נטע רבעי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נטע רבעי
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוקים כ"ג-כ"ה
משנה מסכת מעשר שני, פרק ה', משניות א'-ה'
משנה תורה לרמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרקים ט'-י'
שולחן ערוך יורה דעה, סימן רצד
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קי"ט
ספר החינוך, מצווה רמ"ז

נטע רבעי הוא כינוי בהלכה לפירות שגדלו בשנתו הרביעית של האילן, לאחר שלוש שנות ערלה. פירות אלו קדושים ומצווה לאכלם בטהרה בירושלים או לפדותם מחוץ לירושלים בכסף שבאמצעותו חובה לקנות אוכל שיאכל בקדושה בירושלים תחת הפירות. כיוון שפירות אלו קדושים, הם נפטרים ממצוות השארת לקט שכחה ופאה לעניים[1], ואין מצווה להפריש מהם תרומות ומעשרות[2]. מצוות נטע רבעי נוהגת גם בימינו[3].

מקור המצווה

נאמר בספר ויקרא:

וְכִי תָבאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לא יֵאָכֵל.
וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'.
וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.

דיני נטע רבעי מפורטים במשנה במסכת מעשר שני, פרק ה', משנה א'-פרק ה', משנה ה'.

דיני המצווה

על פי ההלכה, פירות האילן אסורים באכילה בשלושת השנים הראשונות לנטיעתו והם נקראים ערלה. כאשר מסתיימות שלוש-השנים, עדיין אין הפירות מותרים באכילה; אלא הם נחשבים לקדושים, ויש להתייחס אליהם כדרך שמתייחסים למעשר שני, כלומר, להעלות אותם לירושלים בין החומות ולאכול אותם שם בטהרה. אם לא ניתן לעלות לירושלים מיד, מותר להמיר את הפירות בכסף בשווי הפירות, ולאחר מכן לעלות לירושלים, לרכוש מוצרי מזון במעות אלו, ולאכול אותם שם בטהרה.

בימינו שאין אנשים טהורים ואי אפשר לעלות ולאכול את הפירות בטהרה בירושלים, נוהגים לפדות את כל הפירות בכסף, וכך מותרים הפירות באכילה. היות שאסור לנו לאכול את הפירות, אין להם שווי, וגם פירות בשווי רב, מותר לפדותם על מטבע שווה פרוטה או על מאכל ששווה פרוטה.

באילו מינים נוהגת

נחלקו האמוראים[4] האם נוהגת רק בכרם או בכל האילנות. ולהלכה, כתב השולחן ערוך שנוהגת בכל האילנות, אולם הרמ"א כתב שבחוץ לארץ יש להקל בפירות האילן ולאסור רק כרם[5].

דיני נטע רבעי חלים גם על פירות שמיטה, ובמקרה כזה מותר לכולם לקטוף אותם ולאכול אותם בירושלים. ובימינו, מותר לכולם לקטוף ולחלל על פרוטה. ועל בעלי שדות לסמן את עצי נטע הרבעי בשמיטה, כדי שהקוטפים ידעו לפדות אותם[6].

הדין בחוץ לארץ נמצא במחלוקת פוסקים יש אומרים שמצוות הערלה ונטע רבעי תלויים זה בזה ולכן כמו שערלה נוהגת בחוץ לארץ, כך גם נטע רבעי. הרמב"ם[7] סובר שדין נטע רבעי הוא דווקא כמעשר שני שנוהג רק בארץ ישראל.

להלכה השולחן ערוך מביא את הדעה שאוסרת בחו"ל בסתם, ואת הרמב"ם כ'יש אומרים'. אולם דעת הרמ"א לאסור בחו"ל רק בכרם. ולמעשה כתב הש"ך שכדי לצאת ידי כולם פודים את נטע רבעי שבחוץ לארץ ללא ברכה[8].

ספירת השנים

למרות שגיל העץ נספר כל שנה ב-א' בתשרי, איסור ערלה ונטע רבעי נקבעים על פי ט"ו בשבט. על כן, גם כשהסתיימה השנה השלישית של העץ, הפירות שצומחים בעץ עדיין נחשבים לפירות של השנה הקודמת והם ערלה עד לט"ו בשבט. מט"ו בשבט הפרות שעל העץ נחשבים כבר לפרות של השנה הרביעית והם קדושים בקדושת נטע רבעי. להלכה נפסק, שרק אילן שלא עברו עליו משעת נטיעתו ג' שנים שלמות ממש, אז נאמר הדין שפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט דינם כאילו גדלו לפני א' בתשרי. אולם אילן שעברו עליו ג' שנים שלמות, פירותיו מותרים מיד לאחר תום שלשת השנים[9].

סדר הפדיון

לפני הפדיון מברכים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון רבעי"[10] ואז אומרים: "כל הפירות הללו פדויים בפרוטה זו/במאכל שווה פרוטה זה". את הפרוטה או המאכל – מאבדים כדי שלא ישתמשו בהם בטעות.[11].

טעמי המצווה

  • בספר החינוך נכתב שמצוה זו באה להודות ולהלל לה' על טובו שבגינו העניק לנו פירות. לפיכך נקרא בפסוק "הילולים לה'".
  • טעם נוסף, הוא מכיוון שהאדם יצטרך לעלות לירושלים לאכול שם את פירותיו - הוא יקבע אט אט את מושבו שם, ובניו והוא יחשפו לדברי התורה של החכמים המתגוררים במקום.
  • הרמב"ן כתב גם כן שבהבאת הפירות יש משום הודאה לה'. אך הוא מוסיף ומפרט שעושים זאת רק בשנה הרביעית כי אז כל הפירות גדלים כראוי, ובשלשת השנים הראשונות עדיין לא מוציא האילן פירות כל צרכו. בפירושו על התורה הוא כותב ש"טעם המצווה הזאת לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם, ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה'. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד, לפי שהוא מועט, ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים, ורובם הם נרקבים, ורובם לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית, ולכן נמתין לכולן עד שתעבור השנה הרביעית ולא נטעם מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קודש לפני ה', ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה'... ואמת הדבר עוד, כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות, רוב הליחות הדבק בו מזיק לגוף ואיננו טוב לאכול כדג שאין לו קשקשת והמאכלים הנאסרים בתורה שהם רעים גם לגוף".

בניגוד להלכה המקובלת שאת נטע רבעי הבעלים אוכלים בירושלים, בתרגום יונתן בן עוזיאל וכן באבן עזרא[12] כתבו שנטע רבעי הוא ממתנות כהונה שיש למסור לכהן.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצד, סעיף ו .
  2. רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי ט ד
  3. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצד, סעיף ח .
  4. ברכות לה א
  5. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצד, סעיף ז . יש לציין למחלוקת הראשונים המובאת בבית יוסף שם, האם לדעה זו גם גפן יחידית אסורה, או רק "כרם" דהיינו 5 אילנות שתים כנגד שתים ואחת בולטת.
  6. משנה מעשר שני ה א.
  7. רמב"ם הלכות מאכלות אסורות י טו
  8. יורה דעה, סימן רצד, סעיף ז
  9. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצד, סעיף ה . המקור לזה הם דברי הרמב"ם, שנחלק בזה עם הרא"ש.
  10. כך לשון השולחן ערוך (יורה דעה, סימן רצד, סעיף ה ), וכתב כך גם כשמחלל על המעות. אולם בביאור הגר"א שם הביא מהירושלמי, שמברך כך רק כשפודה בפירות, אולם כשמחלל על מעות מברך "על חילול נטע רבעי". וכלשון השולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלא, סעיף קלז לגבי חילול מעשר שני.
  11. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצד, סעיף ו
  12. ויקרא יט כד

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0