עלייה לרגל (יהדות)
עלייה לרגל היא הפעולה של עלייה לירושלים, באחד משלוש הרגלים כלומר, החגים, שנקראו כך על פי הפסוק "שלוש רגלים תחוג לי בשנה"[1] פסח, שבועות וסוכות.
.JPG)
המקור בתורה
העלייה לרגל נזכרת מספר פעמים בתורה כמצווה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' א-להיך".[2]
בהלכה
על פי ההלכה, עלייה לרגל כוללת הגעה אל בית המקדש (מצווה המכונה גם "ראייה", כי החובה היא "להראות לפני ה'"), והבאת שלושה קרבנות שונים: עולת ראייה, שלמי חגיגה, ושלמי שמחה. במצוות הראייה מחויבים גברים בוגרים בלבד,[3] ומדרבנן מחויבים גם קטנים היכולים לעלות לבית המקדש.[4] במצוות השמחה ברגלים, המתקיימת על ידי אכילת בשר שלמי החגיגה ושלמי השמחה מחויבות גם נשים, ולכן הן צריכות לעלות לירושלים כדי לאכול מבשר הקרבנות, אולם אינן מחויבות להגיע לבית המקדש.
המשנה מתארת את העלייה לרגל כחגיגה גדולה, שבה היו מקשטים את העולים לרגל, שרים ומנגנים. מקובל כי בזמן העלייה לרגל הייתה צפיפות עצומה בירושלים, ובכל זאת אומרת המשנה: ”מעולם לא אמר אדם 'צר לי המקום שאלין בירושלים'.”[5]. חז"ל מספרים כי מניין העולים לרגל עלה לעיתים על 12 מיליון איש. בסוף ימי בית שני ידוע כי היו עולים לרגל מכל רחבי הפזורה היהודית, מרומא, מאלכסנדריה, מספרד ומבבל, ומארצות נוספות. העולים הביאו עימם עושר רב לירושלים, וקבעו את מעמדה כעיר מרכזית גם למי שגר בחוץ לארץ. ישנה תקנה מיוחדת הקרויה פסי ביראות, המתירה איסור מדרבנן של הוצאה מרשות לרשות בשבת, המיועדת אך ורק להשקאת בהמות עולי הרגלים.
החג שבו העלייה לרגל הייתה המסיבית ביותר הוא חג הסוכות, וכששואלת המשנה מדוע מתחילים לבקש בתפילה על הגשמים רק כשבועיים אחרי סוכות, התשובה היא "כדי שיגיעו עולי רגלים לביתם שבבבל". ישנם תיאורים ארוכים במשנה על החגיגות שהיו נוהגים בהם בחג הסוכות, ועל ההכנות לחגיגות אלו.
במשכן שבמדבר לדעת הרמב"ן לא היתה נוהגת מצוות עלייה לרגל[6], אולם בשדי חמד כתב שכבר היתה נוהגת[7].
קודם בנין בית המקדש הראשון, בזמן משכן שילה, יש הסוברים כי כבר היו חייבים במצוות עלייה לרגל[8], ויש מקורות לדעה זו בחז"ל[9], ולדעת אחרים לא נתחייבו[10], וכן יש שדנו אם במשכן נוב וגבעון היתה נוהגת מצווה זו או לא[11].
אחרי החורבן
מזמן חורבן בית המקדש לדעת חלק מהפוסקים, בטלה מצוות העלייה לרגל, אף שהיו והמשיכו במנהג זה, כסמל לחשיבותה של ירושלים וכתקווה לבנין המקדש. הרדב"ז פסק שבימינו בראיית רצפת המקדש מקימים את מצוות העלייה לרגל.
לאחר הקמת המדינה ובמשך 19 שנים בהן לא היה ניתן לעלות להר הבית, הונהגה על ידי משרד הדתות ומנכ"לו שמואל זנוויל כהנא, עליה לרגל סמלית להר ציון בימי חול המועד בפסח ובסוכות. רכבת מיוחדת מת"א עם עולי רגל בהנהגת הרב ידידיה פרנקל הגיעה לתחנת הרכבת בירושלים ומשם בליווי תזמורות ושירה עלו רגלית להר ציון בתהלוכה מפוארת.
בקרב קהילת ביתא ישראל נהוג חג נוסף של המשלב עלייה לרגל, הוא הסיגד. חג זה שנקבע בהשראת עצרת עזרא ונחמיה אשר התקיימה בימי שיבת ציון, כולל תהלוכה לראש פיסגת הר עם ספרי הקודש. באתיופיה נהגו הקסים, כהני העדה, לבחור בהר מתאים וטהור לקיום העצרת, החג חל חמישים יום לאחר יום הכיפורים. בישראל, נחוג החג בירושלים בטיילת ארמון הנציב.
גם בימינו יהודים רבים נוהגים לעלות לירושלים בשלושת הרגלים לתפילה. אחד מאירועי השיא של העלייה לרגל הוא ברכת הכהנים המסורתית ברחבת הכותל.
בקרב העולים להר הבית רבים מקפידים לעלות להר הבית דווקא בזמן הרגלים ולקיים בכך זכר לעליה לרגל למקדש בזמן שהמקדש היה קיים.
מקור השם בעברית
ערך מורחב – אתרי כף רגל בבקעת הירדן
כחלק מסקר הר מנשה, בניצוחו של הארכאולוג פרופסור אדם זרטל, נמצאו במרוצת השנים מספר מתחמי אבן עתיקים בסמוך ליפית, משואה, רימונים, נחל תרצה, שכם (מזבח הר עיבל) וארגמן אשר נבנו בצורת כף רגל. זרטל טוען כי מתחמים אלה, אשר כולם ללא יוצא מן הכלל נמצאים על צלעות ההרים, אולם אף פעם לא בשיא הגובה, שימשו בתור אתרי פולחן ואירועים שבטיים (להבדיל מאתרי פולחן כנעניים־פגניים שנבנו לרוב על ראשי גבעות והרים) בטרם ריכוז כל הסמכויות הדתיות והלאומיות בירושלים בימי דוד ושלמה.
זרטל מוסיף ואומר כי מתחמים אלה הם למעשה אותם הגלגלים המוזכרים פעמים רבות בתנ"ך (גלגל מלשון גל אבנים ולא כמקובל לחשוב מלשון המילה מעגל). לדבריו, בשלושת האירועים המרכזיים ביותר לעם ישראל: פסח, שבועות וסוכות היו מתאספים נציגי השבטים באותם גלגלים על מנת להקריב זבחים לאלוקים. מכאן דבק המונח "רגל" לכל אחד מאותם 3 החגים ומכאן גם, לדבריו, מקור הביטוי עלייה לרגל - עלייה פיזית, פשוטה כמשמעה, אל אותם מתחמי כף הרגל.
בהמשך כאשר רוכזו כל הסמכויות הדתיות בירושלים, איבד הביטוי עלייה לרגל את משמעותו הראשונית והקדומה וקיבל פירוש חדש, אשר השתמר בעברית עד עצם היום הזה, בתור עלייה בפועל אל בית המקדש שבירושלים.[12]
טעמי המצווה
בספר החינוך נכתב:
משרשי המצוה, למען יראו כל ישראל ויתנו אל לבם בפעולת הקרבן המעורר הלבבות כי כולם מקטנם ועד גדולם חלק ה' ונחלתו, עם קדוש ונבחר נוצרי עדותו סגולת כל העמים אשר תחת כל השמים לשמור חוקיו ולקיים דתו, על כן יובאו שלש פעמים בשנה בית ה', והוא כאמרם על דרך משל הננו לאל לעבדים נכנסים ובאים בצל קורתו ובחזקתו סמוכים לעד לעולם באהבתו וביראתו, זר לא יבא בתוכנו כי אנחנו לבדנו בני ביתו. ועם המעשה הזה יתעורר דעתנו ונכניס בלבנו מוראו ונקבע ברעיונינו אהבתו ונזכה לקבל חסדו וברכתו.[13]
הערות שוליים
- ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ד
- ^ ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק ט"ז
- ^ התוספות במסכת פסחים (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ג' עמוד ב' דיבור המתחיל "מאליה מי קספו לך") כותבים שרק מי שגר בארץ ישראל ויש לו קרקע בארץ ישראל חייב במצוות עלייה לרגל, ובכך מסבירים מדוע רבי יהודה בן בתירא לא עלה לירושלים, כפי המסופר בגמרא שם.
- ^ ישנה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי במשנה, מסכת חגיגה, פרק א', משנה א' בנוגע לגיל המדויק.
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה ה'
- ^ רמב"ן על התורה, דברים יב ח
- ^ שדי חמד אסיפת דינים מערכת יו"ט סימן ב אות ו.
- ^ זרע אברהם על הספרי פרשת תבא פסקא רצח, מאסף ישורון ט' עמ' שכ"ה בשם הגרי"ז מבריסק
- ^ כן נראה ממסכת חגיגה, דף ו' עמוד א', ומתנא דבי אליהו רבה פ"ח.
- ^ פנים יפות סו"פ פנחס,
- ^ יש שכתבו שלא היתה נוהגת (ראה פנים יפות סוף פרשת פינחס, זרע אברהם על הספרי פרשת תבא פסקא רצח, מאסף ישורון ח"ט ע' שכה בשם הגרי"ז מבריסק, וראיה לדעה זו ממסכת מכות, דף י' עמוד א'). ויש שכתבו שהיתה נוהגת (שדי חמד אספת דינים מערכת יו"ט סימן ב אות ו, שו"ת מהר"ץ חיות סימן ז', קרן אורה זבחים קטז ב, הר המוריה על הרמב"ם תחילת הלכות בית הבחירה, והביאו ראיה ממסכת חגיגה, דף ו' עמוד א').
- ^ מוסף סוכות, חשיפת מקומות הפולחן הקדומים שלנו, באתר ישראל היום, 19 בספטמבר 2013
- ^ ספר החינוך, מצווה תפט.
