איסור ערלה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איסור ערלה
(מקורות עיקריים)
Tirosh.jpg
"ללא חשש ערלה ושביעית"
מקרא ויקרא, י"ט, כ"ג
משנה מסכת ערלה
תלמוד ירושלמי מסכת ערלה
משנה תורה לרמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק י'; הלכות מאכלות אסורות, פרק י'
שולחן ערוך יורה דעה, סימן רצד
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו קצ"ב
ספר החינוך, מצווה רמ"ו

איסור ערלה הוא מצוות לא תעשה האוסרת לאכול ואף ליהנות מפירות עצי הפרי, בשלוש השנים הראשונות לנטיעתם. איסורים אלה חלים על פירות העץ בלבד, ועל הטפל לפרי, אך לא על גזע וענפי העץ, ולא על עץ סרק, וגם לא על פירותיו של עץ פרי שניטע לשימוש בענפיו ולא בפירותיו. בשנה הרביעית, הפירות נחשבים נטע רבעי, ומהשנה החמישית והלאה הם מותרים.

מקור המצווה

המקור לאיסור "ערלה"[1] כתוב בויקרא, י"ט, כ"ג:

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל.

מצוה להשמיד את פירות הערלה מיד כשגדלו. ויש מהראשונים שכתבו שמדאורייתא צריך לשרוף את פירות הערלה, אולם יש שחלקו בדבר[2].

מניין שנות הערלה

כאמור, איסור תורה חל על הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות של העץ. במשנה במסכת ראש השנה מבואר שראש השנה לנטיעות הוא בא' בתשרי, וראש השנה לאילנות הוא בט"ו בשבט. כלומר, מנין שלושת השנים לענין ערלה, נמנות לפי ראש השנה, אולם אחרי שהעץ גדל, והוא קרוי כבר 'אילן' ולא 'נטיעה', ראש השנה שלו (לענין תרומות ומעשרות) יהיה בט"ו בשבט.

להלכה נפסק ש"שלושים יום בשנה חשובים שנה". וגם נפסק שהזמן בו לוקח לנטיעה להקלט באדמה הוא שתי שבועות. ולכן, כאשר אדם שותל עץ ומגיע ראש השנה, אם הנטיעה נקלטה באדמה, ולאחר מכן עברו עליה 30 יום שלמים, הרי זה נחשב כאילו עברה על הנטיעה שנה אחת שלמה. ובראש השנה הבא ימנו שנתיים, וכן הלאה. היום האחרון בשנה שבו אפשר לנטוע עץ כך שהתקופה הקצרה עד ראש השנה תחשב שנה שלמה הוא ט"ו באב, והשותל ביום זה יוכל להסתפק במניין של שנתיים ו44 יום בלבד. מאידך, הנוטע ביום ט"ז אב או מאוחר יותר, לא יוכל להחשיב במנין השנים את הימים שנותרו עד ראש השנה.

אולם כיון שכאשר הנטיעה גדלה ונהפכה לאילן, ראש השנה שלה אינו בא' בתשרי אלא בט"ו בשבט, כל הפירות החונטים עד ט"ו בשבט נחשבים כשייכים לשנה שעברה, ולכן אף שהפירות גדלו לאחר תום שלשת שנות הערלה, הם מפסיקים להיות אסורים מדין ערלה רק בט"ו בשבט שאחרי השנה השלישית[3]. הטעם לדין זה היא העובדה שפירות האילן שמתחילים לגדול עד ט"ו בשבט, גדלים בהשפעת הנוזלים שהאילן קלט עוד קודם א' בתשרי. להלכה נפסק, שרק אילן שלא עברו עליו משעת נטיעתו ג' שנים שלמות ממש, אז נאמר הדין שפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט דינם כאילו גדלו לפני א' בתשרי. אולם אילן שעברו עליו ג' שנים שלמות, פירותיו מותרים מיד לאחר תום שלשת השנים[4]. למעשה כבר כתב הרא"ש שנהגו לאכול כל פרי לאחר ג' שנים שלמות, כיון שאין דרך האילנות לחנוט קודם ט"ו בשבט[5], אולם בזמנינו בשנים שחונות שהחורף חם יותר, יש אילנות המקדימים לחנוט קודם ט"ו בשבט, וראוי לברר עם המגדל[6].

מנין השנים מתחיל מהנטיעה וקליטת הנטיעה בקרקע, של יחור או גרעין או אפילו עץ שלם. כך שעץ זקן אם יעקר ויהיה במצב שאינו יכול להמשיך ולהתקיים כך, וישוב וינטע, הפירות החדשים שיגדלו, יהיו ערלה[7].

בחוץ לארץ

ערלה היא מהמצוות התלויות בארץ, שבדרך כלל חלות רק בארץ ישראל. ערלה אסורה מדאורייתא בארץ ישראל גם בזמן הזה, וגם במטע של גוי[8].

המשנה במסכת קידושין אומרת: "כל מצוה שהיא תלויה בארץ, אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ, נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. חוץ מן הערלה והכלאים. רבי אליעזר אומר, אף מן החדש" (קידושין א ט). ובמסכת ערלה (וכן הוא בספרי): "החדש, אסור מן התורה בכל מקום. והערלה, הלכה. והכלאים, מדברי סופרים" (ערלה ג ט). כלומר, ערלה אסורה בחו"ל לא מן התורה, אלא מדין "הלכה". ונחלקו אמוראים בביאורה של "הלכה" זו: "מאי הלכה? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכתא מדינה (כלומר דרבנן). עולא אמר רבי יוחנן: הלכה למשה מסיני" (קידושין לח:). הראשונים (רש"י ורמב"ם) נחלקו כמי נפסקה ההלכה, ובשולחן ערוך נפסק: "ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בין בשל עובד כוכבים בין בשל ישראל, אלא שבשל ארץ ישראל היא מן התורה, ובחוצה לארץ הלכה למשה מסיני" (יו"ד רצד ח).

בתוספתא מובאת שיטה אחרת, לפיה אין איסור ערלה בחוצה לארץ כלל - ואף ערלה ודאית מותרת הן באכילה והן בהנאה. דעה זו מובאת בשם רבי אליעזר בן הורקנוס, זאת בניגוד למשנה בקידושין בה משתמע שר' אליעזר מסכים לכך שערלה נוהגת בחו"ל.[9]. לשיטה זו יש הד גם בתלמוד הבבלי "אמרי חריפי דפומבדיתא: אין ערלה בחוצה לארץ" (קידושין לט.), ושם מסופר שרב יהודה שלח מימרה זו אל האמורא רבי יוחנן, שענה לו: "סְתּוֹם סְפֵיקָא, וְאַבֵּד וַדָאָה, והכרז על פירותיהן שטעונים גניזה. וכל האומר אין ערלה בחוצה לארץ לא יהא לו נין ונכד משליך חבל בגורל בקהל השם" (גמ' שם).

ספק ערלה בחוצה לארץ

במשנה מבואר שספק ערלה בארץ ישראל אסור אך בחו"ל מותר[10]. בתלמודים מבואר שכך הדין גם לדעה שערלה אסורה בחו"ל מדין "הלכה למשה מסיני", כי אף שספק הלל"מ דינו להחמיר, כמו בכל ספק דאורייתא, כאן זהו דין מיוחד שניתנה ההלכה למשה מסיני שספק ערלה בחו"ל מותר[11]. בתלמוד הירושלמי נפסק בפשטות כי ספק ערלה בחוצה לארץ מותר,[12], וכך פסקו כמה אמוראים בתלמוד הבבלי.

בראשונים ישנה מחלוקת לגבי צורת ההיתר המדויקת שבספק ערלה בחו"ל[13] ולהלכה נפסק בשולחן ערוך שאם יש ספק האם הכרם ערלה, מותר ללקט ממנו בידיים[14]. ואם יש בו ודאי מעט ערלה, אסור ללקט ממנו בידיים אך מותר לקנות פירות הנמכרים מחוצה לו[15].

חומרת האיסור

בספר הזוהר מובא, שבחג העצרת נידונין בני ישראל אם שמרו איסור ערלה כפי שורת הדין[16] וכפי המובא שם, אף קיים ממונה שמימי בשם "גזר דינא" לפרוע ממרפי שמירת האיסור כפי הדרוש[17]

במה נוהג איסור ערלה

איסור ערלה נוהג רק בעץ ולא בירק כמו שכתוב "ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו", ומכאן למדנו שאינו נוהג בירק. נתנו הגדרות שונות על מנת להגדיר את ההבדל בין ירק לאילן, כיום מקובל להגדיר שאילן הוא צמח רב שנתי וירק הוא חד שנתי[18] בין היתר דנו פוסקים רבים בשאלה האם יש דין ערלה בחציל ובבננה, ונקטו בדרך כלל שאין בהם משום ערלה. לעומת זאת לגבי פטל, פאפיה, פסיפלורה ועוד, דינם נותר שנוי במחלוקת.

מהפסוק "ונטעתם כל עץ מאכל" למדנו שדווקא עץ מאכל חייב בערלה אך אין חיוב ערלה בעצי סרק.[19] כמו כן אין איסור ערלה בעצים, אף אם הם עצי מאכל, אם נשתלו שלא לשם אכילה אלא למטרות אחרות, כגון: גידור שדות או שימוש בענפיהם.[20]

מהפסוק "וערלתם ערלתו את פריו" למדנו שאיסור ערלה חל על הפירות של עצי מאכל, והמילה "את" דרשו שגם כל הטפל לפרי נאסר עמו, אולם שאר חלקי העץ לא נאסרו, אף אם הם ראויים לאכילה (כגון עלי גפנים)[21].[22]

הפירות שצמחו בשלוש השנים הללו אסורים לחלוטין ונאסר ליהנות מהם. על הפירות שצמחו בשנה הרביעית חל דין נטע רבעי.

מכיוון שאיסור ערלה הוא איסור הנאה לכן אסור לעשות קומפוסט (זבל אורגני) מפירות ערלה[23] ויש מהפוסקים שאסרו גם ליהנות מריח פירות ערלה[24]. אולם שימוש שלא כדרך הנאה, כגון עשיית משחה, מותר לצורך חולה אף אם אינו מסוכן[25].

טעמי האיסור

הרמב"ם במורה הנבוכים[26]מבאר שמטרת איסור ערלה הוא להוציא מדעת עובדי עבודה זרה שהיו נוהגים פולחנים שונים בפירות האילנות בשלש השנים הראשונות לגידולם.

הרמב"ן על התורה מביא שני טעמים לאיסור. הטעם הראשון הוא שראוי שנכבד את ה' מראשית תבואת הפירות, אך בשלש השנים הראשונות הפירות דלים ואינם ראויים לכבד בהם את ה'. לכן ממתינים שלש שנים, בשנה הרביעית הפירות הם נטע רבעי והם מובאים לפני ה', ורק מהשנה החמישית והלאה הפירות נתונים להנאת האדם. הטעם השני הוא שבשנים הראשונות הפירות מזיקים לבריאות[27].

בספרי הקבלה נאמרו טעמים נוספים: לפי דעת בעל התניא איסור ערלה היא משלש קליפות הטמאות לגמרי שאין להם עלייה לקדושה לעולם.[28] בתורת הגימטריא של רבי יעקב אבוחצירא, האיסור של ערלה שייכת לחלקו של הנחש הקדמוני[29]. והמקובל רבי יוסף ג'יקטיליה האריך בספרו שערי אורה לתת טעם קבלי לאיסור אכילת פרי ערלה וקושרו לעניין חטא עץ הדעת [30].

לקריאה נוספת

  • הרב יצחק יעקב פוקס, הכשרות, פרק טז, ירושלים תשס"ב

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. על השם "ערלה" כתב המלבי"ם בפירוש על "ערלת הלב": "כי כל דבר שהוא מיותר וגם יסתיר תחתיו דבר הכרחי יקרא בשם ערלה". (דברים ל יא).
  2. שיטת רש"י (מסכת תמורה, דף לג עמוד ב) ותוספות (מסכת חולין, דף קטו עמוד ב) שיש מצוה מדאורייתא לשרוף פירות ערלה, וכמו חמץ וכלאי הכרם. אולם בשולחן ערוך לא כתב שצריך לשרוף את פירות הערלה, ובית מאיר כתב שלדעת הרמב"ם זו מצוה מדרבנן, ולדעת כמה אחרונים זו אינה חובה אלא מצוה קיומית - שאם שרף הוא קיים מצוה. ראו רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רצ"ד, סעיף ג', ושו"ת חתם סופר יו"ד סו"ס רפ"ו, ואו"ח סי' ק"פ.
  3. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצד, סעיף ד .
  4. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצד, סעיף ה . המקור לזה הם דברי הרמב"ם, שנחלק בזה עם הרא"ש.
  5. וראו ש"ך יורה דעה, סימן רצד, סעיף ה , שלהלכה אין צורך בטעם זה כיון שאין הדרך ליטע אילנות לאחר א' תשרי ולפני ט"ו בשבט.
  6. לעיתים השקד מקדים להנץ ולפעמים אף לגמול פרי קודם ט"ו בשבט, בפרט בשנים שחונות. וכן ישנם מיני לימון (זן יוריקה) המניבים פעמיים בשנה, וכן שסק וזני אבוקדו מסוימים תיתכן בהם חנטה קודם ט"ו שבט. ראו מדריך להלכות ערלה, עמ' 69, באתר HebrewBooks.
  7. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצד, סעיף יט .
  8. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצד, סעיף ח . אמנם דעת מנחת חינוך (מצוה רמ"ו) שדין אילן ערלה של נכרי בארץ ישראל, כדין ערלה בחו"ל. אולם רבים השיגו על דבריו, ראו למשל "כרם ציון" חלק ו עמ' ג'.
  9. תוספתא, ערלה א ח (רבי אליעזר ברבי יוסי אומר משום רבי יוסי בן דורמסקית שאמר משם רבי יוחנן בן נורי שאמר משם רבי אליעזר הגדול). פירוש "מנחת ביכורים" שם
  10. משנה, מסכת ערלה, פרק ג', משנה ט'
  11. הט"ז מסביר שכיון שבאר"י אסור מהתורה, ובחו"ל מהלל"מ, למדו חכמים מכך שהתורה לא כתבה במפורש את האיסור גם בחו"ל, שיש קולא מיוחדת פה בחו"ל שזה הלל"מ לעומת אר"י שזה דאורייתא.
  12. ירושלמי, ערלה כ.
  13. במשנה מבואר "ספק ערלה, בארץ ישראל אסור, ובסוריא מותר, ובחוצה לארץ יורד ולוקח, ובלבד שלא יראנו לוקט. כרם נטוע ירק, וירק נמכר חוצה לו, בארץ ישראל אסור, ובסוריא מותר, ובחוצה לארץ יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד" (ערלה ג ט). כלומר, מותר בערלה מותר רק כשיש ספק כלשהו אם הובא ממטע זה, ובכלאים מותר גם כשוודאי נלקט ממנו. הגמרא אומרת שלמ"ד שערלה בחו"ל היא רק דרבנן, קשה למה יש הבדל הרי גם כלאים בחו"ל זה איסור דרבנן, ואומרת שבאמת צריך לגרוס אותו דבר בשניהם. לקולא. אולם רמב"ם פסק בשניהם לחומרא, אף שפסק שערלה אסורה בחו"ל מהלל"מ. בנוסף, רמב"ם פירש שמדובר במטע שהוא ודאי ערלה, ובכל זאת מותר כיון שלא לוקט ביד. ואם המטע הוא ספק ערלה, בזה מותר אף ללקוט בידיים. מאידך, דעת ר"ן והטור שמותר רק במטע שהוא ספק ערלה, וכלשון המשנה, שבערלה "יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט". להלכה, השולחן ערוך (בסעיף ט) פסק כדברי ר"ן וטור, שמותר רק בספק, ורק "יורד ולוקח" וכו'. אולם מצד שני פסק (בסעיף י) שבמטע שכולו ספק, שיתכן שאין בו כלל ערלה, בזה ההלכה כרמב"ם שהתיר אף ללקוט בידיים. והרמ"א בסעיף ט' בחר להביא את הדין של סעיף י'. לדעת הט"ז כי בא להדגיש שהדין בזה שונה, ולדעת הש"ך כי בא לומר שהדין בזה זהה ולא כדברי השו"ע.
  14. כך כתב המחבר בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצד, סעיף י . ובדעת הרמ"א שם, נחלקו הט"ז והש"ך אם דעתו כמחבר או שהוא מחמיר שאסור ללקט בידיים
  15. בסוריה מותר רק אם אינו יודע בוודאות שהפירות הגיעו מאותו הכרם. ובשאר חו"ל מותר גם אם יודע שהגיעו מאותו הכרם, כל זמן שאינו יודע בוודאות שפירות אלו הם ערלה. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצד, סעיף ט
  16. זוהר חדש כרך י"ז (בדפוס עם פירוש הסולם), דף קצ
  17. זהר לפרשת פקודי, דף רסו עמוד ב
  18. ראו הלכות הארץ, מכון התורה והארץ, הלכות ערלה ורבעי עמוד 34.
  19. ראו ירושלמי ערלה פ"א ה"א.
  20. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצד, סעיף כג
  21. משנה, מסכת ערלה, פרק ג', משנה א', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצד, סעיף א .
  22. ואולם, מפרקי דרבי אליעזר פרק כ"ט, משתמע שיש לכרות את זמורות העץ בשלוש השנים הראשונות; דבר זה אינו תואם את ההלכה, אולם מסורת זו עולה בקנה אחד עם המסורת המובאת אצל פילון האלכסנדרוני ואצל החכם הקראי יפת בן עלי<אייזיק הירש וייס, דור דור ודורשיו, חלק ג, עמ' 259.>
  23. http://www.toraland.org.il/מאגר-המידע/אמונת-עתיך/אמונת-עתיך-91.aspx
  24. ראו ברכי יוסף על יו"ד רצ"ד עפ"י שו"ת רדב"ז סימן מ"ד, וראו גם חזון איש ערלה ג ה.
  25. משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה ח'
  26. מורה הנבוכים ג לז
  27. הרמב"ן הולך לשיטתו ש"המאכלים הנאסרים בתורה הם רעים לגוף"
  28. ספר התניא דף מו עמוד ב (בהגהה). ובספר קהילת יעקב (ערך "ערלה") עניין ערלה הוא "יסוד דקליפה" (ערלה גימטריא יסוד קליפה)
  29. עין ריש למד הה סופי תיבות המלוי גימטריא נחש (עם הכולל) לרמז כי הערלה היא חלק הנחש - ספר מחשוף הלבן לספר ויקרא יח א
  30. "נחש הקדמוני, הנמשך מכוח לבן הארמי, הטיל פגם בלבנה על ידי אדם הראשון שלא היה יכול להמתין שעה אחת .. ואכל מן העץ בהיותו טוב ורע ולא המתין לו עד שלקח חלקו במקומו הדבר הנקרא ערלה .. אילו המתין אדם הראשון לחתוך הערלה לא היה עץ הדעת טוב ורע אלא טוב לבד, אבל בשעה שאכל ממנו היה טוב ורע. אשרי המבין הסוד הגדול הזה כי ממנו יבין סוד לב"ן ולבנ"ה ראש וסוף וממנו יבין סוד לב"ן הארמי אשר ממנו נולד פגימת הלבנה -והוא הגורם".


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.