קוריאה

קוריאה

קוֹרֵיאָה היא ארץ השוכנת בחצי אי בעל אותו השם בצפון מזרח אסיה, המחולקת מאז מלחמת העולם השנייה לשתי ישויות מדיניות נפרדות: צפונית ודרומית. עד שנת 1910 הייתה כולה מדינה אחת בעלת היסטוריה ותרבות עתיקת יומין, שגבלה בסין בצפון-מערב וברוסיה בצפון. אחרי שסופחה ליפן בשנים 1910–1945, בסוף מלחמת העולם השנייה (1945) חולקה קוריאה לשתי מדינות: הרפובליקה של קוריאה (קוריאה הדרומית) והרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה (קוריאה הצפונית). קוריאה הדרומית קמה על השטח שנכבש ב-1945 על ידי כוחות ארצות הברית והפכה ב-1948 למדינה עצמאית שנטתה לכיוון העולם המערבי והמשטר בה, בהתחלה אוטוריטרי, התפתח עם השנים לדמוקרטיה ליברלית ואילו קוריאה הצפונית, קמה על השטח שנכבש ב-1945 על ידי ברית המועצות והפכה למדינה בעלת משטר קומוניסטי. למרות שמה הרשמי המלא, קוריאה הצפונית איננה דמוקרטית כדמוקרטיה ייצוגית אלא במשמעות המרקסיסטית-לניניסטית של המילה, שפירושה דמוקרטיה פופוליסטית חד-מפלגתית או "דמוקרטיה עממית", שם סגי נהור למשטר דיקטטורי שנקרא בעבר "דיקטטורה של הפרולטריון".

אוכלוסיית חצי האי הומוגנית מבחינה אתנית, ומורכבת מהעם הקוריאני.

דגל האיחוד (ראו להלן) מייצג בדרך כלל את קוריאה באירועי ספורט בינלאומיים, אך אינו הדגל הרשמי של אף אחת מן המדינות.

סקירה כללית

עדויות ארכאולוגיות מראות כי בני אדם חיו בקוריאה לפני אלפי שנים. ברוב האלף האחרון הייתה קוריאה מדינה אחת, שהתפתחה בה תרבות הומוגנית ומיוחדת. בקוריאה חי עם נפרד בעל שפה נפרדת.

בטקסטים סיניים עתיקים, קוריאה קרויה "קומסו קנגסן", שפירושו "הנהר וההרים רקומים במשי". הסינים חשבו כי הקוריאנים מייצרים את המשי הטוב ביותר בעולם. במאות ה-8 וה-9 היו רשתות סחר בדרך היבשה והים בין קוריאה וערב. קוריאנים השתמשו בקוביות דפוס עשויות עץ כבר בשנת 751. הטכניקה של הדפסת ספרים על ידי דפוס מתכת נייד הומצא בקוריאה כבר ב-1232 (אם כי דפוסי חמר הומצאו על ידי פי שנג כ-200 שנה קודם לכן בסין, זמן רב לפני שיוהאן גוטנברג פיתח את שיטת הדפוס שלו באירופה). בתקופת גוֹריַה, תעשיית המשי התרחבה וקרמיקה העשויה על ידי זיגוג כחול-ירוק נעשתה לתעשייה ייחודית לקוריאנים. בתקופת ג'וֹסון היה גידול תרבותי מהיר, ובקוריאה התפתחה תרבות נבדלת משושלת מינג הסינית. בתקופה זו גם הייתה התקדמות באמנויות והיצירה המסורתיות, כמו קרמיקה עם זיגוג לבן, משי טוב יותר ונייר טוב יותר, מניפות ובגדים מרהיבים, וההשלמה של האלפבית הקוריאני ההנגול. בזמן זה הומצאו והשתמשו בספינות הראשונות שצופו בשריון ברזל.

קוריאה כיום מחולקת לקוריאה הדרומית (ROK) ולצפון קוריאה (DPRK). חלוקה זו אירעה לאחר תבוסתה של האימפריה היפנית ב-1945, ונתקבעה לאחר מלחמת קוריאה ב-1953.

צפון קוריאה מנסה שלא להיות תלויה במדינות אחרות, אך היא קיבלה סיוע רב מברית המועצות וסין בעבר, וכיום משתמשת בנשק הגרעיני שכנראה יש ברשותה כדי להשיג עסקאות אנרגיה עם מדינות אחרות. בשל השלטון הקומוניסטי הקשוח נותרה המדינה לא מפותחת ברובה, ותנאי רעב ומחסור שכיחים בה. לעומת זאת קוריאה הדרומית, שמדיניותה היא של כלכלה מכוונת-יצוא, היא המדינה בעלת הכלכלה ה-11 בגודלה בעולם. עם זאת, שתי המדינות הקוריאניות מצהירות כי איחוד עתידי (כלומר, השבה של מדינת קוריאה המקורית) הוא מטרה שלהן. אם כי קוריאה אינה מדינה אחת כיום מבחינה פוליטית, היא עדיין קיימת בתודעה של הקוריאנים כמרחב אתנו-תרבותי החיוני לזהות הלאומית הקוריאנית.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של קוריאה

קיימות עדויות ארכאולוגיות כי בני אדם חיו בארץ הקרויה כיום קוריאה לפני אלפי שנים. תרבות תקופת הברונזה, שהחלה בערך במאה ה-12 לפנה"ס, זירזה את יצירת המדינות הראשונות.

בתקופה כלשהי נוסדה גוֹ-ג'וֹסון (שפירושו הגוג'וסיאון המוקדם, ובאופן מילולי – "ארץ שלוות הבוקר") החשובה ובעלת העוצמה הרבה ביותר מבין המדינות המוקדמות הללו, ויסודה חשוב מאד מבחינה סמלית ונושא ערך סנטימנטלי רב לקוריאנים המודרניים. לפי המיתולוגיה, כל הקוריאנים הם בני מייסד המדינה הזו (ה"דַנְגּוּן", שם שלאחר מכן נעשה לשמו של מלך גו-ג'וסון). גו-ג'וסון נכבשה על ידי שושלת האן הסינית ב-108 לפנה"ס. גו ג'וסון התפרקה ונעשתה לבּוּיָה הצפונית, ולאחר מכן לגוֹגוּריָה במאה הראשונה. ההאן הקימו בטריטוריות שכבשו נקודות שליטה צבאיות, מכיוון שהם נלחמו על טריטוריות אלה עם מדינת יאן הסינית. הכיבוש הסיני המשיך עד שגוגוריו השמידה את ללנג (בדרום מנצ'וריה) שנשלטה על ידי סין, ב-313. במקום גו-ג'וסון, קמו כוחות אזוריים חדשים. מאלה, שלושה נעשו לדומיננטיים, שלוש הממלכות של גוגוריו בצפון, בֶּקְגֶ'ה בדרום מערב, ושִׁילָּה בדרום מזרח. הקונפדרציה של גָּאיָה פרחה בדרום עד שהיא סופחה בידי שילה ב-562.

גּוֹ-ג'וֹסוֹן

מסמכים קוריאנים היסטוריים טוענים כי גו-ג'וסון (הנקראת גם דַּנְגּוּן ג'וסון) עלתה לשלטון במאה ה-24 לפנה"ס, לאחר שמדינת באי-דאל התפרקה. אולם מחקרים מודרניים מציעים כי הייסוד של גו-ג'וסון היה הרבה יותר מאוחר. האוכלוסייה של גו-ג'וסון קרויה "קשתים מזרחיים" בטקסטים היסטוריים סיניים עתיקים. גו-ג'וסון נתמשכה מחצי האי הקוריאני לחלקים ממנצ'וריה, האזור המזרחי של סין, ולאזורים מצפון לנהר הצהוב (היאנג-צה). מדינת גו-ג'וסון התקיימה ל-2096 שנה, לפי הרקורד הקוריאני. גו-ג'וסון הקימה שלושה אזורי שליטה (סאמהאן – שלושת ההאנים) מדרום לחצי האי הקוריאני – ג'ין האן, מא-האן, ובייאון-האן. מאוחר יותר הם נעשו ליסוד לשושלות הבקג'ה והשילה.

לאוכלוסייה בחצי האי הקוריאני היה קשר עם סין במאה ה-9 לפנה"ס, כאשר שושלת ז'ואו ניצחה את שושלת השאנג והנתינים של ממלכה זו ברחו לאזור הנשלט על ידי הגו-ג'וסון. הקשתים המזרחיים בגו-ג'וסון נתקלו באנשי הז'ואו החוץ המערבי של הים הצהוב. אולם, רק ב-109 לפנה"ס, כאשר קיסר ההאן וו-די שלח כוח פולש מסיבי לגו-ג'וסון ההגירה השתנתה באופן משמעותי. מעתה, הקוריאנים היגרו באופן מאסיבי יותר אל מחוץ לאזור המוצא שלהם, ותרבותם השפיעה כל האוכלוסיות הסובבות. בתקופת הברזל, הגו-ג'וסון כבר התמוטטו, וארבעה מחוזות שליטה סיניים הוקמו בדרום מנצ'וריה ובחלק הצפוני של חצי האי הקוריאני. אך זמן קצר לאחר הייסוד של ארבעת אזורי השליטה, התקפות חזקות מהקוריאנים גרמה להשמדת נקודת השליטה ללנג בדרום מנצ'וריה (313 לפנה"ס).

תקופת שלוש הממלכות

ערך מורחב – שלוש הממלכות של קוריאה

לאחר תקופת גו-ג'וסון הגיעה תקופת שלוש הממלכות (המאה הראשונה לפנה"ס – 688). לשלוש הממלכות – שִילָּה, גּוֹגוּרְיָה ובֶּקְגֶ'ה - " היה רקע לשוני ואתני דומה, אך הן התחרו זו בזו על כוח ושטח. כאשר מחוזות קטנים נפלו או התאחדו עם שלוש הממלכות הגדולות האלה, החל להתקיים ארגון מדינתי מורכב על פי מבנים היררכיים קונפוציאנים ובודהיסטים. גוגוריו נעשתה במהירות לממלכה הדומיננטית ביותר, אך היא הייתה במלחמה מתמדת עם שושלות סוי וטאנג הסיניות. הקיסר יאנג-די מסוי, עם מיליון חיילים, פלש לגוגוריו, אך ב-612 גנרל אולצ'י מונדוק הביא את הסינים לנסיגה. באחד הקרבות בין גוגוריו לסוי שמו הקוריאנים מארב לסינים בנהר סאלסו, וטבחו בהם קשות. לאחר הקרב נותרו בחיים רק 2,700 חיילים סינים מתוך 300,000 שיצאו אליו. נפילתם של הסוי מהשלטון בסין הייתה, בין השאר, בשל תבוסה זו לגוגוריו. לאחר מכן עלו הטאנג לשלטון בסין, והקיסר טאי זונג משושלת זו ביקש לנקום בגוגוריו בשלוש פלישות כושלות ב-644, 648 ו-655. אז פנו הטאנג לעזרת ממלכת שילה. הדומיננטיות של גוגוריו באזור זה הכריחה את הכוחות החלשים יותר ליצור בריתות. שילה הייתה הפחות מתקדמת מבין שלוש הממלכות, אך היה לה צבא חזק. עם עלייתו של מעמד לוחמים, שאימץ אלמנטים צבאיים רבים מהטאנג, הפכה שילה ליריב קשה.

ביחד עם שושלת טאנג הסינית, ידה של שילה הייתה על העליונה והיא ניצחה את שאר הממלכות. בתחילה סיפחה שילה את גאיה, ולאחר מכן כבשה את בקג'ה, ודחפה אותם דרומה לאי שכן. לבסוף, גוגוריו נפלה, ואז התנערה שילה מבעלי בריתה – הטאנג - ופנתה נגדם. מאז שלטה שילה (שההיסטוריונים קוראים לה מתקופה זו "שילה המאוחדת") ברוב חצי האי הקוריאני. האזורים הצפוניים, וכן חלקים ממנצ'וריה, והמחוז הימי של רוסיה דהיום נכללו במדינה החדשה - בַּאלְהֵה - שקמה בטריטוריות הישנות של גוגוריו וראתה עצמה כיורשתה.

שושלות בַּאלְהֵה ושִׁילָה

שילה (57 לפנה"ס – 935 לספירה) הביאה לתקופה ארוכה ושלווה, שבה הרצון ללימוד גדל. אִי-דּוּ, שיטת כתיבה של מילים קוריאניות בעזרת סימניות סיניות, שימשה את המלומדים מהאצילות הגבוהה בשילה, ונקראה "צִ'ין-גְּל". הצורך הגובר למלומדים הביא לגיוס מלומדים, ולפיכך בחינות הונהגו ב-778 כדי למיינם. בודהיזם החל לייסד את כת הסאון החדשה (שהונהגה גם ביפן וידועה במערב בשם היפני שלה, זן) באזורים ההררים המרוחקים. אל האצילות המנוצחת של גּוֹגוּרְיָה ובֶּקְגֶ'ה התייחסו בהגינות. לאחר נפילתה של גוגוריו, הגנרל דאה ג'ואיונג הוביל קבוצה מאנשיו לאזור ג'ילין במנצ'וריה. הגנרל ייסד את מדינת בַּאלְהֵה (בוהיי בסינית) והשתלט על הטריטוריה הצפונית שאבדה לגוגוריו. בסופו של דבר הטריטוריה של בַּאלְהֵה תתרחב מנהרות הסונגרי והאמור בצפון מנצ'וריה ועד למחזות הצפוניים של קוריאה המודרנית. במאה ה-10 בַּאלְהֵה נכבשה בידי החיתנים, ושילה התפרקה בעקבות מאבקים בין שליטים מקומיים. ממלכת גוריו החלה להשתלט, והחליפה את שילה ככח השולט בקוריאה בשנים 918-935. רוב חברי המעמד השולט הבלהיי, שהיו ברובם קוריאנים, עברו דרומה והצטרפו לשושלת גוריו החדשה. בעוד שרוב שטח המנצ'ורי של טריטוריית באלהה אבד, האזור שמדרום לגבול אמנוק (יאלו) – דומאן (טומן) הושב.

שושלת גוריו

בתקופת גוריו (918 – 1392) נחקקו חוקים, והונהגה מערכת שירות אזרחי. הבודהיזם פרח והתפשט בכל חצי האי. גוריו, שחששה מהשתלטות על כוחה, הנהיגה מדיניות שמנעה לימוד של אמנויות לחימה, וכך ירד קרנו של מעמד הלוחמים. המדיניות של הממשלה הייתה לשים דגש רב יותר על מלומדים מאשר על לוחמים.

הטריטוריה המנצ'ורית של בַּאלְהֵה כעת נקראה לְיָאוֹ על ידי החיטאנים שתקפו את האזור ב-983, 985, 989 ו-993, והמשיכו להטריד את גוריו. אולם, ב-993 הגנרל סו-הוי, שהגיע למבוי סתום במאבקו עם צבא הליאו, החל במשא ומתן עם הגנרל שְֹיָאוֹ מליאו, על מנת לסיים את הסכסוך. אולם החיטאנים התקיפו שוב ב-1010, והמצב הסתבך עוד יותר כאשר הג'ורכנים גם הם החלו לפלוש לגוריו בגבול המנצ'ורי.

הדפסה עם דפוס נייד ממתכת פותח והדפיסו בו כותרים רבים בכמויות קטנות באמצע המאה ה-12. ב-1145, המלך אינג'ונג (1112–1146) הורה למלומד קונפוציאני, קים פו-שיק, לחבר את הסמגוק סאגי (ההיסטוריה של שלוש הממלכות). המאבק התגבר בין הפקידים האזרחיים והצבאיים, כאשר היחס של המשטר לצבא הורע. ב-1170, הפקידים הצבאיים התמרדו כנגד האזרחיים. דבר זה הוסיף לחוסר האהדה של הגוריו למעמד הלוחמים. ב-1238 המונגולים פלשו לגוריו והרסו את הממלכה, כאשר ההתנגדות להם נמשכה שלושים שנה. בסופו של דבר, הגוריו נכנעו, והמונגולים התערבו בפוליטיקה של גוריו ב-100 שנה הבאות. ב-1340, האימפריה המונגולית הדרדרה בשל מאבקי פנים, והמלך קונגמין היה חופשי לבסוף ליישם רפורמה בממשלת גוריו. למלך היו בעיות שונות שהיה עלין לטפל בהן, כולל הסרת האריסטוקרטים הפרו-מונגולים והפקידים הצבאיים, שאלת אחזקת הקרקע ויישוב המחלוקות בין המלומדים הקונפוציאנים לבודהיסטים. בעיה נוספת הייתה שודדים יפניים, שכבר היוו צבא מאורגן למחצה, שפלשו לעומק הארץ ולמדו את הטכנולוגיה המקומית. בערך בזמן זה הגנרל יי-סיאונג-גייה קנה שם לעצמו כשהצליח להביס את השודדים בכמה קרבות. ממלכת גוריו התקיימה עד 1392.

שושלת ג'וֹסוֹן

ב-1392 גנרל בצבא גוריו, יי-סיאונג-גייה, הפיל את המלך של גוריאו בהפיכה צבאית וייסד שושלת חדשה, הג'וסון. השם ג'וסון נבחר בידי הקיסר הסיני הונגוו, מעשה שמראה כי יי-סיאונג-גייה עשה יד אחת עם ממשלת מינג. השושלת העבירה את הבירה להנגסיאונג (כיום סיאול), ואימצה את הקונפוציאניזם כאידאולוגיית המדינה. אלפאבית הנגול נוצר בידי המלך סג'ונג ב-1443. בסוף המאה ה-16 יפן פלשה לקוריאה בשני ניסיונות כושלים שנודעו יחד כמלחמת שבע השנים. הידיושי טויוטומי, השוגון הראשון של יפן, פלש לקוריאה פעמיים בין 1592 ו-1598, כשמטרתו לכבוש את סין. אף על פי שהוא נוצח בידי צבאות וציי המינג והג'וסון, המלחמה הביאה הרס וסבל רב לקוריאה והחלישה את שושלת מינג. דבר זה איפשר למנצ'ו לפלוש לסין ולבסוף להכריח את קוריאה ב-1627 להכיר בלגיטימיות של ממשלת המנצ'ו. קוריאה הוכרזה כמדינה וואסלית לאימפריית הצ'ינג ב-1632.

באמצע ובסוף המאה ה-19, חוסר הרצון של הג'וסון לפתוח את המדינה לסחר חוץ הדביק להם את הכינוי, "הממלכה המתבודדת". אולם הג'וסון לא יכלו להשאיר את המעצמות הזרות מחוץ למדינה לאורך זמן, ותוך זמן מה כמה מעצמות התחרו ביניהם על השפעה בקוריאה.

לסין הייתה ההשפעה הרבה ביותר בשל הקירבה גאוגרפית שלה. אך ב-1895 המלכה מין מג'וסון, הקיסרית האחרונה של קוריאה, נרצחה בידי קבוצת יפנים שכנראה היו תחת פיקודו של השגריר היפני לקוריאה, מיורה גורו. בריק השלטוני שנוצר, היפנים הכריחו את קוריאה להסכים להסכמי סחר, כשהם בעמדת כוח לאחר מלחמת סין-יפן הראשונה (1894-1895). ב-1897, הג'וסון נקרא מחדש בשם דֶּה-הַאן גֵּ'גוּק (האימפריה הקוריאנית הגדולה). לאחר מכן באה תקופה של השפעה רוסית, עד שיפן ניצחה את האימפריה הרוסית במלחמת רוסיה-יפן (1904-1905). קוריאה נעשתה לפרוטקטורט של יפן ב-1905.

הכיבוש היפני

ערך מורחב – הכיבוש היפני בקוריאה

ב-22 באוגוסט 1910 המדינה סופחה בידי יפן ונשלטה בידי מושל קוריאה. השלטון היפני נמשך עד 1945 כשיפן נכנעה בסוף מלחמת העולם השנייה. הכיבוש של היפנים מוכתר על ידי היסטוריונים רבים כתקופה של הפרות בוטות וברוטליות של זכויות אדם בקוריאה, אך יש גם היסטוריונים בעלי עמדה אפולוגטית כלפי הכיבוש. עד היום (2017) נושא זה עדיין פתוח ונידון בין ממשלות יפן וקוריאה. הרגש האנטי-יפני עדיין חזק בקוריאה, ובאסיה בכלל, כתוצאה מהכיבוש והאכזריות היפניים.

חלוקה

קוריאה נחלקה לשני אזורי כיבוש מ-8 בספטמבר 1945, כשארצות הברית שולטת בחלק הדרומי של חצי האי וברית המועצות שולטת בחלק שמצפון לקו הרוחב 38. חלוקה זו הייתה אמורה להיות זמנית, כאשר המטרה הייתה לאחד מחדש את קוריאה ולהשיבה לשלטון עצמי. אולם התקוות לקוריאה עצמאית ומאוחדת התפוגגו במהרה כשהפוליטיקה של המלחמה הקרה וההתנגדות הפנימית לתוכנית הנאמנות של המעצמות לקוריאה הביאו ב-13 באוגוסט 1948 להקמה של שתי ממשלות נפרדות בדרום ובצפון, עם מערכות פוליטיות, כלכליות וחברתיות נפרדות ומנוגדות זו לזו. ביוני 1950 פרצה בין שתי הקוריאות מלחמה, המכונה מלחמת קוריאה. היא נמשכה שלוש שנים והסתיימה בהפסקת אש ללא ניצחון לאף צד. החלוקה בין הדרום והצפון התקבעה, ובין שתי המדינות מפריד האזור המפורז הקוריאני.

איחוד מחדש

ערך מורחב – איחוד קוריאה

דגל האיחוד הקוראני, מייצג את קוריאה כמדינה אחת

עם השנים התקיימו דיונים ושיחות הדדיות בין קוריאה הצפונית לדרומית, אולם רובן לא עסקו בנושא איחוד קוריאה, ולא הייתה התקדמות רבה בנושא זה. קוריאה הצפונית אינה מעוניינת בהתקדמות משמעותית בנושא, כיוון שראשי השלטון שלה אינם רוצים בתהליך שבו יאבדו את כוחם. אולם, רעיון האיחוד עדיין שולט בתודעת העם הקוריאני.

בטקס הפתיחה של אולימפיאדת החורף 2018 שהתקיימו בפיונגצ'אנג שבקוריאה הדרומית עלו משלחות הספורטאים של שתי הקוריאות כמשלחת אחת תחת הדגל המאוחד. הדבר גרר תגובות עזות והפגנות ברחובות קוריאה הדרומית.

תרבות

העם הקוריאני משתמש בצבעים עזים במסיבות, וייתכן כי הדבר הוא פרי השפעות מונגוליות. מקובל לראות גוונים עזים של ורוד, צהוב וירוק על חפצים וחומרים שמסמלים מוטיבים קוריאניים מסורתיים. צבעי הבסיס אדום, ירוק, כחול, צהוב ולבן מופיעים בכל יצוג של הדתות העממיות.

קשרים משפחתיים חשובים מאד, אך גם קשרים עיסקיים. קידה הייתה נהוגה בעבר בין הקוריאנים כאשר הם נפגשו, אך כיום היא בדרך כלל נשמרת רק לאירועים מיוחדים. הערכים הקוריאניים מגיעים ממספר גדול של השפעות, הכוללות קונפוציאניזם, נאו-קונפוציאניזם, פולחן אבות, בודהיזם, שמאניזם, וכן נצרות ותרבות אוטוריטית. אם כי יש שרואים את קוריאה כחברה קונפוציאנית, הגדרה זו היא הפשטת יתר של התרבות, ולא ניתן להגדיר אותה כך כפי שלא ניתן להגדיר כך את יפן או סין.

אחת המנות הבולטות במטבח הקוריאני היא קימצ'י, שמיוצרת בתהליך מיוחד שבו משמרים את הירקות על ידי תסיסה, תהליך שפותח לפני הקירור החשמלי. במטבח הקוריאני נעשה שימוש רב בשום ובפלפלי צ'ילי, ולכן הבישול הקוריאני נחשב חריף. באופן מסורתי המטבח הקוריאני כלל בעבר גם מאכלים מבשר כלב (למשל בושינטנג). החל משנות ה-80 מאכלים מסוג זה אסורים בקוריאה הדרומית.

הדת העממית הייחודית של קוריאה היא שמאניזם - אמונה בקשר בין האנשים לבין רוחות המתים ואלילים שונים. המתווך בין הישויות הוא השמאן (בקוריאנית - מודאנג) ובקוריאה אלו בדרך כלל נשים. כיום מעריכים שיש בקוריאה הדרומית כ- 100 אלף שמאניות פעילות. השמאניות (נקראות גם מנשין - רבבת אלילים) מבצעות טקסים הנקראים קוט ובהם הן מזמינות את האלילים לתוך גופן, בעודן במצב תודעה של טראנס. הן רוקדות, שרות, משעשעות ומאכילות את האלילים ונשמות המתים, ואז שולחות אותן בחזרה לעולמן, בבקשה שלא יפריעו עוד לבני האדם. במהלך הטקס הן מנבאות את העתיד, מגלות מה הסיבה לבעיות אישיות ומשפחתיות שונות, ומציעות דרכי פעולה מומלצות לפתרון הבעיות. כל זאת הן עושות בשם הישויות העל טבעיות שהן מגלמות. ישנן רוחות המבקשות להשתעשע בתצוגות אומץ, ולמענן הן רוקדות על סכינים חדים, דוקרות עצמן (אך אינן נפצעות) מבצעות תרגילי שיווי משקל שונים, מעשנות חופן סיגריות יחדיו ואז הופכות כיוונן כשהצד הדולק בתוך חלל הפה, וממשיכות לעשנן כך, ועוד. השמאניות נחשבות לבנות מעמד נחות בקוריאה בשל מגען המתמיד עם רוחות ובשל העובדה שהן נשים המופיעות מול גברים ונשים בצורה שאינה נחשבת ראויה לאישה צנועה וביתית. עם זאת, לאחרונה הממשלה הדרום קוריאנית החלה בתוכנית שימור נכסי תרבות ולצורך כך מינתה מספר שמאניות כאוצרות אנושיים המשמרים את התרבות המסורתית.

דמוגרפיה

חצי האי הקוריאני מאוכלס כמעט רק על ידי קוריאנים אתנים, אם כי יש מיעוט לא משמעותי של סינים (כ-20,000) בקוריאה הדרומית, וישנן קהילות קטנות של סינים ויפנים בצפון קוריאה. האוכלוסייה של שתי הקוריאות יחד היא כ-71,000,000 איש.

גאוגרפיה

קוריאה נמצאת בחצי האי הקוריאני בצפון-מזרח אסיה. היא גובלת בסין בנהר היאלו/אמנוק בצפון ובים הצהוב ממערב. הים המזרחי (הים היפני) מפריד בינה ליפן במזרח. לקוריאה יש גם גבול קצר עם רוסיה לאורך נהר הטומן/דומאן. איים חשובים הם ג'ג'ו, אולונגדו ודוקדו.

ראו גם

• שלוש הממלכות של קוריאה
• היסטוריה של קוריאה הדרומית
• היסטוריה של קוריאה הצפונית
• קוריאנית

לקריאה נוספת

• אלון לבקוביץ,‫ קוריאה: היסטוריה ופוליטיקה; עריכה: אביעד קליינברג, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור תשס"ג 2003.

קישורים חיצוניים

• אילן בכר, קוריאה הדרומית, לגלות עולם חדש - הוצאת "מעריב" 2011.
• קוריאה לפני המאה ה-20
• חדשות מקוריאה
• אלי אשד, קוריאה לנצח: על קוריאה והתרבות העברית
• איציק יונה, "הקוריאנים" - המדריך לאנשים ועסקים בקוריאה
• פורטל קוריאה בשפה העברית עבור אוהבי קוריאה בישראל
• היסטוריה ותרבות בקוריאה המודרנית פודקאסט עם 14 פרקים מבוסס על תוכנית של רשת א'