פרשת בן ברכה
פרשת בּן ברכּה היא פרשת חטיפה ורצח של מנהיג אופוזיציה מרוקאי, בה היה מעורב "המוסד", אשר גרמה לסערה פוליטית בישראל. לטענת איסר הראל הייתה הפרשה הגורם העיקרי להידרדרות יחסי ישראל–צרפת במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20[1].
אל-מהדי בּן ברכּה נולד ברבאט בירת מרוקו בשנת 1920. היה ממנהיגי הפלג השמאלי של האופוזיציה לשלטון המלוכה במרוקו ונחשב למנהיג מוערך בעולם השלישי. תמך בתנועות מהפכניות ואנטי-קולוניאליות במדינות שונות. בשנת 1962 הואשם בן ברכה בחתירה תחת שלטונו של המלך חסן השני והוגלה ממרוקו. לאחר שתמך בעמדת אלג'יריה בסכסוך גבולות בינה לבין מרוקו, הוא נדון למוות שלא בפניו.
לפי ספרו של שמואל שגב, "הקשר המרוקני", "המוסד" הישראלי מסר לשירותי הביטחון של מרוקו את קצה החוט שאיפשר להם לאתר את בן ברכה בז'נבה, ולפתותו להגיע לצרפת, שם חוסל[2].
בשהותו בצרפת נעלמו עקבותיו של בן ברכה בפריז ב-29 באוקטובר 1965, לאחר שנראה במהלך מעצר על ידי קציני משטרה צרפתיים. על פי ספרו של שגב, כעבור ימים ספורים (ב-5 בנובמבר) דיווח ראש "המוסד", מאיר עמית, לראש הממשלה, לוי אשכול, כי האיש חוסל.
נשיא צרפת, שארל דה גול, זעם על המעורבות הצרפתית בחטיפה והורה על העמדתם לדין של שני קציני משטרה צרפתיים. אלה הועמדו לדין בספטמבר 1966 ונדונו בשנת 1967 למאסר על חטיפתו של בן ברכה. השופט פסק כי האשם העיקרי בחטיפה הוא שר הפנים של מרוקו הגנרל מוחמד אופקיר. ז'ורז' פיגו, עד למעשה בעל רקע פלילי, אשר טען בבית המשפט כי ראה את אופקיר דוקר את בן ברכה למוות במו ידיו, נמצא לאחר מכן מת, ובאופן רשמי נטען כי התאבד.
אחמד בוקארי, שהיה בעבר איש השירותים החשאיים של מרוקו, טען בשנת 2001 כי בן ברכה מת במהלך חקירתו בווילה דרומית לפריז. לדבריו נלקחה גופתו של בן ברכה למרוקו שם הושמדה באגן של חומצה. גם שמואל שגב כותב בספרו כי בן ברכה מת במהלך אותה חקירה, אך לפי גרסתו האיש נקבר בחשאי מתחת לאי תנועה בפריז, שהיה בשלבי בנייה.
אסיר פוליטי מרוקני בשם אחמד בורקאת אף הוא טוען כי שמע שיחות הנוגעות לרצח בן ברכה. טענה זו מופיעה בספרו "הגן הסודי של מלך מרוקו".
בשנת 1976 שחררה ממשלת ארצות הברית, בשל בקשות על פי חוק חופש המידע, מסמכים בהם מוכח כי ה-CIA היה בעל גישה לכ-1,800 מסמכים הקשורים לעניין, אך מסמכים אלו נותרו חסויים. כמה מסמכים צרפתיים הנוגעים לפרשה שוחררו לפרסום בשנת 2001, וגרמו לסערה פוליטית. שרת ההגנה, מישל אליו-מארי, הסכימה ב-2004 להצעתה של ועדה שהוקמה לפרסום מסמכים נוספים הנוגעים לפרשה.
הפרשה שימשה כהשראה לסרטו של הבמאי איב בואסה משנת 1972 "ההתנקשות" (L'Attentat).
הסערה הפוליטית בישראל
במהלך המשפט הובאו ראיות לכאורה למעורבותו של "המוסד" בחטיפה, והנשיא דה גול הביע בשל כך את כעסו על מדינת ישראל. בחוגי השלטון בישראל התעוררה סערה והתחיל מאבק בין איסר הראל, ששירת באותה עת כיועצו לענייני מודיעין של ראש הממשלה לוי אשכול, לבין ראש "המוסד" מאיר עמית. הראל טען כי אסור היה למדינת ישראל להיות מעורבת בעניין זה ותבע לערוך חקירה על מידת אחריותו של ראש "המוסד" בהתערבות הישראלית בחטיפה. ראש הממשלה לוי אשכול טען שלא ידע על הפעולה לפני שבוצעה ואילו מאיר עמית טען שדיווח עליה לפני ביצועה לראש הממשלה.
הוקמה ועדה חשאית לחקירת העניין בהשתתפות זאב שרף ויגאל ידין (ועדת ידין-שרף), ובעקבותיה ועדה בהשתתפות השרים יעקב שמשון שפירא וישראל גלילי ומר שאול אביגור. אולם הוועדות לא הביאו לכל תוצאה מעשית. איסר הראל התפטר מתפקידו כיועץ ראש הממשלה לענייני מודיעין באמתלא רשמית של "חוסר סמכויות", ובחוגים פנימיים דרש את העברתם של לוי אשכול ומאיר עמית מתפקידיהם וכן הדליף את הפרשה לעיתונות[3]. מחמת מגבלות הצנזורה הצבאית נמנעה העיתונות מלפרסם את הפרשה, אלא רק רמזה על קיומו של "נושא כמוס" המעורר סערה בצמרת השלטון.
באותן שנים יצא לאור בישראל שבועון בשם "בול" שעיסוקו היה ברכילות ובפרסומים בעייתיים, במידה שחרגה מהמקובל באותם הימים, אפילו ב"העולם הזה", שהעז באותה תקופה פוריטאנית לפרסם שערוריות. "בול" יצא בדצמבר 1966 בשער ראשי שכותרתו: "ישראלים בפרשת בן ברכה?"[4] בעקבות זאת פשטו אנשי משטרת ישראל והשב"כ על מערכת "בול" והחרימו את כל הגליונות שנועדו להפצה. המו"ל של השבועון שמואל מור ואחד מעורכיו המשורר מקסים גילן נעצרו לפי תקנות לשעת חירום והועמדו לדין באשמת פגיעה בביטחון המדינה וריגול חמור. בעסקת טיעון הוחלפו סעיפי האישום באישום על עבירה של פרסום ידיעה סודית ונגזרה עליהם שנת מאסר,[5] אך הם שוחררו ממאסרם לאחר ארבעה וחצי חודשים. המעצר והמשפט היו סודיים אולם הדבר היה לשיחה בין אנשי התקשורת והפוליטיקאים.
במאי 1967, בעת משפטם של קציני המשטרה הצרפתיים באשמת חטיפתו של בן ברכה, דרשה אלמנתו של בן ברכה לזמן לעדות את עורכי "בול" כדי שיעידו על מעורבות "המוסד" בחטיפה, אולם עתירתה נדחתה. הפרסום הבינלאומי שניתן לכך הביא את הפרשה, שעד אז נלחשה מפה לאוזן, לידיעת הציבור בישראל. הסערה שככה במשך הזמן כאשר מלחמת ששת הימים דחקה אותה מטורי העיתונים.
ברבות השנים התפרסמו בעיתונות הישראלית והבינלאומית פרטים נוספים אודות הפרשה[6]. על פי הגילויים החלו הקשרים בין "המוסד" לבין השירותים החשאיים של מרוקו בראשית שנות השישים ביוזמת המלך חסן השני. אנשי "המוסד" אימנו את אנשי השירותים החשאיים של מרוקו ובתמורה הורשה "המוסד" לפעול מתוך שטח מרוקו. שר הפנים של מרוקו, שהיה אחראי על השירותים החשאיים, הגנרל מוחמד אופקיר, ביקר פעמים אחדות בישראל. לפי חלק מהגרסאות היו סוכני "המוסד" אחראים לחטיפתו וכליאתו של בן ברכה בבית מבודד ליד פריז, כל זאת כדי להעלים את מעורבות הצרפתים והמרוקאים בחטיפה. מעולם לא ניתן בישראל אישור רשמי לאותם גילויים.
קישורים חיצוניים
- אלי אשד, עוז יעוז נגד העיתונאים, אתר "ארץ הצבי"
- אלי אשד, המיתולוגיה הפרטית של מקסים גילן, בבלוג "היקום של אלי אשד"
- פרוטוקול דיוני ועדת השרים לביטחון בעקבות פרסום בניו יורק טיימס שטען למעורבות ישראלית ברצח בן ברכה:
הערות שוליים
- ^ שלמה נקדימון, "ברית-דמים", "ידיעות אחרונות", 16 בספטמבר 1994.
- ^ רונן ברגמן, "סודות מרוקו", "ידיעות אחרונות", 25 בינואר 2008.
- ^ אלי אשד, עמוס גפן: חייו של אבי החייזרים
- ^ "ישראלים בפרשת בן ברכה?", על המשמר, 20 בפברואר 1967
- ^ עורכי "בול" לשנה מאסר על רמז כאילו קשורה ישראל בעניין בן-ברכה, על המשמר, 20 בפברואר 1967, המשך
- ^ רונן ברגמן ושלמה נקדימון, "השדים של יער סן-ז'רמן", "ידיעות אחרונות", 20 במרץ 2015.
