו ב-1964. מפלגת הלייבור חזרה לשלטון בשנים 1966–1970 בראשות הרולד וילסון, אבל לא הרחיבה את הלאמת אמצעי הייצור.

אחרי מלחמת העולם השנייה חזרה מפלגת ה-SPD בגרמניה לפוליטיקה הגרמנית וזכתה בשליש מהקולות.^[3] בוועידה בבאד גודסברג (אנ') (1959), ה-SPD ויתרה רשמית על המרקסיזם.^[14] עד 1966 היא הייתה באופוזיציה, אז הצטרפה לקואליציה. כתוצאה מהבחירות של 1969 ו-1972 עמדה המפלגה בראשות קואליציה, כשהונהגה על ידי וילי ברנדט.

סוף המאה ה-20 והמאה ה-21

בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 עם עליית הנאו-ליברליזם וקריסת הגוש הסובייטי, נקלעו מפלגות סוציאליסטיות למשבר זהות. בתגובה למשבר זה הופיע בשנות ה-90 של המאה ה-20 זרם נוסף בסוציאל-דמוקרטיה. הסוציולוג אנתוני גידנס, נשיא בית הספר לכלכלה של לונדון, טבע את המושג "הדרך השלישית", שלפיו שתי הגישות הקוטביות – קפיטליזם וסוציאליזם, סובלות כל אחת מליקויים חמורים והדרך הטובה ביותר היא פשרה ביניהן – מדינת רווחה, אך לא מתוך פשרה בין כוחות חברתיים שונים אלא כאידאולוגיה. בעקבות גידנס אימץ אידאולוגיה זו גם טוני בלייר, יושב ראש מפלגת הלייבור הבריטית ולימים ראש ממשלת בריטניה. גם יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה, ה-SPD, גרהארד שרדר, אימץ אידאולוגיה זו והתחיל ביישומה עם עלייתו לשלטון. בישראל אומצה אידאולוגיה זו על ידי ראש הממשלה באותה התקופה אהוד ברק. לטענת רבים, עם זאת, ההבדלים בין הגישה השמרנית וגישת הדרך השלישית הם סמנטיים ותדמיתיים בעיקרם.

במאה ה-21, מפלגות סוציאליסטיות מסורתיות חוות ירידה בכוחן האלקטורלי ("פאסוקיפיקציה" (אנ'), על שם המפלגה היוונית פאסוק), כאשר חלק מהמצביעים נודדים למפלגות שמאל רדיקליות חדשות (כגון סיריזה ביוון או פודמוס בספרד) או למפלגות ימין פופוליסטיות, כדוגמת האיחוד הלאומי בצרפת, אלטרנטיבה לגרמניה בגרמניה או פידס בהונגריה.

אידאולוגיה ומאפיינים

אף על פי שישנם הבדלים רבים בין המפלגות השונות, רובן חולקות מספר עקרונות ליבה:

צדק חלוקתי: שאיפה לצמצום פערים כלכליים באמצעות מיסוי והעברת הכנסות.
בעלות או פיקוח ציבורי: תמיכה בבעלות המדינה על משאבי טבע ותשתיות חיוניות (מים, חשמל, תחבורה), או רגולציה חזקה על המגזר הפרטי.
זכויות עובדים: תמיכה באיגודים מקצועיים, שכר מינימום, ותנאי עבודה הוגנים.
סולידריות בינלאומית: חברות בארגונים בינלאומיים כגון "האינטרנציונל הסוציאליסטי" או "הברית הפרוגרסיבית".

מפלגות סוציאליסטיות בישראל

התנועה הציונית הושפעה עמוקות מהסוציאליזם.

מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) הייתה המפלגה הדומיננטית ביישוב ובמדינה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה, והובילה קו סוציאל-דמוקרטי פרגמטי.
מפ"ם ייצגה זרם סוציאליסטי מרקסיסטי יותר, עם זיקה לקיבוצים (השומר הצעיר).

נכון לעשור השלישי של המאה ה-21 מייצגות מפלגת העבודה הישראלית (ממשיכת דרכה של מפא"י) ומפלגת הדמוקרטים (איחוד פוליטי של העבודה ומרצ) את הזרם הסוציאל-דמוקרטי והסוציאליסטי הציוני. בנוסף, מפלגת חד"ש (הכוללת בתוכה את המפלגה הקומוניסטית הישראלית - מק"י) מייצגת תפיסה סוציאליסטית-מרקסיסטית לא ציונית.

ראו גם

המפלגה הסוציאליסטית (פירושונים)

לקריאה נוספת

שלמה אבינרי, "הרעיון הציוני לגווניו, פרקים על הציונות הסוציאליסטית", עם עובד, 1980.
זאב שטרנהל, "בניין אומה או תיקון חברה?", עם עובד, 1995 (ניתוח ביקורתי של הסוציאליזם הארץ-ישראלי).
משה מישקינסקי, "ראשית תנועת הפועלים היהודית ברוסיה: מגמות יסוד", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981.
זאב צחור, "שורשי הפוליטיקה הישראלית", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987.
אדמונד וילסון, "אל התחנה הפינלנדית", תרגום: משה אטר, הוצאת עם עובד, 1956.
טוני ג'אדט, "רבה רעת הארץ", תרגום: יפתח בריל, הוצאת חרגול, 2014.

Donald Sassoon, One Hundred Years of Socialism: The West European Left in the Twentieth Century, I.B. Tauris, 2010, מסת"ב 9780755619986.
Sheri Berman, The Primacy of Politics: Social Democracy and the Making of Europe's Twentieth Century, Cambridge University Press, 2006, מסת"ב 9781139457590.
Michael Harrington, Socialism: Past and Future, Arcade Publishing, 2011, מסת"ב 9781611453355.
Geoff Eley, "Forging Democracy: The History of the Left in Europe, 1850-2000", Oxford University Press, 2002, מסת"ב 9780199878772.
Carl E. Schorske, "German Social Democracy, 1905–1917: The Development of the Great Schism", Harvard University Press, 1955, מסת"ב 9780674351257.
Ralph Miliband, "Parliamentary Socialism: A Study in the Politics of Labour", Allen & Unwin, 1961, מסת"ב 9780850361346.
George Lichtheim, "A Short History of Socialism", Praeger, 1970, מסת"ב 9780297000938.
Thomas Piketty, "Time for Socialism: Dispatches from a World on Fire, 2016-2021", Yale University Press, 2021, מסת"ב 9780300263336.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מפלגה סוציאליסטית בוויקישיתוף

הערות שוליים

↑ Declaration of Principles
↑ Michael Newman, Socialism: A Very Short Introduction, Oxford University Press (2005), pp. 1-5
^ ^3.0 ^3.1 ^3.2 הערך סוֹצְיַלִיסְטִיוֹת, מִפְלָגוֹת באנציקלופדיה העברית, כרך ה"א, טורים 577–581
↑ Theodore Draper, The Ghost of Social-Fascism
↑ Young-Sun Hong, The Weimar welfare system
↑ Emil Frankel, The Eight-Hour Day in Germany
↑ Jenny Gesley, 100 Years of Women’s Suffrage in Germany
↑ Breitner, Hugo
↑ Philip Oltermann, The social housing secret: how Vienna became the world’s most livable city
↑ Veronika DumaHanna Lichtenberger Remembering Red Vienna
↑ Yonatan Reshef, THE MATIGNON AGREEMENT
↑ זאב שטרנהל, "בניין אומה או תיקון חברה?", עם עובד, 1995.
↑ דייוויד תומסון, אירופה אחרי נפוליון, זמורה ביתן, 1984, עמ' 780.
↑ דני פילק, "המבוי הסתום של הנוסטלגיה הסוציאל-דמוקרטית"

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מפלגה סוציאליסטית42992744Q1182201

[1] Declaration of Principles

[2] Michael Newman, Socialism: A Very Short Introduction, Oxford University Press (2005), pp. 1-5

[עברית-3] 3.0 ^3.1 ^3.2 הערך סוֹצְיַלִיסְטִיוֹת, מִפְלָגוֹת באנציקלופדיה העברית, כרך ה"א, טורים 577–581

[4] Theodore Draper, The Ghost of Social-Fascism

[5] Young-Sun Hong, The Weimar welfare system

[6] Emil Frankel, The Eight-Hour Day in Germany

[7] Jenny Gesley, 100 Years of Women’s Suffrage in Germany

[8] Breitner, Hugo

[9] Philip Oltermann, The social housing secret: how Vienna became the world’s most livable city

[10] Veronika DumaHanna Lichtenberger Remembering Red Vienna

[11] Yonatan Reshef, THE MATIGNON AGREEMENT

[12] זאב שטרנהל, "בניין אומה או תיקון חברה?", עם עובד, 1995.

[13] דייוויד תומסון, אירופה אחרי נפוליון, זמורה ביתן, 1984, עמ' 780.

[14] דני פילק, "המבוי הסתום של הנוסטלגיה הסוציאל-דמוקרטית"

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]