הפארק הלאומי של ראוניון
 | |||||||||||
| נוף לעמק המאפטה | |||||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||
| מידע כללי | |||||||||||
| תאריך הקמה | 5 במרץ 2007 | ||||||||||
| גוף מנהל | Parcs nationaux de France | ||||||||||
| נתונים ומידות | |||||||||||
| שטח | 1,053.84 קילומטרים רבועים קמ"ר | ||||||||||
| מיקום | |||||||||||
| מדינה | צרפת | ||||||||||
| קואורדינטות | 21°09′S 55°30′E / 21.15°S 55.5°E | ||||||||||
| Parc national de la Réunion | |||||||||||
|
(למפת ראוניון רגילה) | |||||||||||
הפארק הלאומי של ראוניון (בצרפתית: Parc national de La Réunion) הוא פארק לאומי של צרפת (אנ') הממוקם באי ראוניון, מחוז צרפתי מעבר לים במערב האוקיינוס ההודי. הפארק, שהוקם ב-5 במרץ 2007, מגן על המערכות האקולוגיות האנדמיות של "לה אוט" (Les Hauts), האזור הפנימי ההררי של ראוניון, ומשתרע על כ-42% משטח האי. מינים אנדמיים בולטים כוללים את חנקן הקוקייה של ראוניון (Lalage newtoni) ואת מין השממית Phelsuma borbonica.
התוכניות להקמת הפארק החלו בשנת 1985, ובסקר פומבי בשנת 2004 אישרו הקומונות של ראוניון את הקמתו של פארק לאומי. הוא קם רשמית בשנת 2007. הנוף הגעשי של הפארק, כולל פיטון דה לה פורנז, הר געש פעיל, הוגדר כאתר מורשת עולמית בשנת 2010, בשם "פיטונים, קרקסים וסוללות באי ראוניון" (Pitons, cirques and remparts of Reunion Island). השם מתייחס לכינויים המקומיים לפסגות (פיטונים), לקלדרות (קרקסים) ולמתלולים (סוללות). המטרה של הפארק, מלבד שמירה על הנוף והמגוון הביולוגי, היא לחלוק ידע ולקבל את פני המבקרים ולעבוד יחד עם קומונות מקומיות. זהו יעד פופולרי לטיולים רגליים וטיפוס הרים.
מחלוקות נוצרו סביב הפיתוח הכלכלי בפארק, בעיקר ניצול אנרגיה גאותרמית. בשנת 2016, המועצה האזורית של ראוניון תכננה להוריד בדרגה את הפארק הלאומי לפארק טבע אזורי (אנ') כדי להקל על התפתחות התיירות. לכך התנגדו רשויות הפארק ופוליטיקאים באופוזיציה.
היסטוריה
ההצעות להקמת פארק הועלו לראשונה החל משנת 1985. אמנת הסביבה של ראוניון ותוכנית הפיתוח האזורית קבעו באופן רשמי את העיקרון לפיו יש ליצור פארק ב"לה אוט" (Les Hauts), האזור הפנימי ההררי של ראוניון. לצורך כך התייעצו רשמית גם עם משרד האקולוגיה של צרפת (אנ') בדבר הקמת פארק לאומי.[1]
בשנים 2000–2003, התבצע תהליך התייעצות, שבמהלכו הסכימו המדינה, האזור, המחוז ואיגוד ראשי הערים על פרוטוקול והקימו ועדת היגוי. 27 מתוך 29 מוסדות אישרו את תוכנית הקמת הפארק הלאומי, וב-29 במרץ 2003 חתם ראש ממשלת צרפת על צו המאשר את הפרויקט.[1]
הדיונים והמשא ומתן על גבולותיו ויעדיו של הפארק הלאומי העתידי התעצמו. בין אוגוסט לספטמבר 2004, הייתה התוכנית נושא לסקר ציבורי, שארגן המושל ב-24 הקומונות של האי. הקומונות הגיבו בחיוב לפרויקט והוסיפו כמה המלצות.[1]
הפארק קם רשמית ב-5 במרץ 2007 באמצעות צו שניתן לאחר התייעצות של מועצת המדינה של צרפת.[2]}} באפריל 2007 החלה לפעול מועצת המנהל. בשנים 2007–2009 נשכרו אנשי צוות והוקמו מתקנים באתר. בשנת 2008 החלה העבודה על אמנת הפארק הלאומי.[1]
ב-1 באוגוסט 2010, הכירה הוועדה למורשת עולמית של אונסק"ו בערכם של אתרי הטבע בפארק הלאומי של ראוניון, וכללה אותם ברשימת אתרי המורשת העולמית בשם "פיטונים, קרקסים וסוללות באי ראוניון" (Pitons, cirques and remparts of Reunion Island). השם מתייחס לכינויים המקומיים לפסגות (פיטונים), לקלדרות (קרקסים) ולמתלולים (סוללות).[3]
מטרות
באמנתו, הפארק הלאומי מזהה ארבעה יעדים עיקריים: ראשית, לשמר את מגוון הנופים וללוות את התפתחותם. שנית, לעצור את אובדן המגוון הביולוגי. שלישית, לשמר ולהוסיף ערך לתרבות של הרמות ולהבטיח את העברת ערכיה. רביעית, לטפח פיתוח כלכלי עבור הרמה.[4]:3
גאוגרפיה
הליבה של הפארק הלאומי ראוניון משתרעת על פני 1,053.84 קילומטרים רבועים בחלקו הפנימי של האי, המקביל ל-42% משטחו ומשתרעת על פני שטחן של 23 קומונות. אזור ליבה זה כולל גם אדמה מיושבת ומעובדת. סמוך לליבה נמצא אזור של מחויבות מרצון (aire d'adhésion, אזור חיץ) המשתרע על 876.96 קילומטרים רבועים בשטחן של כל 24 הקומונות באי. בסך הכל, הפארק משתרע על יותר מ-75% משטח מהאי.[4]:12 האי ראוניון הוא געשי במקורו ויושב מעל נקודה חמה.[5]}} שני הרי געש מהווים את עמוד השדרה שלה: פיטון דה נז' (אנ'), שגובהו מעל 3,000 מטרים, ופיטון דה לה פורנז הפעיל עדיין.[6] ארבעה אזורים עיקריים מהווים את לב הפארק הלאומי, שהוא גם אתר מורשת עולמית:[6]
- מאר לונג (Mare Longue) – יער בקומונה סן-פיליפ (אנ'), הכולל כמה מהשרידים השמורים ביותר של יער טרופי בגובה נמוך, (בצרפתית Forêt de bois de couleurs des Bas).
- סירק דה סילאו (Cirque de Cilaos) עם תצורות הסלע "פן דה סוקרה" (Pain de Sucre, "לחם הסוכר") ו"לה שאפל" (La chapelle), בקניון הצר של נהר ברא רוז' (Bras Rouge), ותא מאגמה נגיש בן 100,000 שנה.
- סירק דה סלאזי (Cirque de Salazie) עם "פיטון ד'אנשן" (Piton d'Anchaing, "פסגת העוגן"), מסיב בולט בגובה 1,356 מטרים.
- לה גרנד שלופ (La Grande Chaloupe) בין סן דני ולה פוססיון (אנ'), אחד מהשרידים האחרונים של יער נשיר למחצה שהיה פעם נפוץ במערב האי, השתמר ושוקם כאן.
אקולוגיה
ראוניון חולקת היסטוריה משותפת של הטבע עם שאר האיים בארכיפלג של איי מאסקרן (אנ'), מאוריציוס ורודריג. כל שלושת האיים לא היו מיושבים לפני תחילת המאה ה-17. הגעת האדם הובילה להכחדה מאסיבית והכניסה מינים, כדוגמת חילזון אפריקאי ענק לראוניון, שאיימו על בתי גידול ומינים מקומיים. פחות מ-25% מראוניון נחשבים מכוסים בצמחייה המקורית לטענת הקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF), והיא בעיקר מוגבלת לגבהים גבוהים יותר. יערות ראוניון ושני האיים האחרים סווגו על ידי ה-WWF כאזור אקולוגי: "יערות מסקרן", במצב שימור של "בסכנת הכחדה".[7] הארגון Conservation International (אנ') כולל את ראוניון בנקודה חמה של מגוון ביולוגי "מדגסקר והאוקיינוס ההודי", אזור עדיפות לשימור.[8]
השממית 'Phelsuma inexpectata
Acanthophoenix rousselii, מין דקל אנדמי
ניצנים של Gaertneria vaginata
חנקן קוקייה של ראוניון
,_m%C3%A2le_adulte.jpg)
האי המבודד ומגוון בתי הגידול והמיקרו אקלים (אנ') שלו היוו תנאים ליצירת מגוון צמחייה אנדמית מאוד: מתוך 850 מיני הצמחים המקומיים הידועים, 230 הם אנדמיים ומחציתם מינים בסכנת הכחדה. צמחייה מקומית זו נמצאת בגבהים שונים. 830 מינים של צמחים זרים, כמעט כמו כמות המינים המקומיים, התבססו באי, ו-50 מהם נחשבים למינים פולשים, המאיימים על הצמחייה ובתי הגידול מקומיים.
בעלי החיים של הפארק כוללים בעיקר כמה מיני עופות אנדמיים, כמו Pterodroma baraui (באנגלית Barau's petrel), זרון ראוניון (Circus maillardi), וחנקן הקוקייה של ראוניון (Lalage newtoni). בסך הכל יש בראוניון 18 מיני עופות, מחציתם אנדמיים. לפחות 22 מיני עופות כבר נכחדו מאז ההתיישבות האנושית. איום גדול על הפאונה של העופות הם חתולים וחולדות שהובאו לאי בידי האדם. מבין היונקים, מין העטלף שועל-מעופף של מאוריציוס (Pteropus niger) הושב לראוניון לאחר שכבר נכחד מהאי. מיני פרפרים בולטים כוללים את Papilio phorbanta ואת Salamis augustina, וזוחל אנדמי הוא מין השממית Phelsuma borbonica.[9]
תיירות
הפארק הלאומי מהווה את אחת האטרקציות המרכזיות של ראוניון. ההרים שבו הם יעד פופולרי לטיולים רגליים וטיפוס הרים. ישנם יותר מ-900 קילומטרים של שבילים מסומנים החוצים נופים שונים כמו יערות גשם, מטעי קני סוכר ושדות געשיים. הם כוללים שלושה שבילים למרחקים ארוכים (אנ') שאושרו על ידי התאחדות הטיולים הצרפתית (Fédération Française de la Randonnée Pédestre), עם בקתות הרים לאורך השביל. למעלה מ-400,000 איש מבקרים מדי שנה בהר הגעש פיטון דה לה פורנז, שבשבילו הוכן שביל מיוחד.[10]
מרכז המבקרים של הפארק, "בית הפארק" (La Maison du Parc) בקומונה לה פלן-דה-פלמיסטה (אנ'), נחנך ב-21 באוגוסט 2014 על ידי נשיא צרפת פרנסואה הולנד.[6]
ניהול
הפארק מנוהל על ידי מועצה מנהלית (Conseil d'Administration, בראשי תיבות CA) המורכבת מ-88 חברים, רובם נציגים מקומיים. הוא נבחר לתקופה של 6 שנים. ועדת ביצוע בת 15 חברים (Bureau du Parc national) הוקמה במהלך כהונתה של המועצה המנהלית הראשונה ופועלת מטעמה.[11]
מועצה מדעית (Conseil Scientifique, בראשי תיבות CS), המונה 18 חברים מתחומים שונים ו-11 מומחים חיצוניים, מייעצת למועצה המנהלית ולמנהל הפארק. יתר על כן, קיימת מועצה כלכלית, חברתית ותרבותית (Conseil économique, social et culturel, בראשי תיבות CESC) המורכבת מאנשי ציבור ונציגים ממוסדות ועמותות מקומיות.[11]
תקנות הפארק, בעיקר לגבי ליבת האזור, נקבעו באמנתו.[4]:142-170
מחלוקות
מאז הקמת הפארק הלאומי התעוררו ויכוחים על דרך ניהולו וההשפעות על אוכלוסיית הרמות. תושבי האזור מתחו ביקורת על ההנהלה על כך שלא כיבדה את ההיסטוריה והמסורת שלהם, והביאו כדוגמה פעילויות חקלאיות שנאסרו בכמה הזדמנויות. פקידי הפארק טענו כי כל פעילות אפשרית בתנאים מסוימים.[12]
הסביבה הגעשית טומנת בחובה פוטנציאל לייצור אנרגיה מתחדשת מאנרגיה גאותרמית. עם זאת, יישום זה מתנגש עם ייעודו של הפארק הלאומי לשימור הנוף הטבעי והתרבותי.[4]:23 נכון לשנת 2016 בוצעו מחקרי ניסיון לשתי תחנות כוח גאותרמיות בהספק של 5 מגה-ואט, למרגלות הפיטון דה נז' ועל "מישור החולות" (Plaine des Sables), שעליו כבר תוכנן פרויקט שננטש מאוחר יותר. שני האתרים שוכנים באזור החיץ, שמחוץ לאזור הליבה של הפארק, אך הועלו הצעות גם לאתרים בגבול אתר המורשת העולמית.
בפברואר 2016, החליט הרוב השמרני במועצה האזורית של ראוניון עם הנשיא דידייה רובר (Didier Robert) על תוכניות להפוך את הפארק הלאומי לפארק טבע אזורי (אנ').[13] כמניע הובאו כללים מגבילים מדי, שהפריעו להתפתחות התיירות.[13] פארק טבע אזורי, בשונה מפארק לאומי, פועל על בסיס הסכמים הדדיים ואין בכוחו לקבוע תקנות משלו.[14] רשויות הפארק ופוליטיקאים באופוזיציה דחו את התוכנית ואמרו שהיא מאיימת על המגוון הביולוגי של האי, על ההגדרה של אתר מורשת עולמית ועל הגישה הקריטית למימון המדינה.[13][15] זה היה המקרה הראשון של הורדה בדרגה של פארק לאומי בצרפת.[15] בספטמבר 2016, הודיעה מנהלת הפארק הלאומי, מרילינה אואראו (Marylène Hoarau), על פרישתה לאחר לחץ מצד שרת האקולוגיה, סגולן רויאל.[16] זה הביא את נשיא הפארק, דניאל גונתייה (Daniel Gonthier), לחשוד בהתערבות פוליטית; אואראו מתחה ביקורת על רובר על פתיחת דיון בהצעות בנושא עתידו של הפארק.[16] בראיון הכחיש רובר את המעורבות בעזיבת אואראו וביקר את השרה על החלטתה.[17]
גלריה
מפל הינומת הכלה (סלאזי)
שביל המוביל לפסגת "רושה אקריט" (Roche Écrite)
פיטון דה נז'
מבט על הקלדרה המכונה קרקס מפטה (Cirque de Mafate)
הקלדרה "קרקס סלאזי" (Cirque de Salazie)
"מישור החולות" (Plaine des Sables)
קילוח לבה של פיטון דה לה פורנז
יער של מין השיטה Acacia heterophylla
הקלדרה המכונה קרקס מפטה (Cirque de Mafate)
_Mafate_(version_am%C3%A9lior%C3%A9e).jpg)
.jpg)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 "Parc National de la Réunion – Historique" (בצרפתית). La Plaine-des-Palmistes: Parc National de la Réunion. 2008-07-07. אורכב מ-המקור ב-22 בדצמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Décret n° 2007–296 du 5 mars 2007 créant le Parc national de la Réunion" (בצרפתית). Légifrance. 2007-05-03. ארכיון מ-16 בינואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Pitons, cirques and remparts of Reunion Island, UNESCO site
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Bénard, J.-F.; Braun, E.; Duchemann, C.; Fontaine, I.; Gombert, S.; Maillot, I. (2013). Hoarau, M. (ed.). "La Charte du parc national de La Réunion – Les Pitons, cirques et remparts au centre d'un projet de territoire" (PDF) (בצרפתית). Plaine des Palmistes: Parc national de La Réunion. אורכב מ-המקור (PDF) ב-22 בדצמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Upton, B. G. J.; Wadsworth, W. J. (10 ביולי 1965). "Geology of Réunion Island, Indian Ocean". Nature. 207 (4993): 151–154. doi:10.1038/207151a0.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 6.0 6.1 6.2 "Reunion National Park". Saint-Paul: Ile de la Reunion Tourisme. 2016. ארכיון מ-24 באפריל 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Schipper, J. (2004). "28 – Mascarene Forests". In Burgess, N.; D'Amico Hales, J.; Underwood, E.; et al. (eds.). Terrestrial Ecoregions of Africa and Madagascar: A Conservation Assessment (PDF). World Wildlife Fund Ecoregion Assessments (2nd ed.). Washington D.C.: Island Press. pp. 267–269. ISBN 978-1-55963-364-2. אורכב מ-המקור (PDF) ב-1 בנובמבר 2016.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Conservation International - Madagascar (2014). "Ecosystem Profile: Madagascar and Indian Ocean Islands" (PDF). Critical Ecosystem Partnership Fund. אורכב מ-המקור (PDF) ב-22 בדצמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Parc National de la Réunion – Faune" (בצרפתית). La Plaine-des-Palmistes: Parc National de la Réunion. 2008-07-07. אורכב מ-המקור ב-9 באפריל 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ What can you do at the volcano ?
- ^ 11.0 11.1 "Parc National de la Réunion – Les instances" (בצרפתית). La Plaine-des-Palmistes: Parc National de la Réunion. 2011-04-28. אורכב מ-המקור ב-9 באפריל 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Floch, F. (2013-04-13). "Ile de La Réunion : le parc National autorise tout, mais ..." Réunion La 1ère (בצרפתית). Paris. ארכיון מ-24 בנובמבר 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 13.0 13.1 13.2 "La Région ne veut plus du Parc national". Imaz Press Réunion (בצרפתית). Saint-Denis. 2016-02-24. ארכיון מ-24 באפריל 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Fédération des Parcs naturels régionaux de France (2016). Argumentaire – Questions – réponses sur les Parcs naturels régionaux (PDF) (בצרפתית). Fédération des Parcs naturels régionaux de France. אורכב מ-המקור (PDF) ב-22 בדצמבר 2016.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 15.0 15.1 Massemin, E. (2016-11-18). "Le Parc national de La Réunion menacé de déclassement". Reporterre (בצרפתית). ארכיון מ-24 בנובמבר 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 16.0 16.1 "Daniel Gonthier: Didier Robert a "ouvert un trou de souris", Ségolène Royal s'y est engouffrée". Imaz Press Réunion (בצרפתית). Saint-Denis. 2016-09-27. ארכיון מ-24 באפריל 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Dupuy, P. (2016-09-20). "Didier Robert : Je n'ai jamais demandé la tête de Marylène Hoarau, la directrice du Parc national". Zinfos974 (בצרפתית). Saint-Denis. ארכיון מ-24 באפריל 2017.
{{cite news}}: (עזרה)
