סופי שול

סופי שול
Sophia Magdalena Scholl
לידה	9 במאי 1921
פטירה	22 בפברואר 1943 (בגיל 21)
מדינה	גרמניה
פעילות בולטת	חברת הוורד הלבן

סופיה מגדלנה שול (בגרמנית: Sophia Magdalena Scholl;‏ 9 במאי 1921 – 22 בפברואר 1943) הייתה אחת החברות בקבוצת "הוורד הלבן", שהיוותה פרק חשוב בתולדות ההתנגדות הגרמנית לנאציזם. על חלקה בפעילות הקבוצה נידונה שול למוות, והוצאה להורג, יחד עם אחיה הנס שול וחברים נוספים בקבוצה, בעריפה בגיליוטינה. כיום נחשבת שול בגרמניה, ביחד עם יתר חברי הקבוצה, כמופת לאומץ לב ולהומאניות אל מול משטר האימים הנאצי.

ילדות ונעורים

שול הייתה בתו של ראש העיר פורכטנברג שעל נהר קוכר, והייתה הרביעית מחמשת ילדיו. ילדותה הייתה חופשית מדאגות ומאושרת. ב-1930 המשפחה עברה ללודוויגסבורג ושנתיים לאחר מכן לאולם, שם שימש אביה כיועץ עסקי. בשנת 1932 החלה סופי בלימודיה בתיכון לבנות, וכשאר בנות גילה החלה בפעילות בארגון "אגודת הנערות הגרמניות", תנועת הנוער הנאצית הרשמית לנערות, המקבילה לארגון היטלר יוגנד. שול הייתה מודעת היטב לדעות הנוגדות של אביה וידידיהם, ועד מהרה התלהבותה מהפעילות פינתה את מקומה לביקורת. היא החלה לבחור את ידידיה על פי נטייתם הפוליטית והתנגדותם למשטר הנאצי. מאסר אחיה וידידיהם בשנת 1937 בשל פעילות בתנועת נוער עצמאית ובלתי חוקית, הותיר בה רושם רב.

שול גילתה כישרון לציור והפגינה חיבה ל"אומנות מנוונת" שעמדה בניגוד לקו האומנותי הרשמי. היא הייתה קוראת נלהבת של ספרים בנושאי פילוסופיה ותאולוגיה, ופיתחה עמדה פילוסופית עצמאית שעמדה בניגוד מוחלט לנאציזם.

באביב 1940 סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון, והחלה לעבוד כגננת בגן ילדים במסגרת "שירות העבודה הלאומי" (Reichsarbeitsdienst), ארגון ממשלתי שדאג לתעסוקה של נשים במסגרות מאורגנות ובעבודות נדרשות. עבודה מסוג זה הייתה תנאי לקבלה ללימודים באוניברסיטה. באביב 1941 החלה ללמד בגן ילדים בבלומברג. בכל אותה העת, חשה התנגדות למבנה הצבאי של שירות העבודה, והגתה בדרכים להביע התנגדות פאסיבית.

לאחר סיום עבודת החובה, במאי 1942 נרשמה לאוניברסיטת מינכן כסטודנטית לביולוגיה ופילוסופיה. אחיה הנס, שלמד רפואה, הכיר אותה לידידיו. חבורת ידידים זו התאפיינה באופי פוליטי המתנגד למשטר.

במינכן פגשה שול אמנים וסופרים, ובמיוחד נמשכה לחוגם של קרל מות ותיאודור הקר. השאלות שהועלו בחוגים אלו נגעו לשאלת ההתנהגות הראויה ליחיד החי תחת שלטון דיקטטורי. במהלך חופשה בשנת 1942 עבדה בשירות חובה במפעל למתכת באולם. בה בעת היה אביה בכלא בשל הערה ביקורתית על משטרו של היטלר שנקלטה על ידי אחד מעובדיו ודווחה לרשויות.

הוורד הלבן

אנדרטה לזכר "הוורד הלבן" במינכן, בצורת עלונים מפוזרים על המדרכה.

ערך מורחב – הוורד הלבן

בתחילת 1942 השתתפה שול, ביחד עם אחיה הנס, ועם מספר ידידים, בהם המרצה קורט הובר, ביצירתם ובהפצתם של עלונים שביקרו את המשטר, שקראו להתנגדות עממית לשלטון הדיקטטורה הנאצית, בטענה כי תבוסתה של גרמניה היא רק עניין של זמן, וכי קרוב היום שבו ישלם העם הגרמני על פשעי המשטר. בין יוני 1942 לפברואר 1943 הכינה הקבוצה והפיצה שישה עלונים שונים וגראפיטי עם הסיסמאות "חירות" ו"הלאה היטלר" על קירות האוניברסיטה ועל בניינים אחרים במינכן. חברי הוורד הלבן פעלו כתנועת התנגדות לא אלימה וקראו לסיום שלטון הרודנות הנאצי באמצעות התנגדות פעילה של העם הגרמני. עם האמצעים הדלים שעמדו לרשותם, עלונים וגראפיטי, הם קראו להתנגדות עממית לשלטון הדיקטטורה הנאצית.

בינואר 1943 באמצעות מכונת שכפול ידנית הפיקה הקבוצה כמות המוערכת בין 6,000 ל-9,000 עותקים של עלונם החמישי "פנייה אל כל הגרמנים", שהופץ באמצעות הדואר אל בלדרים, שהפיצו אותו בערים רבות. עותקים מן העלון נמצאו בשטוטגרט, קלן, וינה, פרייבורג, כמניץ, המבורג וברלין. העלונים חוברו על ידי הנס שול ושופרו על ידי הובר. העלון הזהיר מפני המפלה שאליה מוביל היטלר את העם הגרמני. כוחן של בעלות הברית גדול בהרבה מזה של גרמניה, טען העלון, והתבוסה היא ודאית. קוראי העלון הומרצו "לתמוך בתנועת ההתנגדות" במאבק ל"חופש הדיבור, חופש הדת, והגנת האזרח היחיד מהפעולה השרירותית של מדינת הרודנות הפושעת". אלו היו העקרונות לפיהם תוקם "אירופה החדשה".

העלונים גרמו למהומה, והגסטפו יצא ביזמה לחיפוש אחר מפיציהם. המשטר הנאצי ראה התפרצות ספונטנית זו כמדאיגה, שכן אפילו בימים שלפני עליית הנאצים לשלטון היו האוניברסיטאות מעוז אידאולוגי לנאציזם.

התבוסה הגרמנית בסטלינגרד, שממדיה התבררו בפברואר 1943, סיפקה את הנושא לעלון השישי של הקבוצה, שנוסח על ידי הובר. העלון קרא ל"חברי הסטודנטים" כי "יום הדין" מגיע אל "הרודן המתועב ביותר שעמנו נאלץ לסבול". כפי שהעם הגרמני קרא לסיוע מאת הסטודנטים על מנת לעצור את נפוליאון ב-1813, כך נראה כי יש צורך בסטודנטים על מנת "לעצור את הטרור הנציונל-סוציאליסטי". העלון קרא לפעולה בשם המתים בסטלינגרד.

מאסר ומשפט

האולם הראשי באוניברסיטה בו נתפסו הנס וסופי שול בעת פיזור העלונים

ב-18 בפברואר 1943, אותו היום עצמו בו נשא שר התעמולה יוזף גבלס את נאומו המפורסם ב"ארמון הספורט", נאום בו קרא לעם הגרמני ל"מלחמה טוטאלית", הביאו סופי והנס שול מזוודה מלאה בעלונים אל האוניברסיטה. הם פיזרו ערימות של עלונים במסדרונות הריקים, במטרה שיימצאו על ידי הסטודנטים כאשר אלו יצאו מכיתות הלימוד. כאשר התכוונו לעזוב את המקום החליטו לנסות ולהפיץ כמה עותקים נוספים שנותרו במזוודתם. הם שבו על עקבותיהם, עלו בגרם המדרגות אל הקומה העליונה, וסופי פיזרה את העלונים באוויר. פעולה זו נצפתה על ידי משגיח בשם יאקוב שמיד. שמיד הזעיק את המשטרה, והנס וסופי שול נעצרו על ידי הגסטפו. עד מהרה נעצרו יתר חברי ההתאגדות ורבים אחרים הקשורים עמם והובאו לחקירה.

הנס וסופי שול, ופרובסט, היו הראשונים שעמדו למשפט בפני ה"פולקסגריכט" בית הדין העממי הידוע לשימצה, שדן בפשעים פוליטיים כנגד המשטר הנאצי. בישיבה שהתקיימה ב-21 בפברואר 1943 אמרה שול כי "מישהו, אחרי הכל, היה חייב להתחיל. מה שכתבנו ואמרנו הנו דבר בו מאמינים רבים אחרים. הם פשוט אינם יכולים להביע את עצמם כשם שאנו הבענו". ב-22 בפברואר נמצאו השלושה אשמים בבגידה, וראש בית הדין, רולנד פרייזלר, דן אותם לעונש מוות. ראשיהם של השלושה נערפו באמצעות גיליוטינה עוד באותו היום.

כל השלושה גילו אומץ כאשר הובלו אל מותם, במיוחד סופי, שעמדה בחקירות קשות, ובעת משפטה הטיחה בפני פרייזלר - "אתה יודע כמוני שהמלחמה אבודה. מדוע, אם כן, בפחדנותך אינך מודה בכך?" עדים מציינים את האופן האמיץ שבו קיבלה את גזר דינה. מילותיה האחרונות היו "Die Sonne scheint noch", "השמש עוד זורחת".

ב-13 ביולי 1943 נערפו ראשיהם של אלכסנדר שמורל וקורט הובר, וב-12 באוקטובר 1943 נערף ראשו של וילי גראף. ידידים ועמיתים של אנשי הוורד הלבן, שסייעו בהכנת הכרוזים והפצתם ובאיסוף כסף עבור מחייתם של אלמנתו של פרובסט וילדיו הקטנים, נדונו לעונשי מאסר של בין שישה חודשים לעשר שנים.

נוסח העלון השישי הוברח אל מחוץ לגרמניה דרך סקנדינביה והגיע לאנגליה. באמצע שנת 1943 הופצו בגרמניה מיליוני עותקים של העלון הזה באמצעות מטוסי בעלות הברית בכותרת "מניפסט הסטודנטים של מינכן".

מורשתה

כיכר האחים שול

שול ושאר חברי הקבוצה נחשבים כיום בגרמניה למופת להתנגדות לשלטון האימים הנאצי וכמי שהצליחו לשמור על הומניות ואומץ אל מול השלטון הדיקטטורי, במקום שבו רוב הגרמנים נכשלו. על שמם של חברי הקבוצה קרויים רחובות, כיכרות ובתי ספר.

חברי הקבוצה נחשבים כיום בגרמניה לאישים דגולים ופועלם מוערך בציבור הגרמני. בתוכנית טלוויזיה ששודרה בגרמניה בשנת 2003 בערוץ הציבורי ZDF נקראו הגרמנים לבחור ב"עשרת הגרמנים הגדולים בהיסטוריה". בקבוצת הגיל שמתחת ל-40 נבחרו הנס וסופי שול למקום הרביעי, בעוד שאישים כבאך, גתה, גוטנברג ואיינשטיין דורגו אחריהם. באותה השנה בחרו קוראי מגזין הנשים "בריגיטה" בסופי שול כ"אישה הגדולה ביותר במאה ה-20".

אוניברסיטת מינכן, שבה פעלו חברי הקבוצה, קראה למכון למדע המדינה המצוי בשטחה על שם האחים שול.

ב-22 בפברואר 2003 הוצב על ידי ממשלת בווריה פסל של סופי שול באנדרטת ולהאלה, בית זיכרון לאנשי שם בבווריה.

חייה של שול ופעילותה היו נושא לשלושה סרטים. בשנת 1982 יצר הבמאי פרסי אדלון (שנודע בסרטו "קפה בגדד") את הסרט "חמשת הימים האחרונים" (Fünf letzte Tage), המתאר את ימיה האחרונים של סופי שול מנקודת ראותה של חברתה לתא הכלא. את שול גילמה לנה שטולצה. באותה השנה חזרה שטולצה לגלם את שול בסרטו של מיכאל ורהובן, "הוורד הלבן" (Die Weiße Rose).

בפברואר 2005 הוקרן לראשונה הסרט "סופי שול - הימים האחרונים" (Sophie Scholl – Die letzten Tage), בו גילמה השחקנית יוליה ינטש את שול. הסרט מבוסס על ראיונות עם מקורבים לקבוצה ששרדו ועל פרוטוקולים שנותרו בארכיבים בגרמניה המזרחית. הסרט היה מועמד לפרס האוסקר כסרט הזר הטוב ביותר בשנת 2006.

על שמה ועל שם אחיה קרוי הפרס הספרותי "פרס האחים שול".