שיירת נבי דניאל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הבית בו התבצרו אנשי שיירת נבי דניאל. הבית נהרס ב-1996.

שיירת נבי-דניאל הייתה שיירה גדולה שיצאה בט"ז באדר ב', 27 במרץ 1948, מירושלים לעזרת גוש עציון הנצור, במטרה להעביר אספקה. בחזרתה לירושלים נתקלה השיירה במארב ובקרב נהרגו 15 לוחמים וכ-40 נפצעו.

רקע

המגבלות החמורות שהטילו הבריטים על העברת אספקה וציוד לחימה לגוש עציון הנצור בשיירות מאובטחות על ידי הצבא הבריטי, כפו על אנשי "ההגנה" בירושלים לארגן שיירות עצמאיות ולאבטח אותן על ידי לוחמי "ההגנה".

בי"א באדר א' ה'תש"ח יצאה שיירת בועז לעזרת גוש עציון. השיירה פרצה בהפתעה מוחלטת ועלה בידה לשוב לירושלים לאחר פריקת הציוד והאספקה לפני שהספיקו הערבים להניח מחסומים על הכביש. הצלחת השיירה עודדה את ראשי היישוב, ושיירת נבי דניאל, הגדולה בשיירות שיצאו לעזרת הגוש, אורגנה באותה מתכונת.

על השיירה הוטל להעביר לגוש אספקה, ציוד ולוחמים על ציודם. רוב הלוחמים היו מגדוד מכמש מירושלים בפיקודו של אברהם טריינין (טמיר) וכמה לוחמים מאנשי הגוש. השיירה הייתה אמורה להוציא מהגוש כ-100 מאנשי פלוגת הסטודנטים של החי"ש, ציוד משק מיותר, פר ומטוס שניזוק.

ההכנות

כל כלי הרכב המשוריינים שהיו באותה עת באזור ירושלים, 37 משאיות ו-14 משוריינים, רוכזו על ציודם במחנה שנלר בצפון ירושלים. בתוך משורייני הליווי פוזרו כמאה ושלושים איש. נשק הליווי היה שלושה מקלעים בינוניים, 13 מקלעים קלים, שתי מרגמות, 47 תת-מקלעים, 45 רובים וחומרי נפץ לפיצוץ מכשולים.

במקביל יצא משוריין "פורץ המחסומים", בפיקודו של זרובבל הורביץ, מקיבוץ תל יוסף. במשוריין היו ארבעה עשר איש שכללו כיתה של עשרה לוחמים וארבעה חבלנים. ליד מחנה שנלר הצטרף פורץ המחסומים אל המשאיות והמשוריינים. המבצע אורגן ליום שבת, שכן ביום זה ניתן היה להוציא את כלי הרכב והמשוריינים שפעלו בקו ירושלים-תל אביב בימי חול. לשיירה ניתן שם הצופן: "לאה". מארגן השיירה היה מישאל שחם ומפקד השיירה היה צבי זמיר.

היציאה לדרך

זוג הפרדות ש"תרמו" לעיכוב יציאת שיירת נבי דניאל

בשעה שמונה בבוקר, ארבע שעות לאחר שעת היציאה המתוכננת, ובאור יום מלא, החלה השיירה לנוע לכיוון גוש עציון. בראש השיירה נסעה מכונית קטנה משוריינת מצוידת במכשיר קשר אלחוטי. את השיירה ליווה מטוס "פרימוס" שסייר מעל הדרך וצויד בפצצות בנות 20 ק"ג להטלה ידנית.

הדרך לגוש הייתה רצופה וללא תקלות ועיכובים. קצת אחרי השעה תשע וחצי הגיעה השיירה לגוש עציון. המשאיות שנכנסו לגוש כוונו בהתאם לסוג המטען לנקודות פריקה שונות במגרש. מגיני הגוש, שכבר היו מוכנים וידעו כל אחד את תפקידו, נגשו מיד למלאכת הפריקה והעמסת הציוד שיחזור לירושלים, והעבודה התנהלה בזריזות וביעילות. הזריזות הייתה הכרחית כדי שהכוחות הערביים הכפריים הבלתי-סדירים לא יספיקו להתארגן ולחסום את הכביש לירושלים.

בשל תקלות שונות, כמו קשיים בהעמסת פר ושתי פרדות שהוחלט להעבירם לירושלים בשל חוסר מזון בשבילם, ועוד יותר מכך עיכוב בהעמסת מטוס קל שנפגע, התארכה שהיית השיירה בגוש לשעתיים וחצי מעבר למתוכנן. עיכוב זה התגלה בדיעבד כגורלי ביותר, שכן הכפריים הספיקו להתארגן כדי לחסום את דרכה של השיירה בחזרה לירושלים. בעוד הלוחמים מחכים לפר הסרבן ולמטוס המקולקל, פשטה השמועה על השיירה בכפרים הערביים, והמואזינים עלו אל צריחי המסגדים להשמיע את קריאות האזעקה. מאות כפריים חמושים מנחאלין, בית פג'אר, חלחול, ארטאס, בית ג'אלא ובית לחם ירדו מן ההרים אל הכביש במטרה ללכוד את השיירה. בהם רבים מאנשי המיליציה של עבד אל קאדר אל חוסייני בפיקוד איברהים אבו דאיה. הם הספיקו להניח מספר מחסומים מאולתרים מסלעים ועפר על הכביש.

המטוס שטס מעל הדרך דיווח על התארגנות זו. קבוצת המשוריינים שהייתה אמורה לפטרל על הדרך בזמן הפריקה ולמנוע מהכוחות הערביים להניח מחסומים לא ביצעה את משימתה. מפקדי השיירה שקלו אם כדאי לדחות את יציאתה למועד אחר, בלתי ידוע לאויב. כמו כן, הועלתה האפשרות לנסוע דרך כביש בית ג'יברין-הרטוב-שער הגיא, אולם מפקדי השיירה בטחו כי בכוח הרב שברשותם יצליחו לפרוץ את הדרך חזרה.

הדרך חזרה

עמוסה ציוד, פרדות ופר, מטוס ולוחמים יצאה השיירה לדרכה ובראשה פורץ המחסומים של זרובבל הורביץ. הפורץ מילא את תפקידו כיאות כשפינה מהכביש שישה מחסומים קלים בזה אחר זה. בקרבת בריכות שלמה במבואות בית לחם,[1] נתקל פורץ המחסומים במחסום שביעי, גדול ביותר, שאותו לא הצליח לפרוץ. לאחר ניסיונות רבים, תחת אש כבדה, התדרדר המשוריין אל התעלה שבצד הכביש, המשוריינים האחרים שנסוגו היו במרחק 200 מטר מאחורי המשוריין הראשון.

מפקד השיירה, מג"ד הפלמ"ח צבי זמיר, הורה לכל הנהגים המסוגלים לעשות זאת לחזור לגוש עציון. עשרה כלי רכב הצליחו להסתובב ואספו אנשים מכלי רכב פגועים אחרים. בדרך היה עליהם לפרוץ מחסומים שהוקמו בינתיים בין השיירה לבין הגוש. זמיר ומישאל שחם היו בין החוזרים לגוש, והפיקוד על 41 כלי הרכב הנותרים עבר למפקד מחלקה מהפלמ"ח אריה עמית (טפר). באותו זמן נעשו ניסיונות לחלץ את הלוחמים בפורץ המחסומים ומשוריין נשלח לשם כדי להוציא אותם, אולם הכפריים הערבים ירו אש חזקה לשטח שהפריד בין הפורץ לבין המשוריין שניסה לחלצו. לאנשי המשוריין המחלץ לא נותרה ברירה אלא לשוב לאחור. המשוריין המחלץ נשאר במרחק של מאתיים מטר מהפורץ כדי לחפות עליו, בתקווה שעם חשיכה אפשר יהיה להגיע אליו.

בתוך המשוריין הפורץ, רוב הלוחמים היו פצועים. אלו מתוכם שפצעיהם היו קלים, עמדו בתצפית והמשיכו לירות על הכפריים שניסו להתקרב. בתוך המשוריין היה חם ומחניק והוא החל להעלות אדים. בשעה שש וחצי בערב הכוחות הערביים היו קרובים ביותר. בקבוקי מולוטוב החלו להיזרק לעבר המשוריין והוא החל לבעור. הורביץ ואחד הלוחמים ניסו לכבות את האש שאחזה במשוריין, ללא הצלחה. הורביץ לחץ על הלוחמים הכשירים לסגת ולהינצל, אולם הוא עצמו, שלא היה פצוע כלל, לא הסכים לסגת ונשאר לחפות על הנסוגים. שלושה לוחמים יצאו בחיפויו של הורוביץ והצליחו להגיע מאוחר יותר חזרה לגוש. לאחר שיצאו, מילכד הורביץ את המשוריין. כשהתקרבו הערבים לטווח קרוב ביותר, פוצץ הורביץ את המשוריין, עליו ועל הפצועים, כדי לא ליפול בידי האויב. פיצוץ המשוריין שהחריד את הסביבה כולה, הפיל חללים רבים, הן בקרב התוקפים הערבים והן בקרב יושבי המשוריין עצמו.

שאר 180 אנשי השיירה התבצרו בבית ערבי בודד על אם הדרך. הבית היה בית ערבי ישן בעל קירות עבים ובו שני חדרים גדולים. חלק מהלוחמים עמדו על גג הבית ומשם צלפו באויב המסתער. בתוך הבית המצב היה קשה. הלוחמים ישבו צפופים, עייפים, רעבים וצמאים, רבים מהם גם פצועים. למעלה ממחצית האנשים היו ללא נשק. המטוס המשיך להטיל את הפצצות על ריכוזי הכפריים התוקפים.

יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח שטס מעל השטח, נחת בגוש ואמר למג"ד צבי זמיר: "אין שום סיכוי לפנות את השיירה, כל האזור מאוכלס. הפתרון היחיד הוא פינוי בדרך הבזויה של פנייה לבריטים והשארת כלי הרכב". גולדה מאיר פנתה בשם הנהלת הסוכנות לדוד שאלתיאל, מפקד המחוז ואמרה לו: "בשום פנים אין להפקיר חייהם של מאתיים צעירים יהודים, זה יעשה רושם רע בעולם". כששאלתיאל ענה לה שאינו יכול להפקיר את כל הנשק והציוד, השיבה לו: "החיים יקרים יותר".

אנשי הפיקוד בירושלים ניסו לשכנע את הבריטים לצאת לחילוץ אנשי השיירה. מפקדי הצבא הבריטי דחו את הפניות להתערב, בטענה שהדרך ממוקשת ובטענה שלא הודיעו להם על צאתה של השיירה מראש ואין הם אחראים לגורלה. לפני חצות הלילה, גברו היריות על הבית והערבים החלו לשרוף את המכוניות הקרובות אליו. הם התקרבו אל הבית אך נהדפו ברימוני יד.

הקרב נמשך גם לאורך היום שלמחרת, כאשר המאמצים לחילוץ הלכודים נמשכים. אחר הצהרים הגיעה משלחת הצבא הבריטי מירושלים. הוחלט בין הסוכנות היהודית לפורעים בתיווך הבריטים כי המשוריינים והנשק ימסרו לידי הערבים בתמורה לשחרורם של הלוחמים הנצורים. יש הטוענים[2] כי ההסכם לא כלל את הסגרת הנשק לידי הערבים אלא את מסירתו לבריטים והם היו אמורים להחזירו למפקדת "ההגנה" בירושלים. על פי גרסה זו הבריטים לא מילאו חלק זה בהסכם והעבירו את הנשק לידי הערבים. לפני שמסרו את נשקם הספיקו חלק מהלוחמים לחבל בו, על ידי השלכת הנוקרים לבור מים סמוך.

לאחר הקרב

הלוחמים הפצועים והגופות הועברו לירושלים בסיוע הבריטים ומשם נקברו בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. בקרב נהרגו 15 לוחמים וכ-40 נפצעו. לזרובבל הורביץ הוענק אות גיבור ישראל לאחר מותו, על פעילותו, אומץ לבו והקרבתו בקרב נבי-דניאל, והוא נמנה עם 12 גיבורי ישראל של מלחמת העצמאות. עיטור זה הומר בינואר 1970 – עת אישרה הכנסת את חוק העיטורים בצבא הגנה לישראל – לעיטור הגבורה.

במרץ 1996 בעקבות חקירה של יחידת אית"ן נמצא כי החלל הקבור כ"אלמוני" בקבורת חללי שייירת נבי סמואל הוא חיים פייבלוביץ הי"ד, נהג אזרחי שגויס לשיירה. בעקבות החקירה הוחלפה המצבה לכזו הכוללת את שמו ופרטיו.[3]

לאחר הקרב נותק גוש עציון לחלוטין משאר חלקי הארץ, ומגיניו נלחמו עוד כחודשיים עד שנכנעו ביום חמישי, ד' באייר תש"ח (13 במאי 1948), יום לפני הכרזת העצמאות.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים


הערות שוליים

  1. ^ השם "שיירת נבי דניאל" הוא טעות. מקום ההיתקלות היה כאמור ליד בריכות שלמה (כיום בפאתי מחנה הפליטים דהיישה) ולא בכפר נבי דניאל. מקור הטעות הוא באינפורמציה שנמסרה על ידי צבי זמיר ברשת הקשר.
  2. ^ גנזך המדינה-5773/1, מסמכי ליאו כהן.
  3. ^ תיאור החקירה לזיהוי האלמוני מבין חללי השיירה, באתר ענף איתור נעדרים בצה"ל
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0