מקס פון אופנהיים

מקס פון אופנהיים

מקס (פרייהר) פון אופנהיים (בגרמנית: Max Freiherr von Oppenheim; ‏15 ביולי 1860 – 17 בנובמבר 1946) היה דיפלומט גרמני, הרפתקן, ארכאולוג חובב ואספן אמנות. הוא היה בן למשפחת אופנהיים שהייתה במקורה משפחת בנקאים יהודייה גרמנית שייסדה את בנק סל. אופנהיים . הוא נטש את הקריירה שלו כדיפלומט וחפר באתר הארכאולוגי תל חלף לאחר שגילה אותו ב-1899 במסע שערך בסוריה. ממצאים רבים מהאתר הובאו על ידו לברלין. אופנהיים ניסה למכור את הממצאים למוזיאון פרגמון, אך הם סירבו להיענות לדרישותיו הכספיות. בסופו של דבר הם הוצגו במוזיאון פרטי אותו פתח. המוזיאון הופצץ ב-1943 במלחמת העולם השנייה על ידי בעלות הברית וכל הממצאים שהוצגו בו נפגעו קשות ונשברו לחלקים רבים. רוב הממצאים שוחזרו בין השנים 2001–2010 והוצגו במוזיאון פרגמון ובבון.

חֲתִימָה

אופנהיים היה דמות שנויה במחלוקת לפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. הוא תמך מאוד בשליטת גרמניה על מרחב המזרח התיכון, וכתוצאה מכך עם בת בריתה האימפריה העות'מאנית. בעת שירותו בצוות הקונסוליה הגרמנית בקהיר, נחשד על ידי הצרפתים והאנגלים בריגול. הוא אכן עסק בתעמולה נגד מדינות אלה, שמטרתה הייתה לעורר את האוכלוסייה המוסלמית שבשליטתן למלחמת ג'יהאד נגד הקולוניאליזם הצרפתי והאנגלי.

ילדותו נעוריו ולימודיו

מקס אופנהיים נולד ב-1860 בעיר קלן, כבנו של אלברט אופנהיים (Albert Oppenheim) ופאולין אנגלס. אביו אלברט נולד כיהודי למשפחת הבנקאים אופנהיים, והיה ממנהלי הבנק. הוא המיר את דתו ב-1858 כדי להינשא לפאולין אנגלס הקתולית, שהייתה בת למשפחת סוחרים עתיקה מקלן. ב-1867 קיבל סימון אופנהיים (Simon Oppenheim), סבו של מקס ששמר על יהדותו, את התואר פרייהר (תואר המקביל לברון). התואר ניתן באימפריה האוסטרו-הונגרית, אבל היה לו גם תוקף בפרוסיה. לאחר קבלת התואר, החלה המשפחה להשתמש בשם פון אופנהיים.

למקס היו ארבעה אחים ואחיות. מגיל צעיר הוא נחשף ליצירות אמנות. כמו אביו, הוא היה אספן אמנות נלהב ופטרון של האמנויות. אביו רצה שהוא יצטרף לעבודה בבנק, אבל הוא העדיף לעסוק בדברים אחרים. על פי זיכרונותיו, העניין שלו במזרח התעורר לאחר שקיבל כמתנת חג המולד את הספר סיפורי אלף לילה ולילה. מקס למד בבית הספר בקלן בין השנים 1866–1879. הוא סיים את לימודיו ב-Apostel Gymnasium עם תעודה גרמנית המקבילה לתעודת בגרות. לאחר מכן נענה לבקשת אביו והחל ללמוד משפטים באוניברסיטת שטרסבורג, אבל במקום ללמוד הוא הרבה לבלות את זמנו בפעילות סטודנטיאלית המקבילה לבית אחווה. לאחר מכן עבר ללמוד באוניברסיטת ברלין, אבל מכיוון שגם בה לא השקיע בלימודיו, החזירו אביו לקלן, שם סיים את לימודיו. את בחינת הדוקטורט עבר ב-1883. בתקופת ההתמחות הוא למד ערבית והחל לאסוף אמנות אוריינטלית. באותה תקופה הוא השלים גם את השירות הצבאי כאולאן במסגרת רגימנט המשמר ה-15, שהיה רגימנט שיועד לאריסטוקרטים. ב-1879 בעת שירותו הצבאי, פגש את הנסיך וילהלם, פגישה שהשאירה עליו רושם גדול. הוא השלים את ההתמחות שלו ב-1891, כשעבר את הבחינה שלו כשמאי. ב-1892 התפטר מהשירות הציבורי, אותו לא אהב.

מסעותיו במזרח ושירות דיפלומטי

מקס פון אופנהיים ב-1899 עם איברהים פשה

פון אופנהיים, עומד שני משמאל, בחזית הקונסוליה הגרמנית בקהיר

בחורף 1883/4 עשה אופנהיים את מסעו הראשון לכיוון מזרח. הוא ביקר באתונה, באיזמיר ובקונסטנטינופול. הביקור ומפגשיו עם נשים יווניות השאיר עליו רושם גדול, בעקבות כך החל לאסוף תלבושות אוריינטליות של נשים. במשך השנים הגיע האוסף שלו להיקף של 150 תלבושות.

ב-1886 יצא למסעו הראשון לאזור המגרב. ביקורו הראשון היה במרוקו, בו הגיע לעיר פאס. במסע זה, לא יכול היה להסתמך על ידיעת הגרמנית של תושבי המקום. הוא הצליח לקלוט מספיק ערבית, כך שיכול היה לשוחח עם תושבי המקום. בשוק העבדים המקומי של פאס, הוא רכש אישה ממוצא ברברי שהפכה לפילגשו הראשונה. לאחר חודש הוא שחרר אותה. אופנהיים היה הרפתקן שלא היסס להיכנס לתוך מסגד בפאס, והיה האירופאי הראשון שעשה זאת, אף על פי שהיה מודע לסיכון לחייו ולחיי בני לווייתו. הוא גם לא חשש להתעמת עם שודדים שניסו לשדוד אותו ואת השיירה שלו בעת מסעותיו במרוקו.

ב-1892 התפטר מהשירות הציבורי, ואז יכול היה להקדיש את מלוא זמנו למסעותיו. הוא היה עצמאי מבחינה כלכלית והשקיע כסף רב, שכר צוות של ארכאולוגים, וכן מדריך ערבי. מטרתו הייתה להפוך למומחה בשפה, במנהגים ובתרבות של המזרח. הוא הגיע לקהיר, שם שהה שבעה חודשים. בתקופת שהייתו בעיר למד ערבית ואסלאם. הוא עזב את המלון האירופאי שבו שהה והעדיף לשהות ברובע שבו גרו המקומיים. משרתיו דיברו רק ערבית. בין השנים 1893–1894 המשיך במסעותיו ונסע מקהיר דרך ביירות והמדבר הסורי למסופוטמיה והגיע עד העיר בצרה, השוכנת לחוף המפרץ הפרסי. מטרת מסעותיו הייתה לסקור את האזורים, ולמצוא אתרים ארכאולוגים דוגמת תדמור. במסעותיו עבר באזורים בהם היה התייר האירופאי הראשון, ופיתח עניין בחיי הבדואים. הממשל העות'מאני צרף למשלחתו 20 חיילים למטרות הגנה על חברי המשלחת. היכולת שלו לשוחח בערבית הקלה עליו בפגישותיו עם השייח'ים הבדואים. בנוסף, הוא נהג להתלבש במסעותיו בלבוש ערבי. הוא שלח דוח על הבדואים שפגש בדרכו לממשלה הגרמנית. את דרכו חזרה לגרמניה עשה דרך הודו והקולוניה מזרח אפריקה הגרמנית. ב-1895 כתב את ספרו על מסעותיו, שכלל שני כרכים: "Vom Mittelmeer zum Persischen Golf" (מהים התיכון עד המפרץ הפרסי). ספרו זה, שפורסם ב-1899/1900, הביא לפרסומו. תומאס אדוארד לורנס (לורנס איש ערב, אותו פגש אופנהיים מאוחר יותר בכרכמיש ב-1912) כינה אותו "הספר הטוב ביותר על האזור שאני מכיר". ב-1895 ביקר אופנהיים בקונסטנטינופול. הוא התקבל לראיון אצל הסולטאן עבדול חמיד השני והם דנו בנושא פאן-אסלאמיזם.

אופנהיים, שהתעניין בדיפלומטיה ובפוליטיקה, ניסה להתקבל לשירות הדיפלומטי הגרמני, אבל משרד החוץ הגרמני דחה את בקשתו בגלל מוצאו היהודי של אביו. כדי לעקוף את הבעיה, הוא הצהיר שהוא מתכחש למוצא היהודי שלו ומאמץ במלואה את דתה של אמו הקתולית (בעת מסעותיו במדבר הסורי, נהג להציג את עצמו כמוסלמי בפני השייח'ים). בנוסף, הוא נעזר בגראף פאול פון הצפלט (Paul von Hatzfeldt), שהיה שגריר גרמניה בלונדון ובעבר שר החוץ הגרמני, שהמליץ עליו ואמר שיש לו פוטנציאל גדול. הוא הצליח להתקבל כנספח דיפלומטי בקונסוליה הגרמנית בקהיר. תפקיד זה לא נתן לו מעמד דיפלומטי. הוא הגיע לקהיר ביוני 1896 ושהה בה במשך 13 שנים. הוא לא קיבל הנחיות ספציפיות לגבי פעילותו בקונסוליה, וניצל את החופש היחסי שניתן לו לפעילות עצמאית. לאופנהיים היה חשוב למצב את עצמו כמומחה הראשי לענייני ערבים בקונסוליה בקהיר. הוא הרבה לשלוח דיווחים על רשמיו לממונים עליו בברלין. חשוב היה לו שדיווחיו יגיעו לידי הקיסר וילהלם השני, לכן נהג לכלול בדיווחיו מחמאות לקיסר. דיווחיו אלה, שהגיעו לידיעת הקיסר, הביאו אותו להתייחס לאופנהיים כאיש אשר הוא יכול לסמוך עליו שיספר טובות על גרמניה במזרח הקרוב. לא ידוע עד כמה היו לדיווחיו השפעה מעשית על מדיניות הקיסר. אופנהיים ניצל את זמנו ויצר בהצלחה רשת היכרויות עם אנשי המעמד העליון בקהיר, אירופאי ומקומי. 

בתקופת שהותו בקהיר עשה מספר מסעות. בשנת 1899 ערך מסע לסוריה כיועץ מטעם דויטשה בנק. מטרת המסע הייתה לאתר נתיב מתאים למסילת הברזל ברלין-בגדאד. בדרכו עבר בחלב, דמשק וצפון מסופוטמיה. ב-19 בנובמבר הוא גילה את תל חלף, לאחר ששמע סיפורים מכפריים מקומיים על אלילי אבן הקבורים בחול. הוא חפר 4 לוקוסים. בתוך שלושה ימים התגלו מספר פסלים חשובים, כולל הפסל הידוע "האלה היושבת". בבור בדיקה שנחפר, התגלתה הכניסה המערבית של הארמון המערבי. מאחר שלאופנהיים לא היה פירמן לחפור באתר, הוא קבר את הפסלים שמצא והמשיך בנסיעתו. דויטשה בנק לא היה מרוצה מעבודתו על המסילה ופיטר אותו.

בשנת 1900 הוא פגש את הקיסר בוועידה בפוטסדאם, שהתקיימה שנתיים לאחר מסעו של הקיסר לארץ ישראל, לבנון ודמשק. המפגש אורגן על ידי הקונסוליה הגרמנית בקהיר. אופנהיים הוזמן לאכול עם הקיסר. בביקור הוא הראה לו כמה מאות תצלומים שצילם במסעו בשנת 1899. הקיסר הנלהב ביקש את חוות דעתו בנושאים הקשורים באסלאם והבדואים ומנהגיהם. כגמול על העצות של אופנהיים, על האזור שהיה קרוב ללבו של הקיסר, הוא העלה אותו לדרגת יועץ משפטי ראשי. לאחר מפגש זה, נהג אופנהיים לנסוע כל קיץ לגרמניה ונפגש עם הקיסר לארוחת צהריים, בה נהג לספר לו סיפורים על חיי המזרח. בין השנים 1896–1909 הוא שלח לפחות 467 דוחות, חלקם הגדול כללו יותר מ-100 עמודים. הדיווחים עסקו במגוון רחב של נושאים, כגון: פאן-אסלאמיות, שיקום מערכות ההשקיה שלבבל, הצעות למסלולים אפשריים לסלילת מסילת הברזל ברלין-בגדאד, פוליטיקה פנים מצרית הקשורה בבית המלוכה, פגיעתו הקשה של הכיבוש הבריטי, הצי הבריטי, השריף של מכה ועוד. בכל דיווחיו של אופנהיים, בא לידי הביטוי רצונו להגן על האימפריה העות'מאנית כנגד ה"שד" הבריטי, או כלשונו: "האימפריה הקולניאלית האנגלית-מוסלמית-אפריקנית-אסייתית". על פי ההיסטוריון האמריקאי שון מקמיקין , דיווחיו של אופנהיים לא כללו תובנות מקוריות, אלא היו שגרתיות בגישתן למידע, אבל הם הראו את רוחב ידיעותיו בנושא ואת שאיפתו הרבה שגרמניה תגן על האימפריה העות'מאנית. דיווחיו כללו גם התייחסות לאוכלוסייה הנוצרית שהתגוררה בלבנון וסוריה, באומרו שאוכלוסייה זאת לא תתמוך לעולם בגרמנים והם אלמנט באוכלוסייה שלא ניתן לסמוך עליו ולכן על הגרמנים להתעלם מהם בתוכניותיהם. הוא התייחס גם ליהודים הציונים, ואמר שלעת עתה הם בסדר. הוא התייחס בחשדנות לאבן סעוד וגם ליריבו חוסיין בן עלי השריף של מכה, וטען ששניהם מקבלים תשלום מהבריטים. הוא התייחס בחיוב ללאומנים המצריים שהתנגדו לכיבוש הבריטי של מצרים, ודאג להתיידד איתם.

פעילותו בקהיר ודעותיו הבוטות שתמכו בשאיפות הקולוניאליות של הממשלה הגרמנית, לא נעלמו מעיני השלטונות הבריטים. הבית שלו שכן בקרבת אוניברסיטת אל אזהר, שהיה מרכז התנגדות לשלטון הבריטי. הוא ארח בו גורמים שהיוו פוטנציאל להפוך מהפכנים כנגד הבריטים. התנהלותו הביאה לדאגה ואי אמון של הבריטים בקהיר, שדאגו בקשר לתוכניות הגרמניות לגבי מצרים, אשר הפכה בשנת 1882 למדינת חסות בריטית. הבריטים דאגו במיוחד לשליטתם על תעלת סואץ, ששימשה כדרך מעבר חשובה להודו. אוולין בארינג, שהיה הקונסול הכללי של מצרים ולמעשה השליט שלה, חשד בו זה מכבר שהוא סוכן ומרגל של הקיסר הגרמני. העיתונות הבריטית יצאה שוב ושוב בפרסומים כנגדו, כשהם מכנים אותו "מרגל של הקיסר". ב"משבר עקבה" שהתרחש ב-1906, על קביעת קו הגבול באזור אום רשרש בין האימפריה הבריטית לאימפריה העות'מאנית, הגיעו החשדות של הבריטים כנגד אופנהיים לדרגת פרנויה. הבריטים חשדו שהגרמנים עומדים מאחורי הסולטאן ומסיתים אותו. הוא ארח בביתו מסיתים, ומביתו יצאו עלונים שקראו לפאן-איסלאמיות ולמלחמת ג'יהאד כנגד קולוניאליסטים אירופאים. הוא היה מעורב עם גורמים אנטי-צרפתיים באלג'יריה וגורמים אנטי-איטלקיים בטריפולי שבלוב, שהייתה אז בשליטת איטליה.

תגובתו של אופנהיים לטענות הבריטים שההסתה של הערבים כנגד הבריטים שהוא עושה הגיעה לדרגה מסוכנת, הייתה משלוח דוחות תוקפניים יותר כנגד הבריטים למשרד החוץ הגרמני. הוא ראה במאבק שהתנהל על קו הגבול בעקבה כהזדמנות של הגרמנים. הוא צפה שתהיה התפרצות של הכוחות האיסלאמיים שנמצאים תחת השלטון הבריטי, ושהיא תהיה בעוצמה כה גבוהה, שתביא לכך שכל הכוחות הבריטיים היבשתיים וחלק ניכר מהכוח הימי יהיו עסוקים בדיכוי המרידות האלה. הוא ראה בכך הזדמנות לגרמניה להפוך לכוח ברמה עולמית. הוא צפה שבעתיד הכוח האיסלאמי יגדל, יחד עם גידול באוכלוסייה שלו, והם יהוו גורם משמעותי רב יותר במדיניות של המדינות האירופאיות. הממונים עליו במשרד החוץ הגרמני העריכו את דוחותיו, אבל לא היו מוכנים בשלב זה להיכנס לעימות עם האימפריה הבריטית. לאחר עזיבתו של הקונסול הכללי בארינג, השתפר מצבו של אופנהיים לתקופת מה. בסתיו 1909 השתלט אופנהיים על עיתון רדיקלי שנקרא "Masr el Fatal". רכישה זאת הציתה מחדש את הפרסומים נגדו כמרגל של הקיסר. בוטרוס ראלי, הקופטי שמונה על ידי הבריטים כראש ממשלת מצרים, גינה אותו בפומבי. איש עסקים נוצרי שחי בקהיר, כתב לנשיא הרייכסטאג, שמעשיו והאינטריגות של אופנהיים מסכנים את שמה של גרמניה ומסכנים את השלום. טענות אלה הביאו לכך שתומכיו הפסיקו לתמוך בו. הוא קיבל שנת חופש בתשלום ופוטר מהשירות בנובמבר 1910. כדי להקל עליו, העניק לו הקיסר וילהלם דרגת שירות Resident Minister.

אופנהיים קיים בקהיר אורח חיים עליו חלם מאז ילדותו. הוא גר במבנה ארמון פאשה שנבנה בתחילת המאה ה-19 ברובע הערבי העתיק של העיר. המבנה היה משופע בעיצוב אוריינטלי. אופנהיים נהג לארח בחדר האוכל שלו קונסולים קולגות, ואורחים חשובים מגרמניה. אבל בחלקו הפנימי של הארמון, מוסתר מעיני המבקרים, התקיים הרמון, שבו החזיק נשים ששימשו לו כפילגשים. בכל שנה בסתיו, לקראת חזרתו מחופשת קיץ בגרמניה, היה המשרת הראשי שלו מחליף את הפילגש הראשית. לרשות פילגש זאת עמדו שתי משרתות לשרתה. הוא קרא לאותה פילגש "Zeitfrauen" ("אישה זמנית").

חפירות בתל חלף

ערך מורחב – תל חלף

יצור מיתי מתל חלף לאחר שעבר שיקום ושחזור

תבליט אריה על אורתוסטט לאחר שעבר שחזור מ-900 חלקים.

פסל בזלת מעוצב כציפור מהארמון המערבי היה מוצב במרפסת הארמון. גובה הפסל 1.84 מטר. מאחורי הפסל חלק מעיטורי האורתוסטטים. מוזיאון פרגמון. ראו קישור לתמונה כפי שהפסל נמצא באתרו.

לדברי הארכאולוג ארנסט הרצפלד, הוא דחק בשנת 1907 באופנהיים לחפור באתר. הם הכינו מספר תוכניות להשגת המטרה. אופנהיים ניסה להמשיך בקריירה דיפלומטית, שנתקלה בקשיים בגלל מוצאו היהודי. באוגוסט 1910 הוא כתב לאופנהיים מכתב הקורא לו לחקור את האתר. מכתב זה הופץ למזרחנים וארכאולוגים ידועים כמו תיאודור נלדקה, יצחק יהודה גולדציהר ונוספים, כדי שיחתמו על המכתב. לאחר שעזב את השירות הדיפלומטי ב-1 בנובמבר 1910, פנה לאביו הבנקאי בבקשה לקבל מימון לחפירות.

החפירות באתר החלו ב-5 באוגוסט 1911. אופנהיים הגיע לאתר עם משלחת של חמישה ארכאולוגים, וציוד רב לביצוע החפירות נשלח מגרמניה, כולל רכבת קיטור קטנה. העלות הגיעה ל-750,000 מארק, שכוסו על ידי אביו. בעת הגעת המשלחת לאתר, הם גילו שמאז גילוי האתר ב-1899, חפרו המקומיים באתר כדי להוציא את הממצאים שכוסו. לממצאים נגרם נזק, חלקו בגלל אמונה טפלה וחלקו בשל הרצון להשתמש בהם כחומר גלם לבניין.

בחפירות התגלתה עיר ארמית ששמה היה גוזאנה או גוזן. אחד הממצאים החשובים היה "הארמון המערבי" בסמוך ל"שער העקרב", שנבנה על ידי המלך כפרא (Kapara), שמלך במאה ה-10 או ה-9 לפנה"ס. בארמון המערבי נמצאה כמות גדולה של פסלים ותבליטים. נחפר גם הארמון הצפון-מזרחי, ששימש כמרכז השלטון בתקופת השלטון האשורי. מצפון לארמון המערבי נחפרו שני מבני קבורה מסיביים עשויים לבני בוץ. קברים נוספים נחפרו ליד השער הדרומי של המצודה. בשניים מקברים אלה נמצאו פסלי נשים שהוקדשו לפולחן האבות. בעיר התחתונה נמצא חדרי פולחן, שגם הם הכילו פסלים שהוקדשו לפולחן האבות, מקדש אשורי ושני מבני מגורים. חלק מהפסלים נמצאו בשימוש משני במבנים מהתקופה ההלניסטית.

בנוסף, נמצאה קרמיקה מהתקופה הנאוליתית, מסוג שלאחר מכן שויכה לתרבות חלף. באותה עת זאת הייתה הקרמיקה הצבועה העתיקה ביותר שנמצאה (יחד עם הקרמיקה שהתגלתה על ידי הרצפלד בסאמרא).

ב-1913 הוא גילה גם את התבליטים באתר Djebelet el Beda. לאחר מכן החליט לחזור זמנית לגרמניה. הממצאים של תל חלף הושארו באתר, במבנה אותו אכלסה המשלחת בעת החפירות. רובם אוחסנו בצורה מאובטחת.

מלחמת העולם הראשונה

פרוץ מלחמת העולם הראשונה מנע מאופנהיים לחזור לחפירות בתל חלף. מאחר שנחשב מומחה למזרח, ביקש ממנו משרד החוץ הגרמני לסכם את כל הרעיונות האסטרטגיים השונים שהועלו על ידי אנשים שונים במשרד החוץ. כתוצאה מכך הוא הפיץ באוקטובר 1914 מסמך בן 136 עמודים שנקרא "תזכיר בנושא עידוד מהפכה בטריטוריות האסלאמיות של אויבינו" (Denkschrift betreffend die Revolutionierung der islamischen Gebiete unserer Feinde). המסמך הציע לגייס את הסולטאן העות'מאני לקרוא לכל המוסלמים לעסוק במלחמת קודש כנגד צרפת ובריטניה, המעצמות הקולוניאליות. כדי לפתח את התעמולה הנדרשת הוקם בברלין המשרד "Nachrichtenstelle für den Orient", "הלשכה למודיעין לענייני המזרח" , ואופנהיים הועמד בראשו. הלשכה כללה צוות של מומחים בנושאים שונים אקדמיים, דיפלומטים, קציני צבא ומוסלמים ששיתפו פעולה עם הגרמנים.

בנובמבר 1914 קרא הסולטאן למלחמת ג'יהאד כנגד אויביי האימפריה העות'מאנית. ב-1915 נשלח אופנהיים לשגרירות הגרמנית בקונסטנטינופול במטרה להפיץ תעמולה ברחבי האימפריה העות'מאנית. באחד מהמסעות הרבים שערך, הוא נפגש בתחילת 1915 עם הנסיך פייסל (שהפך לאחר מכן למלך עיראק). מטרת הפגישה הייתה לשכנע אותו לעבור לצד הגרמני. באותה עת היה אביו של הנסיך, חוסיין בן עלי, עסוק במשא ומתן עם הבריטים שניסו לשכנע אותו למרוד בסולטאן. התוצאה הייתה הצלחה לבריטים שהביאה למרד הערבי במדבר, ואילו אופנהיים נכשל במשימתו.

בסוף 1915 כתב הנרי מקמהון, ששימש כנציב הבריטי העליון במצרים, שאופנהיים נהג לנאום במסגדים תוך שהוא מאשר את מעשי רצח העם הארמני שנעשו על ידי ממשלת הטורקים הצעירים מוקדם יותר באותה שנה. 

אופנהיים היה בעל גישה שיש להילחם בבריטים ובצרפתים בשתי חזיתות, הראשונה על ידי מלחמה בשטח של גדודי צבא, ובמקביל עידוד התקוממות על ידי ההמונים. חלק מהערבים התייחסו אליו בכינוי "אבו גיהאד" (האבא של מלחמת הקודש).

ב-1917 חזר אופנהיים לברלין והחל לעבוד על פרסום תוצאות החפירות שלו בתל חלף.

רפובליקת ויימאר והחפירות השניות בתל חלף

ב-1920, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, הוקם חבר הלאומים, אבל גרמניה לא הייתה חלק ממנו. אי לכך, לא היה יכול אופנהיים לחדש את חפירותיו בתל חלף בסוריה, שהייתה תחת שליטה צרפתית. הוא החליט לפעול כמלומד פרטי. ב-1922 ייסד אופנהיים בברלין את המכון "Orient-Forschungsinstitut" (המכון לחקר המזרח), ששימש לחוקרים צעירים בתחומים שונים מקום לעבוד יחדיו כדי לקדם את חקר ההיסטוריה ותרבות המזרח. ב-1923, במסגרת האינפלציה הגדולה שהתקיימה ברפובליקת ויימאר, איבד אופנהיים את רוב כספו. לאחר מכן נאלץ להסתמך למימון פעולותיו על הלוואות ותמיכה של חברים וקרובים.

ב-1926 הצטרפה גרמניה לחבר הלאומים. הצטרפות זאת אפשרה לאזרחים גרמניים לחפור בשטח המנדט הצרפתי על סוריה. בשנת 1927 הוא חזר לתל לקראת פתיחת עונת חפירות חדשה. הוא גילה שחלק מהממצאים נפגעו בירי ארטילרי שהתקיים בין הצבא העות'מאני והצבא הצרפתי בימי המלחמה האחרונים. בנוסף, נגרם שוב נזק על ידי המקומיים לחלק מהאבנים. בעת החפירה המקורית, דאג אופנהיים ליצור יציקות גבס של הממצאים. על פי היציקות הוא יכול היה לתקן את רוב הנזקים שנגרמו לפסלים ולתבליטי האורתוסטטים. הוא ניהל משא ומתן עם השלטונות הצרפתיים לגבי הממצאים שנמצאו במשלחת הקודמת והצליח לקבל שני שלישים מהממצאים. את הממצאים העביר לברלין ואת היתרה העביר לחלב, שם הקים מוזיאון שהיה הבסיס למוזיאון הלאומי של חלב. 

החפירות התחדשו בשנת 1929 וגם הממצאים מהחפירות החדשות חולקו בין אופנהיים והשלטונות הצרפתיים. באותה שנה, ייסד אופנהיים את "קרן מקס פון אופנהיים" כדי להבטיח שהעבודה על ממצאיו תימשך גם לאחר מותו.

הקמת מוזיאון תל חלף וחייו בעת המלחמה ולאחריה

אופנהיים היה מעוניין להציג את אוסף תל חלף במוזיאון פרגמון, שבנייתו עמדה להסתיים, אבל המוזיאון סירב לקבל את דרישותיו הכספיות. הוא הביא את הממצאים לברלין ב-1928. ביולי 1930 הוא פתח מוזיאון פרטי במתחם תעשייתי ששכן בשכונת שרלוטנבורג (Charlottenburg) בברלין. התצוגה במוזיאון נחשבת מודרנית גם בסטנדרטים של היום. המוזיאון היה ידוע בקרב הארכאולוגים בין המבקרים נמנו הארכאולוג מקס מלוואן ואשתו הסופרת אגאתה כריסטי וכן הסופר והמשורר האירי סמואל בקט. מדריך בדקר של 1936 המליץ על ביקור במוזיאון.

קברו של מקס פון אופנהיים בלנדשוט Landshuter Stadtkreis בבוואריה, גרמניה

לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933, הפך הרקע היהודי של אופנהיים בעייתי. אולם כנראה בעזרתם של מכרים וידידים בקהילה המדעית, הוא הצליח להמשיך בעבודתו המדעית. זה דרש גם ממנו מאמצים להתאים את דבריו לאקלים הפוליטי בזמנו. ההיסטוריון שון מקמיקין (Sean McMeekin) מציין שבעת שאופנהיים נשא נאום בפני מנהיגים נאצים הוא תיאר את הפסלים שמצא בתל כבעלי תרבות ארית, והוא אפילו הצליח לקבל תמיכה מהממשלה הנאצית. במסגרת פעילותו כתב מסמך נוסף על האסטרטגיה הפוליטית של המזרח הקרוב. ב-1939 נסע אופנהיים שוב לסוריה במטרה לחדש את החפירות. הוא הגיע קרוב לאתר, אבל השלטונות הצרפתיים סירבו לתת לו אישור חפירה. הוא נאלץ לעזוב את המקום עם חובות של 2 מיליון רייכסמארק. בגלל חובותיו הכספיים הגדולים הוא ניסה למכור חלק מהממצאים בניו יורק וניהל שוב משא ומתן עם הממשלה הגרמנית למכור להם את הממצאים מהתל. בעת ניהול המשא ומתן, הופצץ המוזיאון בנובמבר 1943, על ידי הבריטים בפצצות זרחן. המוזיאון נשרף לחלוטין וכל הממצאים מאבן גיר ועץ נהרסו לחלוטין. הממצאים שהיו עשויים מבזלת נחשפו להלם תרמי במהלך הניסיונות לכבות את השריפה וניזוקו קשה. פסלים רבים ותבליטים נשברו לחלקים רבים. אגף מוזיאון המזרח התיכון במוזיאון פרגמון החל לטפל בשיקום הפריטים, אבל עד לשיקום הם שהו חלק מהזמן בתנאים של קרה וחום קיץ שגרמו לנזק נוסף.

ההפצצה ב-1943 הרסה גם את דירתו של אופנהיים בברלין, ויחד אתה נהרסו רוב ספרייתו ואוסף האמנות שלו. בעקבות כך הוא עבר לדרזדן, בה חי בעת הפצצת דרזדן שהתרחשה בפברואר 1945. בהפצצה זאת הוא איבד את כל שארית רכושו. לאחר מכן עבר לבית אחותו שגרה ב-Schloss Ammerland בבוואריה. אופנהיים מת ב-15 בנובמבר 1946 בלנדשוט (Landshut ) בבוואריה ונקבר שם.

מורשת

לאחר מלחמת העולם השנייה, מוזיאון פרגמון נשאר בתחומה של גרמניה המזרחית. שברי הממצאים אוחסנו במרתפי המוזיאון ללא כל טיפול. בשנת 1990 אוחדו גרמניה המזרחית והמערבית. בשנת 1999 הוכנה תוכנית לשקם את חזית הארמון המערבי מתל חלף. המימון לתוכנית התקבל מבנק סאל. אופנהיים (Sal. Oppenheim) וקרן המחקר הגרמנית (German Research Foundation). אגף המזרח התיכון החל בפרויקט שיקום השער. פרויקט זה הוא פרויקט השיקום הגדול ביותר של המוזיאון מאז שיקום שער עשתר. בין השנים 2001–2010 שוקמו ושוחזרו 30 פסלים מתוך 27,000 שברים. הפסלים הוצגו במוזיאון פרגמון ב-2011. תוכנית השיקום משתרעת עד שנת 2025. חזית שער הארמון המערבי יהפוך לשער הכניסה לאגף החדש של המזרח התיכון במוזיאון. התצוגה הוצגה גם במוזיאון בבון בשנת 2014, התערוכה עסקה, בנוסף לממצאים הארכאולוגיים, גם בדמותו ובמורשתו של אופנהיים. הוא כונה בתערוכה "אחרון הארכאולוגים החובבים הגדולים של המזרח הקרוב".

פרסומיו

• Vom Mittelmeer zum persischen Golf durch den Haurän, die syrische Wüste und Mesopotamien, 2 vols., 1899/1900
• Rabeh und Tschadseegebiet, 1902
• Der Tell Halaf und die verschleierte Göttin. Leipzig: Hinrichs 1908.
• Die Revolutionierung der islamischen Gebiete unserer Feinde. 1914.
• Der Tell Halaf: Eine neue Kultur im ältesten Mesopotamien. F.A. Brockhaus, Leipzig 1931.
• Tell Halaf I, 1943 (with Hubert Schmidt)
• Tell Halaf II, 1950 (with R. Naumann)

ראו גם

• פרידריך קרל פון אופנהיים

לקריאה נוספת

• The Berlin-Baghdad Express,(The Berlin-Baghdad Express) מאת Sean McMeekin, בהוצאת Harvard University Press, ‏ 2012, עמ' 16–31, 90-82
• The Passion of Max Von Oppenheim: Archaeology and Intrigue in the Middle East from Wilhelm II to Hitler, by Lionel Gossman, Open Book Publishers, 2013

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מקס פון אופנהיים בוויקישיתוף

• The Max von Oppenheim photo collection
• The Spectacular Life and Finds of Max von Oppenheim
• Lionel Gossman: "The Passion of Max von Oppenheim: Archaeology and Intrigue in the Middle East from Wilhelm II to Hitler"
• Biography at NDB (German)
• Exhibition at Bundeskunsthalle
• Past exhibition in 2011 at the Pergamon Museum
• Max von Oppenheim כולל תמונות רבות של הממצאים באתר ושחזורים במוזיאון
• יעקב שביט, ארמי אובד בפרגמון, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2011
• תצלום קברו של מקס פון אופנהיים בלנדשוט
• מקס פון אופנהיים, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34572585מקס פון אופנהיים