אוצרות הגולה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הוועדה להצלת אוצרות הגולה הוקמה באוניברסיטה העברית בשנות ה-40 של המאה ה-20. חבריה היו מרצים באוניברסיטה וספרני בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (לימים הספרייה הלאומית). תפקידה הייתה להציג את דרישות האוניברסיטה העברית לקבלת ספרים ששדדו הנאצים מספריות יהודיות ושנתגלו לאחר המלחמה. בהמשך הפכה הוועדה למחלקה בספרייה הלאומית. נציגיה פעלו עד לשנות ה-70 והביאו ארצה מאות אלפי ספרים.

.

לפני השואה

בליל 10 במאי 1933, כחודש וחצי לאחר השתלטותו של היטלר על גרמניה, נשרפו בכיכרות הערים ברחבי המדינה, ספרים של מחברים בעלי אידאולוגיה המנוגדת לרוח המתחדשת בגרמניה הנאצית. ביניהם גם ספרים רבים של מחברים יהודיים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אירעו מקרים נוספים של שריפת ספרים אבל כבר בשנות ה-30 הבינו מקבלי החלטות בצמרת השלטון שיש צורך באיסוף ספרים וארכיונים של אויבי הרייך בכדי לאפשר מחקר אידאולוגי וביטחוני. ה-SD ,שירותי המודיעין של ה-SS והגסטפו החרימו ספריות וספרים מכל אותם מתנגדים לשלטון והוקמה ב 1936 ספריית ספרי שלל גדולה בברלין. לפי הוראתו של ריינהארד היידריך שפיקד על ה SD והגסטפו, ארכיונים וחלקים מספריות יהודיות נגנבו בליל הבדולח מקהילות ברחב אוסטריה וגרמניה. בין היתר נלקח מחזור וורמס העתיק מהקהילה בוורמס. המחזור חולץ ונשמר על ידי הארכיונאי פרידריך אילרט בזמן המלחמה והוא הגיע לישראל במסגרת הסכמי השילומים ב 1957. ב 1939 הוקם המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA) שאיגד את כל שירותי המשטרה, הביטחון והמודיעין המשטרתי. ספריית השלל עברה לאגף 7 של ארגון זה האחראי על חקר אידיולוגיות. את האגף ניהל אלפרד זיקס. לפי חלק מהדעות, עד סוף המלחמה הכילה ספרייה זו בין 2–3 מיליון ספרים. חלק גדול מהם של יהודים[1].

ה ERR

אנשי ה ERR בסיור בחרקוב

אלפרד רוזנברג היה האידאולוג הראשי של התנועה הנאצית. הוא הציע להיטלר להקים מוסד אקדמי ללימודים נאציים Hohe Schule der NSDAP על מנת לחנך את הדורות הבאים ברוח המפלגה. בינואר 1940 אישר היטלר את הקמת המוסד לאחר המלחמה. בינתיים הוא הורה לרוזנברג להכין תוכניות בעיקר בתחום המחקר והקמת מערכת ספריות. רוזנברג קיווה להקים 12 מכוני מחקר במסגרת ה Hohe Schule. בזמן המלחמה הוקם רק מכון אחד, המכון לחקר השאלה היהודית (IEJ) בפרנקפורט. על מנת להעשיר את ספריית המכון מינה רוזנברג צוותי עבודה שכונו על שמו ה Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg (ERR). תפקידם היה לעבור בעקבות הצבא הגרמני בארצות הכיבוש, לחפש אוספי ספרים חשובים ולהעבירם לפרנקפורט[2]. חלק מהספרים הועברו גם לספרייה המרכזית שתוכנן ל Hohe Schule בברלין ולמרכז המיון שם. בצרפת החרימו אנשי ה ERR את ספריית כל ישראל חברים (אליאנס), ספריית בית המדרש לרבנים, ספריות משפחת רוטשילד ועוד. מהולנד לקחו את ספריית הרוזנטיליאנה וספריית בית מדרש עץ חיים. ה ERR פעל גם ביוון, איטליה, בלגיה, יוגוסלביה ובארצות מזרח אירופה. עקב הכמות הגדולה של ספריות יהודיות בווילנה, העסיק ה ERR מלומדים יהודיים באיסוף ומיון הספרים. הם הונחו לשלוח כ 30% מהספרים לפרנקפורט והיתר לגריסה. יהודים אלו, שכונו בידי חבריהם "בריגדת הנייר", ניסו להציל חלק מהספרים והחומר הארכיוני, להבריחם אל תוך הגטו או להחביאם במקומות האחרים.

פינוי הספרים

בעקבות ההפצצות על ברלין, פרנקפורט וערים גרמניות נוספות, פינו הנאצים את הספריות לאזורים בטוחים יותר. חלק מהספרים היהודיים שבספריית משרד הראשי לביטחון הרייך הועברו מברלין לצ'כוסלובקיה. חלקם הגיעו לגטו טרזיינשטט שם הם קוטלגו על ידי צוות יהודים אסירים במקום. ספרים אחרים אוחסנו ב טירות בבוהמיה ומורביה. ספרי ה ERR שבמרכזי האיסוף בברלין נשלחו לטנזנברג שבאוסטריה ולרטיבור שבשלזיה. הספרים שבמכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט הועברו לעיירה הונגן שם נשמרו בטירה, כנסייה, מחסנים ובצריפים.

מציאת הספרים

חלק גדול מהספרים נפלו לידי הרוסים ששלחו אותם יחד עם פרטי אומנות, עתיקות ורכוש אחר שמצאו לברית המועצות. ספרים וחומר ארכיוני רב הגיע למוסקבה. כמיליון ספרים נשלחו גם למינסק[3]. רוב החומר הזה נמצא שם עד היום ויש תיעוד רק לחלק קטן ממנו. הכוחות האמריקאים שהגיעו להונגן, מצאו כ 1.5 מיליון ספרים שפונו מה- IEJ. חלק אחר מספריית המכון נשאר במבנה המקורי ואף על פי שהופצץ חומר רב נותר במרתף וניצל. את כל הספרים העבירו למחסן גדול באופנבך שליד פרנקפורט למיון וטיפול. מחסן זה שהיה שייך בעבר לתאגיד I.G.Farben כונה עתה ה Offenbach Archival Depot (OAD). ספרים רבים החלו להימצא במקומות שונים ברחבי אזור השליטה האמריקאי וכולם נשלחו ל OAD. מפקדה הראשון סרן סימור פומרנץ הצליח בזמן קצר להחזיר ספרים רבים לבעליהם המקוריים בעיקר בצרפת והולנד. מחליפו סרן יצחק בנקוביץ המשיך בעבודה ובסך הכל עד סוף 1946 הוחזרו כ 2 מיליון ספרים לארצות שמהם הם נגנבו. באופנבך נותרו כחצי מיליון ספרים שלא ניתן היה לזהות את בעליהם או שמקורם היה בארצות עליהם השתלטה רוסיה בניגוד לדעתה של ארצות הברית[4].

הוועדה להצלת אוצרות הגולה

עוד ב 1943 הציע היסטוריון הבריטי החשוב ססיל רות שאת הספריות היהודיות שגנבו הנאצים ושלא ניתן להחזיר לבעליהם, יש להעביר לאחר המלחמה לאוניברסיטה העברית בירושלים[5]. האוניברסיטה הקימה ב 1944 ועדה לטיפול בנושא זה בתקווה אכן לקבל לידיה את הספרים הגנובים. ועדה זו נקראה "הועדה להצלת אוצרות הגולה". הוועדה פעלה בראשות רקטור האוניברסיטה העברית ליאו אריה מאיר ובהשתתפותם של ראשי ההנהלה וההוראה כגון גרשום שלום, מרטין בובר, שמחה אסף ומנהל הספרייה הלאומית אליקים גוטהולד וייל. תחילה ביקשה הוועדה מדניאל גולדשמידט, אחד הספרנים המנוסים של הספרייה, להכין רשימה של מוסדות באירופה הכבושה שהחזיקו באוצרות גדולים של ספרים יהודיים על מנת לסייע באיתור וזיהוי הספרים לאחר המלחמה. ב-30 במרץ 1944 פורסמה בעיתונות העברית בארץ, קריאה לסיוע בהכנת רשימות אלו. עם סיום מלחמת העולם השנייה והגעת שמועות אודות כמויות גדולות של ספרים שנמצאו, החלה הוועדה לדון ביצירת קשרים עם גורמי ממשל וצבא בגרמניה הכבושה, ודרשה לקבל נאמנות על הספריות והספרים שנתגלו באירופה. הבעיה העיקרית הייתה מההיבט המשפטי. ההנחיות של השלטון הצבאי היו להחזיר את הספרים לארצות מוצאם עד כמה שהדבר ניתן. האוניברסיטה העברית הייתה מוסד בארץ ישראל המנדטורית שמשם בוודאי לא נגנבו הספרים. ועדת אוצרות הגולה הקימה ועדה משפטית שתדון בנושא זה. הוועדה ניסתה להוכיח את בעלותו של עם ישראל שבארץ ישראל על ספרי אוצרות הגולה. היא הסבירה שהשואה הייתה מכוונת לעם היהודי ועל העם היהודי לקבל את הנכסים שנותרו ללא בעלים. בתזכיר שהגישה הוועדה המשפטית נכתב ש "לעם היהודי הקם לתחיה בארץ אבות ישנה הזיקה הרוחנית החיונית המיוחדת לאוצרות תרבותו ולשמירתם במרכז הלאומי והרוחני בארץ ישראל" . דיני הירושה קובעים שיש לשמור על רצונו וכוונותיו של המוריש ובמקרה זה שהמוריש לא קבע יורש ספציפי, קבעה הוועדה, שהוא וודאי היה רוצה לראות את רכושו חוזר לעמו למורשת וזיכרון. הוועדה הראתה שלאוניברסיטה העברית כאוניברסיטה יהודית והספרייה שבה שהיא ספריית הלאום היהודי, יש את התשתיות המתאימות לקלוט ולטפל בספרים[6].

גרשום שלום, מראשי הוועדה להצלת אוצרות הגולה

" בינואר 1946, עוד לפני העברת הספרים למחסן ה OAD, פורסם בעיתון הארץ כתבה בשם "הספרייה היהודית הגדולה בעולם" אודות הספרים השדודים של המכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט. מחבר המאמר רוברט וולטש שביקר בגרמניה כתב: "זוהי זכות שהספרייה הלאומית בירושלים צריכה לתבוע אותה לעצמה. עליה לשלוח לפרנקפורט קבוצת פקידים נבחרים שיבדקו את הספרים, יעריכום, יסדרום וירשמום בקאטאלוגים.

באפריל 1946 פרופסור גרשום שלום, מנהל המכון למדעי היהדות ומומחה עולמי בתחום הקבלה, ואברהם יערי, ספרן הספרייה הלאומית ומומחה לתולדות הספר העברי, יצאו לאירופה כנציגי ועדת אוצרות הגולה. מטרתם לא הייתה לאסוף ספרים כי אם לאסוף מידע על שרידי הספריות היהודיות בגרמניה, לבדוק את טיבם ואת בעליהם ולבוא במגע עם מנהיגי הקהילות בנושאים אלה. אחרי שהייה של כחודש בלונדון ופריז החליט יערי לחזור ארצה ושלום נותר לבדו באירופה. לאחר זמן ממושך בה סייר בין שרידי הקהילות היהודיות, הגיע שלום לבסוף לאופנבך שם הוא למד והעריך את הספרים שראה ואף סייע במיון ספרים וכתבי יד. שלום הבין שהאוניברסיטה העברית לא תוכל לקבל את כל הספרים ועליה לעבוד יחד עם הארגונים היהודיים השונים בכדי להוציא את הספרים מגרמניה[7]. הוא נענה בסירוב להעברת מספר ארגזי כתבי יד וספרים לישראל אך לאחר חזרתו ארצה, הוברחו הארגזים לירושלים בעזרתו של רב צבאי אמריקאי הרברט פרידמן[8].

ה JCR

בדצמבר 1943 התקיים בארצות הברית כנס בנושא החייאת חיי התרבות היהודית באירופה לאחר המלחמה. בעקבות הכנס הקים פרופסור סאלו בארון מאוניברסיטת קולומביה את ה Commission on European Jewish Cultural Reconstruction לחקר ותיאום פעילות הקמה מחדש של התרבות היהודית באירופה. ה CEJCR פעלה במרץ והשיגה השפעה רבה על השליטה בעתידה של אירופה היהודית. נרקמו גם קשרים בין בארון לאוניברסיטה העברית. חנה ארנדט, מנהלת המחקר ב- CEJCR, נעזרה ברשימותיו של דניאל גולדשמידט ובידיעותיהם של משכילים אחרים כדי להכין עבור ה CEJCR רשימות מעודכנות ומלאות יותר של ספריות ואוספי תרבות יהודיים מלפני המלחמה. הרשימות כללו 430 מוסדות יהודיים כגון ספריות, ארכיונים ומוזאונים בעשרים מדינות. בנוסף הופיעו 264 מוסדות לא יהודיים עם אוספי ספרים יהודיים, 474 מו"לים יהודיים ו-15 מוסדות נאציים[9]. הרשימות התפרסמו בכתב העת Jewish Social Studies. הם הרשימו מאוד את נציגי משרד החוץ האמריקאי, דבר שבסופו של דבר סייע לבארון לקבל נאמנות זמנית על הרכוש התרבותי היהודי באירופה [10]. בארון קיצר את שם הוועדה ל Jewish Cultural Reconstruction. בהורדת המילה European הוא ביטא את ההבנה שלא צפוי עתיד ליהדות מזרח אירופה ושהמרכזים היהודיים עברו לארצות הברית וישראל. ה JCR היה תאגיד של ארגונים יהודיים ברחבי העולם והשתפו בו גם הוועדה ל"אוצרות הגולה" ונציגיה הישראלים.

הספרים היתומים שבמחסן ה-OAD, נותרו על אדמת אירופה לעוד 3 שנים. בזמן הזה הפעילות להחזרת הספרים התבצע בעיקר בישיבות ועדים והתכתבויות בין חברי התאגיד. תאגיד ה JCR הפך לזרוע התרבותי של ה Jewish Restitution Successor Organization (JRSO) ארגון גג של מספר ארגונים יהודיים שטיפל בכלל הנכסים היהודים שנותרו באירופה ללא יורשים.

ספר קיצור שו"ע מאוצרות הגולה שבספרייה הלאומית עם תווית ה JCR

צבא ארצות הברית העביר את האחראיות על אופנבך ל JCR ועתה היה עליהם לקבל החלטות לגבי חלוקת הרכוש. הוחלט לבסוף להעביר 40% מהם לישראל, 40% לארצות הברית והיתר למדינות אחרות בעולם בהם היו ריכוזים יהודיים.

ה- JCR הכין תווית מיוחדת עם הלוגו של הארגון בעברית ובאנגלית וביקשו מכל הספריות שקלטו את ספרי אופנבך להדביקם בפנים. התוויות מעידה שהספר שבה היא נמצאת, נגנב על ידי הנאצים בשואה. ב־1949 שלמה שונמי מבכירי הספרייה הלאומית, נשלח לאופנבך לבחור ספרים עבור ישראל בכלל והספרייה בפרט. עם סגירת המחסן בקיץ אותה שנה, הועברו יתר הספרים לוויסבאדן שם המשיך שונמי את עבודתו בבחירת הספרים, אריזתם והכנתם למשלוח ארצה. בסך הכל נשלחו מגרמניה לישראל כ־120,000 ספרים. הספרייה הלאומית קלטה את חלקם בין אוספיה והיתר התחלק בין ספריות שונות בארץ. אלו לא היו הספרים היחידים שהגיעו במסגרת אוצרות הגולה. שלמה שונמי ונציגים נוספים של הספרייה ומשרד הדתות איתרו ספרים רבים במדינות רבות ברחבי אירופה. חלק גדול מהם נגנבו על ידי הנאצים אך לא נשלחו בזמן לפרנקפורט או ברלין.

ספרים מפולין

בסוף המלחמה התחילו להתגלות ברחבי פולין ארגזי ספרים שנגנבו מישיבות וקהילות יהודיות ונאספו על ידי ניצולי שואה. בוורשה הקים הוועד היהודי המרכזי ספרייה שעברה לבניין המכון למדעי היהדות ב 1948. הספרייה הכילה 120,000 ספרים בעברית ויידיש. בדצמבר 1947 הגיע לפולין מנחם מנדל שניאורסון המזכיר הכספי של האוניברסיטה העברית. הוא פעל במרץ להעברת הרכוש היהודי של קורבנות השואה לאוניברסיטה העברית. במשא ומתן הצליח לקבל את רשות הוועד היהודי לשלוח את הספרים לארץ אך גורמים רבים בממשל הקשו על הטיפול בטענה שמדובר בספרים יקרי ערך. במאמצים רבים, עבודה זריזה ותשלום הוצאות משלוח הצליח שניאורסון להביא את הספרים ארצה. ב-7 אוגוסט 1949 הגיעו ספרי פולין שאסף שניאורסון, ברכבת הראשונה שנכנסה לירושלים לאחר המצור. כ 85,000 ספרים רובם תורניים העלה שניאורסון ארצה. רובם חולקו לספריות של ישיבות, בתי מדרש ומקומות נוספים[6].

ספרים מאוסטריה

תווית של ספר מאוצרות הגולה שנמצא בווינה

כ 700,000 ספרים שנשלחו מברלין, נתגלו על ידי הצבא הבריטי במנזר טנזנברג באוסטריה לאחר המלחמה. מאות אלפי ספרים אחרים נלקחו מהקהילות היהודיות בווינה ונותרו מאוחסנים שם. הגאוגרף משה ברוור, שבאותן שנים שימש ככתב עיתון, דיווח על הספרים ועל נכונות בני הקהילה ששרדו את המלחמה להעבירם לאוניברסיטה העברית. ב-1949 בסיועו של ציר ישראל בווינה, קורט לוין, נשלחו כמה אלפי ספרים לירושלים. ב 1950 דווח ל JCR על מאות אלפי ספרים בארמון הופברג בווינה. ב 1952 יצאו לווינה שלמה שונמי מטעם הספרייה הלאומית ויהודה ליב בילאור ממשרד הדתות. הם נתקלו בחוסר רצון לסייע מטעם השלטונות שטענו שהספרים הם רכוש גרמני ונאסר עליהם לראות את האוספים. בהמשך התברר שחלק גדול מהספרים הועברו לאוניברסיטת וינה. ספרים רבים חולקו בין הספרייה הלאומית האוסטרית וספריית אוניברסיטת והדבר הוסתר מהקהילה היהודית ומשלמה שונמי. בסופו של דבר, במסגרת הסכם השבת עצמאותה של אוסטריה, התחייבו האוסטרים לפצות את ניצולי השואה ולהשיב להם את רכושם. בסוף 1955 מנהל הספרייה הלאומית, קורט וורמן נסע מירושלים לווינה למשא ומתן בנוגע לחלוקת הספרים[11]. בהסכם נקבע שהקהילה היהודית תקבל כמעט 110,000 ספרים שאת רובם היא תעביר לירושלים. בין 70,000-80,000 ספרים הגיעו לספרייה הלאומית והיתר נשארו בידי הספריות האוסטריות. הספרייה הלאומית הכינה תווית מיוחדת לספרים אלו המעידה עליהם כספרים שניצלו מהשואה.

ספרים בצ'כיה

אחרי המלחמה ספרי המשרד הראשי לביטחון הרייך שהועברו לטרייזינשטאט, נשלחו למוזאון היהודי בפראג שם כבר נמצאו 46,000 ספרים שנלקחו מספריות יהודיות בצ'כוסלובקיה. המוזאון בפראג היה באחריות מועצת הקהילות היהודיות וממשלת צ'כוסלובקיה. לעומת זאת הספרים שהועברו לטירות בבוהמיה ומורביה היו באחריות הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית הצ'כית. גרשום שלום בביקורו ב 1946 ניסה לברר לגבי הוצאת הספרים מהמדינה. אפשרות העלאת הספרים הייתה תלויה במשאים ומתנים רבים ובתנאים מורכבים שניהל הוגו ברגמן, יליד פראג ומנהל הספרייה הלאומית לשעבר. תוך זמן קצר הוא הצליח להעביר את המלצת מועצת הקהילות בנוגע למשלוח הספרים לירושלים, אל משרד המדינה ומשרד החינוך. אבל עדיין היו קשיים רבים. אחיו של ברגמן, ארתור הגיע לפראג, המשיך בטיפול בספרים והצליח להעביר את חלקם לאחסון זמני בבית העלמין היהודי בפראג. אחריו הגיע מטעם ועדת אוצרות הגולה, סטודנט באוניברסיטה העברית בשם זאב שק שהצליח בסופו של דבר לשלוח עשרות אלפי ספרים מצ'כוסלובקיה לירושלים[12]

ספרי אוצרות הגולה בספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית, ירושלים

שלמה שונמי שניהל את מחלקת אוצרות הגולה משנות ה-50, נסע פעמים רבות לאירופה בכדי לאתר ולהביא ארצה ספרים שמצא שם. בין היתר ביקר, לפעמים עם נציגי משרד הדתות, בהולנד, הונגריה, יוגוסלביה, איטליה ומקומות אחרים. פעילותו נמשכה עד שנות ה-70. לטענתו בסך הכל הצליח להציל כמיליון ספרים אבל נותרו עוד רבים על אדמת אירופה[13]. הספרייה הלאומית השאירה אצלה את העותקים שהיו חסרים לה ורוב הספרים שהגיעו לישראל התחלקו בין ספריות ציבוריות, ספריות של ישיבות, בתי ספר, בתי כנסת וספריות אקדמיות. הספרייה לאומית השתדלה לאסוף עותק של כל ספר בעברית או בשפות היהודיות אחרות גם מהדורות רבות ודומות של אותו ספר. הדבר היה גורם חשוב בייסוד ובהצלחת המפעל הביבליוגרפי של הספר העברי. ספרי אוצרות הגולה שנקלטו בספרייה הלאומית שימשו כתיעוד צורכי הקריאה, הלימוד והתפילה של יהדות אירופה לפני השואה במקומות ותקופות שונות. גם ספרים לועזיים רבים הגיעו עם אוצרות הגולה. כולם שימשו את באי הספרייה הלאומית וחוקרי האוניברסיטה העברית. רובם הגיעו בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים כאשר הספרייה והאוניברסיטה העברית בהר הצופים לא היו נגישים. הספרייה נאלצה לבנות את עצמה מחדש במערב ירושלים ושמחה לקבל את הספרים הרבים שהגיעו מאירופה. בשנת 1966 דווח שחצי מיליון ספרים הובאו ארצה ומתוכם 200,000 נמצאים בספרייה[14]. מספר זה כנראה לא מדויק וכלל גם את הספריות המחלקתיות השונות של האוניברסיטה. עם הזמן ספרים רבים בלו, אבדו ונגנזו. קשה לדעת כמה ספרי אוצרות הגולה נותרו כיום בספרייה הלאומית שכיום איננה חלק מהאוניברסיטה העברית. ניתן להעריך שמדובר בעשרות אלפים. בשנת 2021 נעשה מחקר בנושא ספרי אוצרות הגולה בספרייה הלאומית. במהלך המחקר נרשמו כ 10,000 מספרי אוצרות הגולה שנקלטו בזמנו בספרייה. מתוכם ניתן היה לזהות כ-8000[15]. מידע אודות היותם ספרי אוצרות הגולה, נוסף למערכת עלמא וניתן לחיפוש במערכת "מרחב" של הספרייה הלאומית.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • דב שידורסקי, גווילים נשרפים ואותיות פורחות : תולדותיהם של אוספי ספרים וספריות בארץ ישראל ונסיונות להצלת שרידיהם באירופה לאחר השואה, ירושלים: מאגנס, 2008
  • דיוויד פישמן, מחתרת הנייר : המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא, מאגנס, 2020
  • Mark Glickman, Stolen words : the Nazi plunder of Jewish books, University of Nebraska Press, 2016
  • Elisabeth Gallas, A mortuary of books : the rescue of Jewish culture after the Holocaust, New York University Press, 2019
  • Anders Rydell, The book thieves : the Nazi looting of Europe's libraries and the race to return a literary inheritance, Penguin Books, 2018
  • Patricia Kennedy Grimsted,, Returned from Russia : Nazi archival plunder in Western Europe and recent restitution issues, Builth Wells, Great Britain: nstitute of Art and Law, 2007

הערות שוליים

  1. ^ דב שידורסקי, ביזת אוספים וספריות יהודיות על ידי הנאצים: משרד הראשי לביטחון הרייך כסוכן ביזה, ילקוט מורשת 89, עמ' 34-52
  2. ^ Joshua Starr, Jewish Cultural Property under Nazi Control, Jewish Social Studies Vol. 12, No. 1, עמ' 27-48
  3. ^ Patricia Kennedy Grimsted, The Road to Minsk for Western "Trophy" Books: Twice Plundered but Not Yet "Home from the War", Libraries & Culture Vol. 39, No. 4, עמ' 351-404
  4. ^ Robert Waite, Returning Jewish Cultural Property: The Handling of Books Looted by the Nazis in the American Zone of Occupation, 1945 to 1952, Libraries & Culture Volume 37, Number 3, 2002, עמ' 213-228
  5. ^ Cecil Roth, Conference on restoration of continental Jewish museums, libraries and archives, London, April 11th, 1943, London: Jewish Historical Society of England, 1943
  6. ^ 6.0 6.1 דב שידורסקי, גווילים נשרפים ואותיות פורחות : תולדותיהם של אוספי ספרים וספריות בארץ ישראל ונסיונות להצלת שרידיהם באירופה לאחר השואה, מאגנס, 2008
  7. ^ נועם זדוף, מברלין לירושלים ובחזרה : גרשם שלום בין ישראל וגרמניה, כרמל, 2015
  8. ^ Herbert Friedman, Roots of the future, Gefen, 1999
  9. ^ Dov Schidorsky, Hannah Arendt's Dedication to Salvaging Jewish Culture, The Leo Baeck Institute Year Book Vol. 59 (10), 2014, עמ' 181–195
  10. ^ Dana Herman, Hashavat avedah : a history of Jewish Cultural Reconstruction, Inc, McGill University, 2008
  11. ^ איתמר לוין, העברת ספרים שנגזלו בשואה מאוסטריה לבית הספרים הלאומי בירושלים, יד לקורא: כתב-עת לספרנות, לביבליוגרפיה ולארכיונאות 31, עמ' 7-19
  12. ^ יפעת ווייס, מפראג לירושלים: על מעמדו של הקניין היהודי התרבותי ללא יורשים באירופה לאחר המלחמה, ילקוט מורשת 97, עמ' 242-267
  13. ^ ג. ליאור, ושבו גווילים לגבולם, ירושלטון 112, עמ' 19-17
  14. ^ יהודה האזרחי, בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי, המחלקה לארגון ופירסום - האוניברסיטה העברית., 1966
  15. ^ דניאל ליפסון, מגרמניה הנאצית לאוניברסיטה העברית: קליטתם של ספרי "אוצרות הגולה" בספרייה הלאומית, אוניברסיטת בר-אילן, 2021
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0