שלמי שמחה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קרבן שלמי שמחה הוא אחד משלושת הקרבנות שמתחייב בהם כל אדם מישראל בעלייתו לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות.

מקור המצוה

נאמר בתורה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ"[1],, ומכאן שמצוה לשמוח ברגל לפני ה'. ובמקום אחר נאמר:[2] "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ", ומכאן למדו שקיום מצוות שמחה הוא על ידי הקרבת קרבן שלמים ואכילת בשרו[3].

החייבים במצוה

כל אדם מישראל חייב בשלמי שמחה, אחד אנשים ואחד נשים[4], כפי שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך". עם זאת, יש הסוברים שהאשה אינה חייבת במצוה זו, אלא החובה היא על בעלה או על אביה לשמח אותה, כלומר שעליו מוטלת החובה להעלותה לירושלים, להקריב קרבן שלמי שמחה ולתת לה לאכול ממנו[5]. ערל (יהודי שאינו מהול) וטמא - פטורים ממצוה זו, משום שאסור להם לאכול בשר קרבנות.

החובה לשמח את העניים

מצוה זו כוללת חובה מוסרית - לשמח את בני השכבות החלשות בחברה, וכפי שכותב הרמב"ם: "כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה - לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאומללים, שנאמר: 'והלוי והגר והיתום והאלמנה' - מאכיל הכל ומשקן כפי עושרו, ומי שאכל זבחיו ולא שימח אלו עמו - עליו נאמר: 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם'" (הלכות חגיגה ב, יד).

טעם המצוה ופרטיה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שמחת הרגלים

עיקר מצוות שלמי שמחה אינה מצוה להקריב קרבן שלמים, אלא לאכול מבשר הקרבן. לפיכך ניתן לקיים את המצוה גם באמצעות אכילת בשר קרבנות אחרים, ככתוב במשנה (חגיגה א, ד): "ישראל (מי שאינם כהנים) יוצאין ידי חובתן (חובת שלמי שמחה) בנדרים ונדבות (קרבנות נדבה שהקריבו, אף שלא הוקדשו כ"שלמי שמחה") ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאות ואשמות ובבכור ובחזה ושוק (של קרבן שלמים או תודה; כל אלו הם קרבנות או חלקי קרבנות שנאכלים על ידי הכהנים).

מצוות אכילת שלמי שמחה נוהגת בכל ימי הרגל, ובכל יום מימי הרגל יש לאכול מבשר הקרבנות. יש הסוברים שבצד מצוות אכילת שלמים בכל ימות הרגל יש גם מצוה להקריב שלמי שמחה פעם אחת ברגל[6]. ויש ששללו חידוש זה (ה"חזון איש").

הקרבת שלמי השמחה דוחה יום טוב ואינה דוחה שבת[7].

לאחר חורבן בית המקדש

לאחר חורבן בית המקדש לא ניתן לקיים את מצוות שמחת הרגל באמצעות קרבן שלמים, ולפיכך קבעו חכמים שקיום המצוה נעשה בדרכים אחרות, כאשר יש הבדל בין אנשים לנשים ובין מבוגרים לילדים. אנשים מקיימים את מצוות השמחה ביין, ככתוב (תהלים קד, טו): "ויין ישמח לבב אנוש" (לדעת הרמב"ם ניתן לצאת ידי חובה גם באכילת בשר), נשים - בקניית בגדים ותכשיטים, וילדים - "נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות (ממתקים)".

גם בזמן הזה, מצוות השמחה כוללת את החובה לשמח את העניים: "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש - אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו" (רמב"ם הלכות יום טוב ו, יח).

ראו גם

קרבנות נוספים שיש להקריב ברגל

הערות שוליים


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0