איגרת הרמב"ן

איגרת הרמב"ן על גבי קיר הכניסה לבית כנסת הרמב"ן, ברובע היהודי

איגרת הרמב"ן בחברון

איגרת הרמב"ן ליד פתח בית הכנסת

איגרת הרמב"ן הוא מכתב המיוחס לרמב"ן, שעל פי הייחוס נכתב כשהיה ארץ ישראל לבנו נחמן ששהה בקטלוניה. האיגרת היא כעין צוואה רוחנית וכוללת דברים בחשיבות הענווה והימנעות מכעס. האיגרת זכתה לתפוצה רבה והוכללה במהדורות רבות של סידורים וספרי מוסר.

מחבר האיגרת

הרב טוביה פרשל ערער על זהותו מחבר האיגרת, וטען שמחבר האיגרת הוא רבי משה מאיוורא,^[1] מכיוון שהאיגרת מובאת בקצרה בשמו בספר כלבו^[2] ומכיוון שבן דורו של רמב"ן, רבינו פרץ מביא קטע מדברי רבי משה מאיוורא בהגהותיו, הדומים לתוכן "איגרת הרמב"ן".^[3]

הרב חיים דוב שעוועל^[4] טוען שמחבר האיגרת הוא רמב"ן. לטענתו, קרובו של רמב"ן, רבי יונה, למד אצל רבי משה מאיוורא ונראה שבשובו לספרד שאב ממנו הרמב"ן את תורת המוסר ומתוכה בחר את הכללים שהיו ראויים להכתב לבנו נחמן. הרב שעוועל מביא ראייה לטענתו בכך שהאיגרת מזכירה את העולם הבא, אזכור האופייני לרמב"ן, במיוחד לדברי הרמב"ן בביאורו לתורה בסוף פרשת עקב.

הרב יעקב שורקין הדפיס את האיגרת מכתב יד פרמה פלטינה אשר נכתב עשרים שנה לאחר מות הרמב"ן, בנוסחו קיימים שינויים מהנדפס, שורקין הראה שאגרת הרמב"ן שונה בהרבה מאגרת רב משה מאיוורא, כמו כן טען שאף שבסיס האיגרת היא רבי משה מאיוורא עדין חידושיו של רמב"ן הם עיקר האיגרת.

עודד ישראלי הסכים עם דברי שורקין והצביע על שינוי משמעותי בין דבריו לדברי רבי משה מאיוורא, בעוד רבי משה התמקד בהטפה לאימוץ מידת הענווה, המחבר ראה במידת הענווה שער למעלות נשגבות יותר כמו יראת חטא אהבת השם ודבקות,^[5] ואף טען שעצם השימוש בחומרים ספרותיים של יוצרים אחרים תוך עיבודם ללא ייחוס בשמם אופייני לרמב"ן.^[6]

יש שטענו נגד יחוס האיגרת לרמב"ן מחמת סגנונה הלשוני של האיגרת, שבו מילים שאינם אופייניות לכתיבתו הספרדית של הרמב"ן, כגון "להתפחד", שאינה נכונה דקדוקית, וכדומה. מאידך, בכתבי היד הקדומים של האיגרת יש שינויים רבים בסגנון, ועדיין לא נעשה מחקר מקיף בנושא.^[7]

האיגרת הוכנסה לספר שערי קדושה חלק ד למהרח"ו, לספר ראשית חכמה ולספר חרדים, תוך מתן ייחוס לרמב"ן.

תוכן האיגרת

האיגרת פותחת בבקשה מאת הרמב"ן לבנו לא לשכוח את ניסי ה' ונפלאותיו אשר עשה עמו.

באיגרת שני חלקים עיקריים: חלק מחשבתי המורה להתרחק מהכעס והצורך שבמידת הענווה.

הִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר בְּנַחַת כָּל דְּבָרֶיךָ, לְכָל אָדָם בְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא הַמִדָּה הַרָעָה לְהַחְטִיא אֶתּ הַאָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רז"ל כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה".
וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לֶמִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִדּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה' עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים"."

— הקטע הראשון מתוך האיגרת נוסח מוגה

החלק השני הוא חלק מעשי, המתחיל במילים "על כן אפרש", שבו הכותב ממחיש את דרך ההתנהגות במידת הענווה.

עַל כֵּן אַפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה, לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד: כָּל דְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ יִהיֶה כָּפוּף; עֵינֶךָ לְמַטָּה וְלִבְּךָ לְמַעֲלָה; וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ אִתוֹ... וְהִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם. וְאִם יִקְרָאֲךָ אָדָם –לֹא תַּעֲנֵנוּ בְּקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת – בְּנַחַת, כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ וְקוֹראִין אוֹתּוֹ מִבַּחוץ וְהוּא יַרֵא לְהַרִים קוֹלוֹ מִפְּנֵי רַבּוֹ

משפט נודע מהאיגרת עוסק ביחסו של האדם לשאר בני האדם שהוא פוגש^[8]^[9]:

"וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָדוֹל מִמְךָ בְּעֵינֶיךָ: אִם עָשִׁיר אוֹ חָכָם עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ. אוֹ אִם הוּא רָשׁ, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ שֶׁאַתָּה חָכָם מִמֶנוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶנוּ, וְהוּא זַכַּאי מִמְךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא – הוּא שׁוֹגֵג, וְאַתָּה מֵזִיד.

באיגרת מובאת הדרכה להוציא השלכות מעשיות מלימוד התורה:

"וֶהֱיֶה זָהִיר לַעַסוֹק בַּתּוֹרָה תָּמִיד, כַּאֲשֶׁר תּוּכַל עַל מְנַתּ לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר שֶׁתּוּכַל לְקַיְּמוֹ"

בסיום האיגרת מורה המחבר לבן לקרוא את האיגרת מדי שבוע ומסיים בברכה:

"תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ לְפַחֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ אַחַר הַשֵּׁם, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, וְתִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא צוֹפֶה לַצַּדִּיקִים."

— סיומה של האיגרת

רבים נוהגים לומר איגרת זו בכל יום כציווי המחבר לבנו. במשך הזמן היו שייחסו לאיגרת סגולות, למשל בספר מעולפת ספירים^[10] ”וכל מי שרגיל לאומרו בוודאי יהיה ניצול מכל צרה ומבוטח לו שהוא בן העולם הבא” ועוד, אך נוסחה מציג בבהירות כוונה מוסרית ברורה, אם כי בחתימת האיגרת ישנה משמעות סגולית, ” וּבְיוֹם תִּקְרָאֶה – יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם מִכַּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאֹל”, אך בכתב יד ותיקן בריטיש מוזיאום ובמהדורת ראשית חכמה שורה זו לא מופיעה.^[11]