שתי הלחם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שתי הלחם
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט"ז-י"ז
משנה מסכת מנחות, פרק י"א
משנה תורה הלכות תמידים ומוספין, פרק ח'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה מ"ו
ספר החינוך, מצווה ש"ז

שתי הלחם הוא קרבן מנחה של ציבור, שהיה קרב בחג השבועות בבית המקדש. שתי הלחם היא המצווה היחידה המיוחדת לחג השבועות, ומבטאת את היותו חג הקציר ויום הביכורים. שתי הלחם היה הקרבן הראשון שהובא מהחיטים החדשות שגדלו בשנה זו, ובכך הוא ביכורי קציר חיטים ועל ידו הותר להביא קרבנות מנחה מהתבואה החדשה. קרבן זה הובא בנוסף על קרבנות המוסף שהיו קרבים בחג השבועות.

המקור

המקור בתורה להבאת קרבן "שתי הלחם" הם הפסוקים בפרשת אמור:

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.
מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'.
וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם, יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.
וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.
וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן.

דיני הלחם

קרבן זה הוא קרבן מנחה, כלומר, קרבן המובא לבית המקדש מן הצומח - עיקרו מסולת חיטים או שעורים ובמקרה זה מלחם העשוי מחיטים. קרבן זה ייחודי בכך שהוא כלל לחם חמץ, ככתוב ”חמץ תאפינה”[1], וזאת בניגוד לרוב הקרבנות בהם היה אסור לאפות חמץ, על פי ציווי התורה: ”כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'”[2]. זו הסיבה שבניגוד לקרבן מנחה רגיל, לא הוקרבו הלחמים עצמם על המזבח. על כך נסוב הפסוק ”קרבן ראשית תקריבו אותם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח.[2][3]

שתי הלחם באות רק מחיטים שגדלו אחרי חג השבועות הקודם, מכיוון שהם צריכות להיות מנחה חדשה. אולם בדיעבד אם הביאו אותם מחיטה ישנה הם כשרות. כמו כן, הם באות רק מחיטה שגדלה בארץ ישראל, מכיוון שנאמר "ממושבותיכם תביאו".

הכנתן

החיטים שמהם מכינים את הלחם היו חיטים שגדלו בארץ ישראל, של השנה החדשה. מהם היו לוקחים לצורך הלחמים שלשה סאים. שתי הלחם נעשו משני עשרונים סולת (עשרון לכל לחם), שהופקו מניפוי של הקמח שוב ושוב שנים עשר פעמים. כל לחם היו לשים ואופים בפני עצמו. בעת הלישה היו מחמיצים את הלחם באמצעות שאור.

שתי הלחם היו מרובעות, אורכן 7 טפחים, רוחבן 4 טפחים, וגובה קרנותיהם 4 אצבעות[4]. התנאים נחלקו אילו משלבי ההכנה היו חייבים להתבצע בתחום העזרה, הרמב"ם פסק כי הלישה והעריכה התבצעו מחוץ לעזרה ואילו האפייה בתוך שטח העזרה[5].

אפיית הלחמים אינה דוחה לא את השבת ולא את היום טוב, ולכן אפייתן היתה מערב החג, ואם חל חג השבועות ביום ראשון היו אופים אותם מערב שבת[6].

הנפת הלחם והקרבנות הבאים איתו

לאחר הקרבת קרבנות המוסף של חג השבועות, היו מקריבים את קרבנות העולה שבאים בגלל הלחם (פר, שני אילים ושבעה כבשים). לאחר מכן היו מניפים את הלחם ביחד עם שני כבשי השלמים. הכהן היה שם על ידו את שני הלחמים ולידם את שני הכבשים והיה "מעלה ומוריד מוליך ומביא" דהיינו מוליך את ידיו (עם מה שעליהן) קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה.

לאחר מכן, היו שוחטים את שני הכבשים, זורקים את דמם במתן "שתיים שהן ארבע", מוציאים את אמוריהם, החזה והשוק שלהן, ומניפים אותם בפעם השנייה ביחד עם הלחם.

לאחר מכן היו מקריבים את אמורי הכבשים, ושאר בשרם ביחד עם הלחם נאכל לכהנים.

לאחר מכן היו מקריבים את שעיר החטאת שבא בגלל הלחם (זהו שעיר שונה מהשעיר שבא למוספין), מקריבים את אמוריו, ובשרו נאכל לכהנים.

טעמי הקרבן

רבי יצחק עראמה, בעל ספר העקדה[7] מפרש ששתי הלחם באים לרמז על השלמות של שתי התורות שניתנו לעם ישראל, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ומורכבות ההכנה של הלחם מרמזת לכובד ההשגה שבתורה האלקית ומערכותיה. כליל שלמותה של התורה נרמז אף הוא בכך שבפועל מעולם לא אירע פסול כלשהו, אפילו בשוגג בשתי הלחם.

הרמב"ן [8] מבאר: שהקרבן בא לסמל את הכרת הטוב כלפי ה' ולהודות לו על היבול שצמח (בדומה לקרבן העומר), ולכן קרבן זה מוקרב בחג השבועות, חג הקציר. כמו כן, יש מסבירים[9] שקרבן זה מבטא את התעלות האדם בתקופה שבין פסח לשבועות, כאשר בחג הפסח עדיין היה אסור לו לאכול לחם, ועכשיו הוא כבר נמצא במדרגה בה לא רק שאפשר לאכול לחם, אלא הוא אף רצוי כקרבן.

שתי הלחם בחז"ל

  • שתי הלחם מוזכר ברשימת עשרת הניסים שהתרחשו דרך קבע במקדש: "ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים".

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ויקרא, כ"ג, י"ז
  2. ^ 2.0 2.1 ויקרא, ב', י"א-י"ב
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף נ"ח עמוד א'
  4. ^ פשט משנה ורש"י, הרמב"ם סובר ש4 אצבעות מדבר על כל הלחם
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תמידים ומוספין, פרק ח', הלכה ז'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צ"ה עמוד ב', משנה תורה לרמב"ם, הלכות תמידים ומוספין, פרק ח', הלכה ט'.
  7. ^ ויקרא כג יז, שער סז
  8. ^ כג יז ד"ה חמץ תיאפנה, וכן ספורנו שם
  9. ^ הרב קוק בעולת ראיה ב, שה


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0