איסור החמצת שיירי המנחות

איסור החמצת שיירי המנחות
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק ב', פסוק י"א ספר ויקרא, פרק ו', פסוקים ז'-י"א
משנה	משנה, מסכת מנחות, פרק ה', משניות א'–ב'
תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף נ"ה עמוד א'
משנה תורה	ספר עבודה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ב, הלכות י"ד–כ"א
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו קכ"ד ספר החינוך, מצווה קל"ה סמ"ג לאו של

האיסור להחמיץ את שיירי המנחות היא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה אסור לעשות חמץ משיירי המנחות שמיועדים לכהנים.

מקור המצווה

בפרשת ויקרא נאסר על הבאת קרבן מנחה מחמץ:

כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'.

— ספר ויקרא, פרק ב', פסוק י"א

בפרשת צו אומר ה' למשה לצוות את אהרון ובניו על אופן הקרבת ואכילת קרבן מנחה:

וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה: הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ... וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם.

— ספר ויקרא, פרק ו', פסוקים ז'-י'

חז"ל דרשו מהסמכת המילים ”לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ” למילה ”חֶלְקָם” שגם שיירי המנחות, שהם החלק שהכהנים מקבלים מהמנחה - צריכים להיאכל כמצה ואסור לעשות מהם חמץ.

טעמי המצווה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

דיני המצווה

למעט החלות שבקרבן תודה ובשתי הלחם, כל המנחות מוקרבות כשהן מצה, כלומר כשהן לא הוחמצו.

מרוב המנחות יש להקטיר קומץ על המזבח ולאחר מכן לתת לכהנים את שיירי המנחה. את שיירי המנחה הכהנים לשים, אופים ואוכלים בעזרה כשהיא מצה, ונזהרים שלא להחמיץ את הבצק:

כל המנחות נלושות בפושרין, ומשמרן שלא יחמיצו. ואם החמיצו שיריה - עובר בלא תעשה, שנאמר "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ" (ויקרא, ב', י"א). וחייבים על לישתה, ועל עריכתה, ועל אפייתה.

— משנה, מסכת מנחות, פרק ה', משנה ב'

למרות שבהכנת מצות לפסח יש ללוש את הבצק דווקא במים קרים ולא בפושרים, בשיירי מנחה הקלו חכמים כיוון ש"כהנים זריזים הם" ואפשר לסמוך על כך שימנעו מהבצק להחמיץ.

מהכפילות של הפוסקים שאוסרים על עשיית חמץ מהמנחות דרשו חכמים גם אם עשו מהמנחה חמץ - אסור מהתורה להחמיץ אותה בשנית:

כיצד? לשה חמץ; או ערכה חמץ; או קטפה חמץ; או אפאה חמץ - לוקה. שנאמר "לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ" (ויקרא, ב', י"א), ונאמר "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ" (ויקרא, ו', י') - לחייב על כל מעשה יחידי שבה. עשה חמץ מתחלה ועד סוף - לוקה על כל מעשה מהן.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ב, הלכה ט"ו

האיסור מהתורה הוא דווקא על מנחה הכשרה להקרבה, אבל המחמיץ מנחה שנפסלה מהקרבה - אינו לוקה. בתלמוד הבבלי הסתפקו האמוראים האם איסור התורה חל במקרה של החמצה נוספת של מנחה שכבר הוחמצה כשהיא כשרה ולאחר מכן נפסלה, וכן במקרה של החמצת המנחה בראש המזבח כשהיא כבר הוקרבה. הרמב"ם הכריע בשני ספקות אלו לקולא, שאינו לוקה.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36157699איסור החמצת שיירי המנחות