מפעלי המלח המלכותיים בארק-א-סנאן
 | |||||||
| חזית בית המנהל במפעלי המלח המלכותיים בארק-א-סנאן | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| מידע כללי | |||||||
| מדינה |
 צרפת | ||||||
| קואורדינטות | 47°01′58″N 5°46′40″E / 47.032778°N 5.777778°E | ||||||
מפעלי המלח המלכותיים בארק-א-סנאן (בצרפתית: Saline royale d'Arc-et-Senans) הם מתחם של מבנים בשטחה של הקומונה ארק-א-סנאן (אנ') במחוז דו בחבל פראנש-קונטה במזרח צרפת. המפעלים, ששימשו לייצור מלח בישול, הושלמו ב-1779. הם תוכננו על ידי האדריכל קלוד-ניקולה לדו (אנ') (1736–1806), אדריכל פריזאי בולט באותה תקופה, בהוראת לואי החמישה עשר, מלך צרפת. אבן היסוד הונחה ב-15 באפריל 1775. העבודה ארכה שלוש שנים. המתחם הוא דוגמה חשובה לפרויקט מוקדם של עידן הנאורות בו האדריכל ביסס את תכנונו על פילוסופיה שהעדיפה סידור מבנים על פי גאומטריה רציונלית ויחס היררכי בין חלקי הפרויקט. מאוחר יותר, תכנן לדו להפוך את מפעלי המלח שקמו לבסיס לעיר אידיאלית (אנ') בשם שו (Chaux) - אולם פרויקט עיר אידיאלית זה מעולם לא יושם.
מכון קלוד-ניקולה לדו (Institut Claude-Nicolas Ledoux) נטל על עצמו את משימת השימור ומנהל את האתר כמונומנט. בשנת 1982 נוספו המפעלים לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. בשנת 2009 הורחב אתר המורשת התרבותית ונכללו בו מפעלי המלח בסלין-לה-בן.[1]
כיום האתר פתוח לרוב לקהל הרחב. הוא כולל, בבניין שבו ייצרו חביות עץ תצוגות של מוזיאון לדו על פרויקטים עתידניים אחרים שלא נבנו מעולם. כמו כן, בבנייני ייצור המלח מוצגות תערוכות זמניות.
קו הרכבת מבזאנסון לבורק-אן-ברס עובר ממש ליד מפעלי המלח. התחנה של ארק-א-סנאן נמצאת במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד מהאתר.
מיקום
הקומונה ארק-א-סנאן שוכנת בחבל בורגון-פראנש-קונטה, 35 קילומטרים דרומית-מערבית לבירת החבל בזאנסון. הנוף הררי שמתמזג לכיוון דרום-מזרח עם הרי היורה התלולים חלקית. מצפון מערב, לעומת זאת, משתרע העמק השטוח של הנהר דו (אנ') ויובליו. העמק הוא חלק מתעלת הריין-רון (אנ'), המשתרעת מפרנקפורט כמעט עד מרסיי ולכן הייתה תמיד דרך חשובה למרחקים ארוכים. במרחק בינוני, סביב ארק-א-סנאן, ישנן ערי מסחר חשובות כמו בזל, דיז'ון, ליון, לוזאן וז'נבה.
בפראנש-קונטה התושבים חיים מעסקים תעשייתיים קטנים, גידול פירות, ייצור יין וגבינות ותיירות. הבסיס לאתרי הספא הרבים הם מקורות מים מלוחים, שבעבר היו גם הבסיס למפעלים רבים להפקת מלח.
היסטוריה
רקע
במאה ה-18 היה מלח בישול מצרך חיוני ובעל ערך רב. באותה תקופה נעשה שימוש נרחב במלח לשימור מזונות כמו בשר או דגים. השימוש הנפוץ במלח גרם לממשלת צרפת להטיל את הגאבלה, מס על צריכת המלח. הממשלה חייבה שכל אדם מעל גיל 8 שנים יקנה כמות מלח בשנה במחיר שקבעה הממשלה. הפרם ז'נרל היה אחראי על איסוף הגאבלה.
אזור פראנש-קונטה ניחן יחסית בכמות גדולה של מעיינות מים מלוחים בגלל עורקים תת-קרקעיים של הליט. מלח הופק בלון-לה-סונייה (Lons-le-Saunier) ובסלין-לה-בן (Salins-les-Bains), למשל, עוד מתקופת הרומאים. כתוצאה מכך, היו מספר מפעלי מלח קטנים, כמו אלה בסלין-לה-בן (אנ') ובמונמורו (אנ'), שהפיקו מלח על ידי אידוי המים מעל מדורות עצים. מפעלי המלח הוקמו קרוב למעיינות והסתמכו על עצים שהובאו מיערות סמוכים. מפעלי המלח הורחבו ונבנו כל העת. הגידול יצר בעיה, שכן מפעלי המלח היו מוקפים תמיד בחומה כדי למנוע את גניבת המלח. התוצאה הייתה תנאי היגיינה ואוורור לקויים, הסיכון לשריפה היה גדול ותהליכי העבודה הפכו קשים יותר ויותר. לאחר שנים רבות של ניצול, הלכו שטחי היערות ונחשפו, וכתוצאה מכך היה צריך להביא עצים ממרחק גדול יותר ויותר, ובמחיר גדול שהלך ועלה. יתר על כן, עם הזמן תכולת המלח של מי המעיין הולכת וצונחת. זה הביא את מומחי של הפרם ז'נרל לשקול לנצל אפילו מעיינות קטנים, יוזמה שמועצת המלך עצרה באפריל 1773. חלק מהבעיה היה שאי אפשר לבנות בנייני אידוי מכיוון שסלין-לה-בן שוכנת בעמק קטן.
ב-2 בספטמבר 1771 מינה לואי החמישה עשר, מלך צרפת את האדריכל קלוד-ניקולה לדו למפקח על מפעלי המלח של לורן ופרנאש-קונטה. כמפקח כללי היה לדו אחראי על בדיקת מפעלי המלח השונים במזרח צרפת. בתפקיד זה הוא יצא לסיור פיקוח בשנת 1771. הבעיות העצומות של מפעלי המלח לא נעלמו מעיניו, אדריכלות המפעל, "ערימה של רכיבים לא מתאימים (...), שהודבקו באופן שרירותי מחומרים עלובים", לא סיפקה אותו. חלק לא מבוטל מחוסר הפרודוקטיביות נגרם מהדרך המסובכת שבה סופקו עצים למפעלים. כל היערות סביב מפעלי המלח של סלין נכרתו, ואת חומר הגלם היה צריך להביא ממרחק של כמה קילומטרים. לדו הציע אפוא בנייה של מפעלי מלח חדשים במרחק של 17 קילומטרים ממקור התמלחת, בחזית יער שו (Forêt de Chaux) בוואל ד'אמור (Val d'Amour), כאשר התמלחת הייתה אמורה לזרום למפעל בתעלה שתיחפר, מכיוון ש"קל יותר לשלוח את המים למסע מאשר לשנע יער באזור בול עץ אחר בול עץ".
שנתיים לאחר מכן תמכה מאדאם דו בארי במועמדותו של לדו לחברות באקדמיה המלכותית לאדריכלות. זה העניק לו מעמד של אדריכל מלכותי (הוא כבר היה האדריכל של הפרם ז'נרל, סוכנות המכס והבלו הפרטית שגבתה מיסים רבים מטעם המלך, תחת חוזים ל-6 שנים). היה זה על בסיס מעמדו כמפקח על מפעלי המלח וכאדריכל מלכותי שהוא קיבל באפריל 1773 את המינוי מהמלך לואי ה-15, הבעלים של כל מפעלי המלח, לתכנן את מפעלי המלח המלכותי בארק-א-סנאן. שנה לאחר מכן, באפריל 1774, הציג לדו למלך את התוכנית הראשונה למפעל המוצע.
התוכנית הראשונה
הפרויקט לא היה מוגבל מכל שיקול מעשי, היה שאפתני, חדשני ומנותק מהגישות המסורתיות. מה שלדו עשה היה לכפות גאומטריה נוקשה על העיצוב הכללי. הבניינים הוצבו סביב חצר פנימית ריבועית עצומה, ונקשרו זה לזה על ידי פורטיקו, אף בניין לא היה מבודד. כדי לזרז את החיבורים בין בניינים, הוסיף לדו ארקדות מקורות שקישרו את נקודות האמצע של הצדדים הסמוכים ויצרו ריבוע בתוך הכיכר. עמודים היו בשפע. הבניינים עצמם היו מלאים בהם, ו-144 עמודים דוריים תמכו בארקדות המקורות.
התוכנית של לדו חזתה שהחצר המרובעת המרכזית תהיה המקום בו המפעל ישמור על עצי הסקה שלו. בכל פינה בכיכר ובמוקדי האמצע של כל צד ניצבו מבנים מרובעים דו-קומתיים שיאכלסו את חלקי המפעל השונים. מלפנים היו מגורי השומרים, קפלה ומאפייה. בצדדים היו סדנאות לנפחים ולעובדים אחרים. מול השער נמצא מפעל המלח עצמו. באגפים יש דירות למגורי עובדים בצורה של חדרים בודדים הפונים לחדר משותף עם אח מרכזי. גנים היו אמורים להקיף את האתר כדי לספק לעובדים תוספת להכנסותיהם. לבסוף, חומה תקיף את כל המתחם כדי להגן עליו מפני גניבה.
החזון הגרנדיוזי של הפרויקט הוא שבלם את מימושו. שום בניין תעשייתי של התקופה לא היה מרשים באותה מידה. המלך דחה את הפרויקט. הוא התנגד במיוחד לשימוש הנרחב בעמודים, פרט אדריכלי שלדעתו מתאים יותר לכנסיות ולארמונות. הוא גם התנגד לכך שהקפלה תידחק לפינה.
בסקירתו הביקורתית של הפרויקט, הצהיר לדו כי הוא שם משקל רב מדי על מוסכמות, והוא הזניח את ההיבטים הסמליים. התוצאה הייתה עיצוב אחיד שטוח המבוסס על סימטריה, ולא כזה שיהיה לו מרכז כובד מוחשי. התכנון גם הזכיר את המבנים הקהילתיים המסורתיים של אז כמו מנזרים, בתי חולים, חוות גדולות וכדומה. יתר על כן, מאז ימי קדם אדריכלים הכירו בכך שתוכניות כמו זו של לדו פגיעות להתפשטות האש ולא היגייניות במיוחד, כאשר לאורך כל היום חלק מהאתר נמצא בצל. לבסוף ציינו המבקרים כי הפרויקט לא לקח בחשבון את האילוצים הגאוגרפיים או הגאולוגיים.
התוכנית השנייה
בשנת 1774 שרטט לדו את התוכנית השנייה שלו. רק עכשיו תוקן אתר הבנייה המדויק והוא עסק שוב בפירוט בתהליכי העבודה של מפעלי מלח. נראה שגם לדיון על שיקום בית החולים בפריס, אוטל דיה (Hôtel-Dieu), שנשרף בשנת 1772, היה השפעה רבה. נדרש תכנון שיפחית את הסיכון לשריפה וישפר את האוורור. הרופא אנטואן פטי (אנ') פרסם תוכנית בסיסית לבניית בתי חולים בשנת 1774. הוא תכנן מערכת מעגלית, עם מבנים שהיו מסודרים כמו חישורי גלגלים סביב ביתן מרכזי עם מטבח וקפלה. פטי היה כנגד צורה מרובעת, שלא רק שאווררה בצורה גרועה, אלא גם הקשתה על האספקה. משום כך תכנן לדו מתחם חצי-מעגלי כך שישקף ארגון עבודה היררכי. התוכנית השלמה כללה בנייה של עיר אידיאלית המהווה מעגל מושלם, כמו השמש. לואי החמישה עשר חתם על הצו המאשר את בניית מפעלי המלח ב-29 באפריל 1773, ולאחר אישור התוכנית השנייה של לדו, החלה הבנייה בשנת 1775.[1] העיר המתוכננת מעולם לא הוקמה. כל מה שהושלם היה הקוטר ומחצית המעגל של הבניינים של מפעל המלח.
תיאור האתר
.jpg)
התוכנית הכוללת הסופית של מפעלי המלח החדשים של שו שהוקמו בין הכפרים ארק וסנאן בשנים 1775–1779, מבוססת על חצר חצי עגולה בקוטר 225 מטר. עשרה מבנים בודדים, שכבר אינם מחוברים כדי ליצור חזית סגורה, מקיפים אותה, כמו גם אורוות וגנים. המתקן כולו מוקף חומה. בניין השער היחיד וארבעה בניינים אחרים בעלי מבנה דומה עוקבים אחר הקו המעגלי בדרום, ואילו בנייני הייצור והמנהלה גובלים בחצר בצפון. הם מקיפים את בית המנהל, המהווה את מרכז המתחם כולו. בעיקרו של דבר, לדו מציגה עיירת מפעל אשר פורקה למרכיביה, אשר בתורם מסודרים בצורה גאומטרית ברורה.
מבנה השער: בניין הכניסה שוכן בנקודת האמצע של חצי העיגול בדרום המתחם ומהווה את הגישה היחידה למתקן. דרך ישרה מהלו (אנ'), הנהר הסמוך, מובילה לכאן. כאן ניתן לשלוט על כל התעבורה, גניבת המלח ממוזערת גם בכך שהעובדים אינם מורשים לעזוב את מפעלי המלח. בנוסף לתפקידי השמירה, נמצאים בבניין גם חדר שופטים, בית הסוהר ומאגר המים המתוקים. הפורטיקו החיצוני מורכב משישה עמודים דוריים ללא בסיסים התומכים בארכיטרב כבד. זה מזכיר את היחסים בפרופילאה באקרופוליס באתונה, שלדו בהחלט הכיר. מאחורי הפורטיקו, המעבר דרך הבניין מעוצב כחיקוי של מערה, האגף המרכזי של הבניין הוא דו קומתי ומכוסה בגג פירמידה, האגפים הם חד קומתיים ומכוסים בגג דמוי פירמידה.
בית המנהל: אם ממשיכים בדרך המגיעה מהנהר לו דרך השער צפונה יותר, השביל מוביל בדיוק לשער של בית המנהל. זהו המרכז הגאומטרי של המתקן ומוקף על ידי בנייני הייצור בפועל. הבניין הראשי קובייתי עם גג בצורת פירמידה ולפניו פורטיקו עם עמודים שלאורכם טבעות בצורת ריבוע היוצרים משחקי אור וצל. בטימפנון יש חלון עגול (אוקולוס), המסמן את המוקד של חצי המעגל של מפעלי המלח, ומסמל את עינו של המנהל שכמייצג הישיר של המלך מפקח על כל ההתרחשויות בחצר. הרעיון של הפנאופטיקון, מגדל המעקב, הוא אלמנט ידוע שכעבור כמה שנים שימש את ג'רמי בנת'ם כבסיס לתכנון בית כלא. מאחורי הפורטיקו והכניסה יש גרם מדרגות מונומנטלי המוביל לקפלה עם המזבח שלה המותקן בנקודה הגבוהה ביותר. המשתתפים בטקסים דתיים היו צריכים לקיים את התפילה כשהם עומדים על המדרגות ומסתכלים למעלה, המנהל עקב אחר הפעולה מאחוריהם בגלריה. הקפלה נהרסה בשריפה בשנת 1918, בעקבות מכת ברק. בצד אזור זה נמצאים חדרי המגורים והמנהל. מאחורי בית המנהל יש אורוות אלגנטיות וקטנות לסוסי המנהל.
בנייני מס המלח: נמצאים ממערב וממזרח לבית המנהל. כאן שכנו חדרי המנהל והמגורים למנהלי העבודה ולבנאים הראשיים. חזיתות הכניסה מצביעות לעבר מרכז המתחם, הבניינים, כמו כל הבניינים, בנויים בבנייה מאבני גוויל למחצה. מוטיב הכניסה דומה לזה של אורוות המנהל: קשת למחצה מונחת על שני עמודים, המעבר השקוע מתחת לכרכוב בולט שבגובה הכותרת רחב יותר מרוחב הקשת.
מפעלי המלח: שני בנייני הפקת המלח שוכנים משמאל ומימין לבית המנהל הם מבנים פשוטים ומלבניים בתוכנית של 81 × 28 מטר, הם מכילים את תנורי הייבוש, קלחות החימום, אולמות האריזה ומחסני המלח. הכניסות מסומנות שוב על ידי פורטיקו עם גמלון. עם זאת, אין להם עמודים, שלושה פתחים מקושתים גדולים יותר ושתי דלתות בגובה האדם יוצרים את המעברים.
מגורים וסדנאות: שניים מארבעת הבניינים האחרים בחצי המעגל שמורים לבתי מלאכה, שניים נוספים מכילים שתים עשרה דירות לארבעה אנשים כל אחד באגפי הצד החד-קומתיים, שכל אחד מהם מורכב מחדר יחיד אליו מגיעים דרך מסדרון מרכזי. לדו תכנן את המטבח המשותף, המשתרע על פני שתי קומות עם גלריה שנועד גם לחמם את הבית כולו, כמרחב המחיה בפועל של העובדים. כאן הוא מממש את אידיאל חייו בקהילה על פי חוקי הטבע. הכניסה הראשית של הבית נמצאת באגף המרכזי הגבוה יותר, מודגש עם גמלון משולש, הוא פונה לבית המנהל ומורכב רק משער מקושת עגול.
התמיכה במפעלי המלח על ידי מונופול ממלכתי כנראה מסבירה מדוע מתחם זה כה מפואר. מס המלח, הגאבלה, היה מאוד לא פופולרי והיה אחת התלונות שהובילו למהפכה הצרפתית. המהפכה עצמה ביטלה כנראה את הקמת העיר האידיאלית המתוכננת.
סקירה אדריכלית
לדו לא רק בנה מפעל מלח פשוט בשו. המטרה הייתה נעלה יותר. בנוסף לחלוקה הרציונלית לתפקודים בודדים, שדרוג משימת הבנייה שנתפסה בעבר כנחותה והארכיטקטורה החדשה עם המוטיבים הכפריים שלה והצורה הגדולה המאופיינת בגופים פשוטים, מבוסס מפעל המלח גם על רעיונות חברתיים ופוליטיים. ניתן לראות בו את צורת השלטון והאבסולוטיזם. בית המנהל במרכז מייצג גם את מרכז הכוח הבלתי מוגבל. כל התהליכים מתואמים ומפוקחים מכאן בצורה טוטליטרית, העובדים כנתינים אינם כפופים למנהל כשליט רק פיזית, מכיוון שהם אינם מורשים לעזוב את המתחם, אלא גם ברמה הרוחנית: התפילות, מתקיימות בפיקוח המנהל, בביתו ובתנאים משפילים מרחבית. ההתמקדות אינה בידיעה של העובדים שהם אינם מלח הארץ, אלא משרתי המלח.
העיצוב המורכב יותר ויותר של השערים חושף היררכיה של חלקי מפעל המלח: מנהל - שומרים - מנהל - ייצור - עובדים.
עם זאת, לדו שאף לכבד כיאות כל רמה של החברה. לדעתו יש לשדרג את חיי העובדים באמצעות חווית הקהילה. חיים אלה על פי חוקי הטבע צריכים להתאפשר על ידי מסגרת מבנית תובענית הן של הדירות והן של מקומות העבודה. בפועל השאיפה לאידיאלים מתנגשת עם המציאות הבלתי אנושית: מסיבות אמנותיות, חדרי המגורים לארבעה אנשים מוארים ומאווררים רק עם חלונות זעירים בצורת כד. מאותן סיבות לדו לא כלל ארובות בחדרים שבהם הרתיחו את מי המלח, בהם העובדים היו צריכים לבצע את משמרותיהם במשך שתים-עשרה שעות, מה שהוביל למחלות בדרכי הנשימה ולמוות מוקדם בקרבם.
מפעלי המלח לאחר סיום פעילותם
מפעלי המלח ייצרו בשיאם 4,000 טון מלח בשנה, כולם יוצאו לשווייץ. כל הייצור נפסק בשנת 1895 בעקבות תביעה שיזמו תושבי ארק-א-סנאן, שהביעו מחאה על זיהום הבארות הסמוכות. במקביל, מפעלי המלח התקשו מול התחרות ממלח ים שהובא ברכבת. עם התמוטטות מונופול המלח ומס המלח, לא יכלו עוד מפעלי המלח להיות רווחיים כלכלית. תכולת המלח במי המעיינות בשימוש הייתה נמוכה מכדי להפיק מלח במחירים תחרותיים.
כאמור לעיל, הרס ברק בשנת 1918 את הקפלה. באפריל 1926 פוצצו חלק מהבניינים בדינמיט ורבים מהעצים במקום נכרתו. ובכל זאת, ב-30 בנובמבר 1926, לאחר סקירה שהחלה בשנת 1923, הכריזה הוועדה למונומנטים על הבניין המרכזי ועל הכניסה כמונומנטים היסטוריים. החברה של מפעלי המלח המזרחיים, עדיין הבעלים של אתר ארק-א-סנאן, לא הייתה מרוצה מההחלטה. ב-10 ביוני 1927 רכש מחוז דו את מפעלי המלח והחל בעבודות שיקום בשנת 1930.
במהלך שנת 1938 שכן במקום מחנה לפליטים מהרפובליקה הספרדית השנייה. ואז, במהלך אוקטובר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התקין הצבא הצרפתי התקין סוללה נגד מטוסים באזור החצר. כמו כן, יחידת מהנדסים תפסה חלק מהבניינים. ובכל זאת, ב-20 בפברואר 1940 התפרסמה ההודעה הרשמית על הכרזת מפעלי המלח והחומה סביבם כמונומנטים היסטוריים.
ביוני 1940 השתכנו באתר חיילים גרמנים. ממאי 1941 עד ספטמבר 1943 הקימו השלטונות הצרפתיים מממשל וישי מחנה לצוענים מהאזור ואחרים ללא כתובת קבועה (Centre de Rassemblement des tziganes et nomades).
לאחר המלחמה התקיימה מערכה ציבורית נרחבת של אמנים, עיתונאים וסופרים מהאזור לעידוד הרשויות להגן על האתר.
ב-1965 השתמש הבמאי מרסל בלוול (Marcel Bluwa) בבית המנהל לקברו של המפקד בעיבוד לטלוויזיה של המחזה דון ז'ואן מאת מולייר.
מאז 1973, חברים מפעלי המלח המלכותיים ומכון קלוד-ניקולה לדו ברשת אתרי התרבות האירופית. ואז בשנת 1982, צרפה אונסק"ו את מפעלי המלח לרשימת אתרי המורשת העולמית. כיום פועל באתר מרכז מחקר על שם לדו, מוזיאון על מיצוי מלח ומוזיאון על עבודותיו ורעיונותיו של האדריכל קלוד-ניקולה לדו, כמו גם חדרי אירוח כנכס תרבותי עולמי. שני מבני סדנאות המלח לשעבר משמשים כיום כמרכז אירועים לתערוכות וכדומה.
קישורים חיצוניים
- Saline royale (בצרפתית)
Royal Saltworks at Arc-et-Senans - France Best Place - T&D, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
