רבי מיאשא
רבי מְיָאשָׁא היה חכם יהודי בתקופת הזוגות, בשלהי ימי בית שני.
שמו
בכתב יד קויפמן של המשנה הוא מופיע כ"רבי מְיָשָׁא", וכך גם בדפוסי התלמוד הירושלמי[1] . בכתב יד ליידן של התלמוד הירושלמי הוא נקרא "רבי מיישא".
הרב אהרן היימאן סובר שבמקור שמו נזכר ללא התואר "רבי" (שלא היה רווח בזמנו), והתואר הזה נוסף במרוצת הדורות על ידי מעתיקים שונים, בשל הדמיון לשמם של חכמים מאוחרים יותר שנקראו רבי מיאשא[2].
זמנו
על פי הרמב"ם, חי רבי מיאשא בתקופתם של שמעיה ואבטליון[3]. לדעת בעל "ספר יוחסין השלם" ובעל "סדר הדורות", הוא חי כשני דורות לאחר מכן, בדור שלאחר הלל ושמאי[4].
אזכור במשנה
במשנה מסופר שרבן גמליאל הזקן הסתפק בפרט מסוים בהלכות פאה, ועלה לבית הדין הגדול שבלשכת הגזית כדי לבררו, שם מסר נחום הלבלר בשם רבי מיאשא:
מקובל אני מרבי מיאשא, שקיבל מאבא, שקיבל מן הזוגות, שקיבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני, בזורע את שדהו שני מיני חיטין, אם עשאן גורן אחת, נותן פאה אחת; שתי גרנות, נותן שתי פאות
כלומר: אדם שזרע שני מיני חיטה שונים, אם ייחד לכל מין גורן בפני עצמו - כל אחד מהם חייב בפאה בפני עצמו, ואם הוא חובט את שניהם באותה גורן - משאיר פאה אחת על שניהם.
קישורים חיצוניים
- הרב אהרן הימן, "רבי מיאשא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג', עמוד 880, באתר היברובוקס
הערות שוליים
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ב', הלכה ד'.
- ^ היימאן (עמ' 880 - 882) מונה לפחות עוד חמישה חכמים מאוחרים יותר שנקראו בשם זה: אחד בדורו של רבי ישמעאל (פרקי דרבי אליעזר כא); אחד הוא רבי מאיר (על פי דקדוקי סופרים לתלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג עמוד ב' ראו (כאן); אחד שקיבל מרבי יהודה (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ח' עמוד ב'); אחד בדור השלישי-רביעי לאמוראי ארץ ישראל (למשל: תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ט עמוד ב' ועוד) והאחד - רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי.
- ^ הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה
- ^ סדר הדורות, סדר תנאים ואמוראים, אות מ בערכו ושם אות א בערך "אבטליון".
