ראש פינה - זכרונות רבקה גרבובסקי
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. |
בספרה "ראש פינה - זכרונות רבקה גרבובסקי", שנכתב בשנותיה האחרונות, מתארת רבקה גרבובסקי את חיי היום יום של מתיישבי ראש פינה מסוף המאה ה-19 ועד 1919, סיום מלחמת העולם הראשונה. היא מציינת בספר, כי מטרתה היא להנציח את חיי מייסדי ראש פינה: "... אנשים יקרים, עובדי אדמה, שלא חיפשו גדלות ... לכבוד הוא לי לכתוב מה שאני יודעת וזוכרת עליהם, על אותם הורים ומורים המשתכחים, 'לעשות להם שם'" (עמ' 28).
בספר מתוארים תולדות משפחתה, אורחות החיים של תושבי ראש פינה, וגם אירועים משמעותיים וביקורי אישים ידועים בראש פינה. מרבית האירועים מסופרים באופן אסוציאטיבי וללא תאריכים מדויקים. ההיסטוריה, כפי שהיא מסופרת על ידי אישה, היא הזדמנות ללמוד עושר של פרטים מחיי היום יום, המנהגים, האוכל והבילויים, שנעדרים מתיאורים שנכתבו בידי מחברים גברים.
לפי עדותה, המושבה נקראה "ראש פינה" על פי בקשתו של הברון רוטשילד (עמ' 19). היא מתארת את התגייסות כל המושבה לתעשיית המשי, לפי יוזמת הברון (בשנים 1902–1905), הגעת יהודים רבים מלבנון לעבודה בראש פינה, ואת תהליך העבודה המפרך של הפקת המשי (עמ' 23–25). משבר פקד את המושבה בעקבות ההחלטה לסגור את המפעל, כשרבים מהפועלים נטשו, וחלקם ירדו מארץ ישראל. לאחר מכן מתארת המחברת את עבודות הקמת היקב בראש פינה והעבודה ביקב עד ההחלטה על סגירתו.
אחד האירועים המשמעותיים המתוארים בספר הוא החלטתו של הברון רוטשילד לתמוך במושבה ראש פינה. היא מספרת על ביקורו במושבה של אליהו שייד, מי שהיה הממונה הראשי מטעם הברון רוטשילד על הפקידות בשנים 1883- 1900. שייד למד את צורכי התושבים, ושטח אותם בפני הברון בפריז. לאחר מכן הגיעה הבשורה, כי הברון יסייע למושבה, ואכן הוא יזם ומימן את מתן האדמות ובניית הבתים החדשים של המתיישבים, בנפרד מהכפר הערבי ג'עוני, שם התגוררו לפני כן. הקבלן שהיה אחראי לעבודות היה אברהם גודל מצפת. היא מתארת את מנהגיהם של פקידי הברון ששירתו בראש פינה - יצחק אושרי ולאחריו בן שמעון, סויסקי וספורטה, שהתעמרו בבני המושבה ואלה דרשו מהברון להחליפם. אחריהם בא יהושע אוסוביצקי.
אירוע יוצא דופן היה ביקורו של הברון רוטשילד בראש פינה, שרבקה זכרה כילדה. ככל הנראה מדובר בביקורו הרביעי של הברון בארץ ישראל, ב-1914. "התרגשות האיכרים הייתה גדולה - הנה מיטיבם הגדול עומד להופיע במושבתם". היא מתארת את ההכנות הרבות שעשו, ואת הנשים שהכינו את ארוחות השבת כבר ביום חמישי כדי להיות פנויות לקבל את פני הברון ביום ששי. הברון ואשתו הגיעו רכובים על סוסים, ומקהלת הילדים שרה משירי ציון. "הברון ואשתו שמחו לשמוע מפי הילדים את השירה העברית, הם הביטו אל הילדים בחיבה והברון ניגש וליטף את ראשינו".
אירוע בולט נוסף היה ביקורם של חיים נחמן ביאליק ורבניצקי במושבה ב-1909. המחנך שמחה וילקומיץ אמר להם: "הנה תראו את הגאון המשורר שאנו שרים ומדקלמים את שיריו". כשהגיעו השניים עמדו כל ילדי המושבה בשורה ושרו משירי המשורר, "וביאליק היה כל כך נרגש וחיבק את כל מי שעמד לידו". בנאום שנשא אמר ביאליק, "אשריכם ילדים, שאתם יושבים בארצנו. כל ילדי הגלות מקנאים בכם". אחת הילדות הקריאה את השיר "אכן חציר העם" וביאליק ליטף את ראשה ודמעות עמדו בעיניו (עמ' 47–48).
חיי היום-יום
סיפורים רבים מוקדשים לחיי היומיום. רבקה מספרת, כיצד היו מפיקים חומר להסקת הבית ולבישול מצואת בהמות מעורבת בתבן, שאותה היו מייבשים בגושים ואלה שימשו להסקה. באחד הבתים הוקם תנור אפייה עבור משפחות הפועלים שעבדו בשכר במושבה, הנשים היו מביאות את הבצק המותפח לאופה, ונער היה מחזיר את הלחם האפוי אליהן. לאיכרים בראש פינה היו תנור אפייה משלהם, שם אפו את הלחם, והרמץ ששרד את ההסקה שימש לחימום הסירים ולבישול.
רבקה מספרת על חיי הילדים בבית הספר של ראש פינה. בשלב המכינה (כתה א') לימדו את הילדים קרוא וכתוב באמצעות לוחות עץ ועליהם כתובות אותיות האלפבית (עמ' 25). בבית הספר היו ארבע כיתות ובכל כיתה למדו הילדים שנתיים. היא מזכירה את שמות המורים בראש פינה - מר אפשטיין, ישראל דושמן, מר א' ענתבי שהיה מנהל בית הספר, מר וינברג שלימד חשבון ודקדוק, ובעיקר את מר שמחה וילקומיץ, שאותו העריצה. היא מספרת כי כשהחליט וילקומיץ לראשונה על שיעורי התעמלות לבנות, "אנו הנערות היינו מתאדמות מבושה. מה לנערות ולהתעמלות?" בהתייעצות עם פקיד הברון קלווירסקי, הוחלט שהבנות ילמדו במקום ערבית - תפירה, דבר שהתקבל על ידן בשמחה.
עולם התרבות של ראש פינה הצעירה כלל בעיקר שירה בציבור והאזנה לזמרים. היא מספרת על משפחת קאראקי מדמשק, שאחד מהם היה מנגן על עוד, השני על עוגב, האם תופפה על דרבוקה והאחות הייתה שרה. הם היו מקיימים הופעות בחצר ביתם "וכל הרחוב היה מתאסף". בני הנוער יורדים בערב לכרמים, אוכלים ענבים ושרים שירי ציון: "כן, היו ימים שצורכי הנוער היו מעטים והיינו מאושרים". אתר בילויים שני היה ה"בולוואר" - שדרת עצי התות שנטעו עבור פקידי הברון. "היה זה מקום המפגש של הנוער רק בשבת. זה היה גם מרכז שידוכים שהיו באים אליו בחורים מהגליל ומהשומרון לחפש את בנות זוגם בראש פינה כי שמען יצא לתהילה בכל מושבות הברון על צניעותן, יופיין וחריצותן".
רבקה מתארת את העבודות החקלאיות שנעשו במושבה. "התחילה עונת הזרייה, כל המוץ נכנס לעיניים והביתה דרך החלונות" (עמ' 22). "כרמי השקדים נהנו מפרי משובח, שקדים בעלי גלעין גדול וקליפה פריכה ואת אלה שלחו לשווקים בחוץ לארץ" (עמ' 23). "כרמי ראש פינה היו מפורסמים בפריים המתוק שכן נקנה מין משובח בצרפת בידי הברון רוטשילד לתעשיית היין. עשרה פועלים היו דורכים ברגליים יחפות ורומסים את הענבים עד דק" (עמ' 30). "המושבה שקקה חיים, למשפחות הפועלים ולאיכרים הייתה פרנסה בשפע והרווחה הכלכלית הביאה לביטחון שכך יהיה תמיד".
כלכלת המשפחות התנהלה על בסיס תשלומים מיבול התבואה. ראשית שילמו מעשר מהתבואה לגובה המס מטעם השלטון הטורקי, אחר כך לפועל שילמו חמישית, הרועה קיבל גם הוא את חלקו מהתבואה. חלק מהיבול היה צריך לשמור לזריעה בעונה הבאה. חלק נוסף נלקח לטחינה ואפיית לחם למשפחה וחלק נוסף מאכל לבהמות ולתרנגולות וכך נותר מעט מאוד לתשלומים. בשנות בצורת לא נותר דבר והאיכרים היו מוכרים את הבקר או שהיו לוקחים הלוואות.
ראו גם
