אפיית מצות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אפיית המצות בתנור העשוי מאבן. ניסן תשע"ט
אפיית מצות בכפר חב"ד

אפיית המצות עבור חג הפסח הוא תהליך שקיימות סביבו הלכות רבות המפורטות בתלמוד ובספרי הפוסקים. הלכות אלו מתייחסות לקמח ממנו נאפית המצה, למים המשמשים ללישת הבצק ולתהליך האפייה. אפיית המצות מתבצעת בדרך כלל במבנה המיועד לכך המכוּנה "מאפיית מצות".

ככלל, מקפידים בכל שלבי האפייה על כך שהבצק לא יעמוד אפילו רגע ללא עיסוק בו, מחשש חימוץ, וכך מרגע נתינת המים לתוך הקמח ועד הכנסת המצות לתנור אפייה, תעבור העיסה משלב לשלב במהירות וללא שיהוי כלל באמצע. בנוסף, מקפידים לסיים את האפייה תוך 18 דקות מרגע נתינת המים.

ישנם שני סוגים של מצות: מצות יד, ומצות מכונה הנעשות ע"י מוכנות ייעודיות המקלות במידה ניכרת את העבודה. קיימת מחלוקת הלכתית אודות כשרותן של מצות המכונה, ולכן ישנן קהילות רבות הנוהגות לאכול מצות יד בלבד.

אפיית מצות יד מורכבת מעשרה שלבים, כאשר על כל שלב - החל מתחילת לישת הבצק ועד אריזת המצות שיצאו מן התנור - ממונה בעל תפקיד אחר.

ישנם הנוהגים לאפות את המצות בצורה שיתופית, הנקראת "מצות חֲבּוּרָה". בעלי התפקידים בחבורה יכולים להתחלף ביניהם, אך גם במסגרות אלו יש בעלי מקצוע קבועים שמתמחים בשלבים ספציפיים של האפייה ועובדים בשכר.

מצה שמורה שנאפתה בעבודת יד

בקרב הקהילה האתיופית הנוהג היה שנשות העדה היו אופות את המצות (קיטא) בתנור מיוחד שנבנה לשם כך בשדה, תחת השגחתם הצמודה של מנהיגי העדה. כיום, יהודי אתיופיה בישראל משתמשים במצות התעשייתיות המקובלות והמוכרות.

רכיבי המצה והכנתם

שמירת הקמח

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצה שמורה

הקמח ממנו אופים את המצה לצורך מצות הפסח צריך להיות שמור ממגע עם מים, שנאמר (שמות, י"ב, י"ז): "ושמרתם את המצות", ופירשו חז"ל שהמצווה היא לשמור את המצות שלא יבואו לידי חימוץ, או אף כוונה מיוחדת "לשם המצווה". הראשונים נחלקו בשאלה: מאיזה שלב יש לשמור את הקמח ממגע עם מים? יש אומרים שהחיטים צריכות להיות שמורות משעת קצירתן, יש המסתפקים בשמירה משעת הטחינה, ויש הסוברים שדי בשימור משעת לישת הבצק. להלכה נפסק שטוב להחמיר שיהיה שימור משעת הקצירה, אך די גם בשימור משעת הטחינה, ובשעת הדחק ניתן אף לסמוך על הדעה השלישית ולקנות קמח מן השוק, ולשומרו משעת הלישה. הפוסקים כתבו, שאף על פי שמן הדין מצוות השימור היא רק במצות בהן מקיימים את מצוות אכילת המצה, "ישראל קדושים הם", והם נוהגים שבכל המצות יהיה שימור משעת הטחינה, או לפחות משעת הלישה[1]. יש המהדרים אף לאכול כל הפסח מצות שמורות משעת הקצירה. מצות אלה נקראות "מצה שמורה".

לפי דין הגמרא[2] מותר ללתות (כלומר להשרות במים) את החיטים בהן משתמשים לאפיית המצות, משום שהחיטים קשות ואין המים חודרים לתוכן, ואין הן מחמיצות, אולם אסור ללתות שעורים, שהן רכות יותר, ויש בהן חשש חימוץ. אולם כבר בגמרא הובאה דעתו של רבה, ש"בעל נפש" (לפי רש"י – חסיד) לא ילתות אפילו חיטים, ובתקופה מאוחרת יותר קבעו גאוני בבל, שאסור ללתות, משום ש"אין אנו בקיאים ללתות" בצורה שתמנע את החמצת החיטים.

מים שלנו

מודעה בשבח אפיית מצות מכונה במאפייה שבשכונת מזכרת משה שבירושלים, שפורסמה על ידי רבי נפתלי אמסטרדם בשנת 1908

לצורך אפיית המצות על פי ההלכה יש להשתמש במים שלנו, ("לנו" משורש לי"ן, לינה) היינו מים ששהו בכלי במשך הלילה ואשר נשאבו ממקורם קודם לכן. מקור ההלכה בברייתא המצוטטת במסכת פסחים "אמר רב יהודה: "אשה לא תלוש אלא במים שלנו"" (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מב עמוד א). הלכות מים שלנו מופיעים בספרי ההלכה ארבעה טורים ושולחן ערוך, חלק אורח חיים סימן תנ"ה.

אנקדוטה קצרה: באחד הימים, בהיותו בפפוניא, דרש רב מתנה (בעברית, כמשתמע מהמשך הדברים) מול בני העיר את ההלכה: "אשה לא תלוש אלא במים שלנו". למחרת באו בני העיר לביתו וכדים בידיהם, וביקשו ממנו מים לקיום המצווה. מסתבר כי פירשו בטעות את המילה "שלנו" מלשון "של", ורב מתנה העמידם על טעותם.

התלמוד הבבלי לא מנמק הלכה זו, אולם היא מובאת במקבץ הלכות הנוגעות להקפדה על אי חימום המים המשמשים ללישת המצה, משום שמים חמים נחשבים בהלכה כממהרים להחמיץ את העיסה.

לדעת כל הפוסקים טעמה של ההלכה הוא משום חום המים, אך ישנן כמה דרכים בפוסקים לבאר את הטעם שחוששים שהמים אינם צוננים בטמפרטורה הראויה לאפיית מצות:

א. שיטת רש"י ויראים ע"פ הגמ' בפסחים (צד:) שדנה בתנועת השמש: ת"ר... חכמי ישראל אומרים, ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למעלה מן הרקיע. וחכמי א"ה אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למטה מן הקרקע. אמר רבי, ונראין דבריהן מדברינו, שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין. תניא רבי נתן אומר, בימות החמה חמה מהלכת בגובה של רקיע, לפיכך כל העולם כולו רותח ומעינות צוננין. בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולי רקיע, לפיכך כל העולם כולו צונן ומעינות רותחין'. ועולה מדברי התלמוד שישנן שתי שיטות מדוע המעיינות חמים: א', שי' רבי, כיון שהחמה מהלכת בלילה למטה מהקרקע, ומחממת את התהום שממנו יוצאים המעיינות. ב', שי' ר' נתן, כיון שבימות הגשמים החמה נמצאת בשיפולי רקיע, ולכן מחממת בימים אלו את הקרקע. ולהלכה, נחלקו רש"י ויראים: א. שי' רש"י (פסחים מב.) כר' נתן שהמעיינות חמין בימות הגשמים וחודש ניסן בכלל זה. ולכן מלינן שיצטננו כשהם תלושים. ב. שי' יראים (סי' נב) כשי' רבי, שהקרקע מתחממת בלילה. ולכן אין להם תקנה אלא שלא יהיו בלילה במחובר, ולכן שואבם בתחילת הלילה ומותרים מיד.

ב. דעת הרי"ף (פסחים יב: ע"פ ביאורו של הר"ן שם) שהמים מתחממים מחמת תנועת השאיבה.

ג. הכל בו (סי' מח) הוסיף טעם, שהמים מתחממים מעט ביום, מחמת חום השמש.

יש לציין שנחלקו הראשונים האם הצורך במים שלנו הוא דווקא במצות המצווה ואילו בשאר מצות החג יכול ללוש במים רגילים. דעת העיטור (ח"ב הלכות מצה קכט ע"ד) ורי"ץ גיאת (ח"ב עמוד צב) שאין דין מים שלנו אלא במצות המצווה. ואילו דעת הרא"ש (פסחים פ"ב סימן לא) ע"פ רש"י, שכיון שהצריכו מים שלנו משום חשש חימוץ, יש להצריך מים שלנו בכל המצות. וכן הכריעו הפוסקים (משנה ברורה סימן תנה ס"ק א).

מצת יד ומצת מכונה

קיימים שני סוגי מצות: מצה הנעשית ביד (לרוב עגולה), ומצה המיוצרת על ידי מכונה (לרוב מרובעת).

סביב השאלה של היתר מצות מכונה התחולל פולמוס עז במאות השנים האחרונות, מאז הכניסה המהפכה התעשייתית, בשנות העשרים של המאה ה-19, את המכונות גם לתחום אפיית המצות. בתחילה היו המכונות חצי-ידניות, רק לצורך הלישה ועריכת המצות לאפייה, ולאחר מכן הוכנסו יותר ויותר שכלולים בהליך האפייה הממוכן. טענת המתנגדים למצות המכונה הייתה שיש צורך שיהיה מי שיכוון בעת עשיית המצה "לשם מצווה", דבר שלשיטתם אינו אפשרי במכונה. זאת, לאור הפירוש ש"מצה שמורה" צריכה להיות שמורה לשם המצווה דווקא. מתנגדיהם טענו כי ניתן לסמוך על הכוונה שיש בהפעלת המכונה לצורך המצווה, או גם שאין צורך בכוונה כלל. כן נטען כנגד מצת עבודת יד שבגלל חוסר הקפדה על הזמנים יש חשש שהמצות יחמיצו. לשיטתם, עדיף לאכול מצות מכונה, מצד הידור המצווה, כיון שבהן מתאפשרת הקפדה טובה יותר מבחינת הזמנים כדי שלא יחמיצו. המצדדים במצת יד דוחים את הטיעון בדבר ההקפדה הטובה יותר על הזמנים במצת מכונה, שהרי בזמנים קדומים השתמשו רק במצות יד, ולא היה חשש בכך. יש אף המשתמשים בהקשר זה בטיעון הלכתי קלאסי המכונה בשפת ההלכה מוציא לעז על הראשונים. על פיהם, מי שיאסור מצות יד, יוציא לעז על הדורות הקודמים שלא היה באפשרותם לאכול מצת מכונה כאילו אכלו חמץ או אפילו ספק-חמץ.

בדורות האחרונים פשט היתר מצות המכונה בעם ישראל, ורק מעטים מקפידים לאכול רק מצות-יד כל הפסח. לעומת זאת, רבים יותר מקפידים לאכול מצות אלה בליל הסדר, לצורך קיום מצוות אכילת המצה, לאור הפירוש שיש צורך בכוונה "לשמה" במצה זו. עם זאת, מדי פעם נדפסים מאמרים ובהם ערעורים שונים על תהליך אפיית המצות המודרני, ש"לא אותו התירו הרבנים המתירים", עד כדי טענה שבמצות הללו יש חשש לחמץ גמור[3]. עם זאת, רוב הפוסקים אינם מסכימים עם טענות אלו, ורק מעטים מחמירים בנושא זה.

מצות רכות לעומת מצות קשות

שולחן ליל הסדר עם מצות רכות

נראה שבעבר מצותיהן של כל העדות נראו כמו המצות של התימנים הדומות לפיתות עיראקיות רכות – יותר מאשר המצות המודרניות, שהן קשות ביותר. המצות הקשות נוצרו לא מתוך חומרה שלא לאכול מצות רכות או עבות אלא בשל ההקפדה לא להכין מצה בתוך פסח עצמו, מחשש שמא הבצק יחמיץ במהלך החג[4], וכן עקב ההתפתחות התעשייתית והמעבר מאפייה ביתית למסחרית, דבר שהצריך את שימורן של המצות לזמן רב עקב האפיה המוקדמת, מה שלא התאפשר במצות הרכות שהתעפשו במהירות. בשל חומרה זו הכינו את כל המצות לפני פסח (אף על פי שגם כאן ישנה בעיה של חימוץ הבצק, הבעיה חמורה פחות מבצק שהחמיץ בפסח עצמו). באותם ימים לא היה ניתן לשמר מצות רכות, ולכן אפו את המצות דקות ויבשות וכך הן נשמרו לאורך כל החג.

יהודי תימן לא החמירו להכין את כל המצות עבור פסח לפני החג אלא אפו כל יום מצות טריות עבור אותו היום. לפיכך המצות אצלם נשארו רכות.

בכמה קהילות (בעיראק למשל) הכינו מצות רכות כמה שעות לפני ליל הסדר ואילו לשאר החג הכינו מצות קשות. בניגוד ליהודי תימן, הם אמנם הקפידו להכין את כל המצות לפני הפסח, אך את המצות עבור ליל הסדר ניתן היה לעשות לפני פסח אך עדיין לשמור על טריותן כיוון שנעשו כמה שעות לפני כניסת החג.

באתיופיה הכינו "קיטא" הדומה ללחם המקומי, האנג'רה שמרכיביו אינם חמץ. מצה זו רכה.

כיום, עם התפתחות הטכנולוגיה, ניתן להכין מצות רכות ולשמר אותן במקפיא, כמו שמקפיאים פיתות. דבר זה הביא להקמת פסי ייצור המוניים של מצות רכות. רבנים רבים, ספרדים ואשכנזים כאחד, התירו לאכול מצות אלו, כיוון שהן מיוצרות לפני פסח, כנזכר לעיל[5]. בדרך כלל מצות כאלו נאכלות רק בליל הסדר בשל מחירן היקר ביחס למצות הקשות. עם זאת, רבים אוסרים מצות אלו, אם מחשש לחימוץ במצות אלו, ואם משום חוסר מוכנותם "לשנות ממנהג אבות".

תהליך אפיית מצות יד

תהליך אפיית "מצות יד" נעשה כולו בעבודת יד, ללא התערבות אוטומציה מכנית או טכנולוגית. למצות יד הנאפות במאפיות יש בדרך כלל תהליך זהה במשך הכנתן ואפייתן.

הכנת הבצק ועיבודו

הערה: תיאור שלבי ההכנה והמינוח שלהן להלן, הוא לפי מסורת יהודי אשכנז.

  1. הכנה מקדימה - אחת מן ההקפדות החמורות ביותר באפיית מצות, היא על שמירת מרחק בין הקמח והמים עד ללישת הבצק. במאפיות המצות מאחסנים את הקמח בתא מיוחד בו יושב אדם שתפקידו למדוד את הקמח ולרוקן אותו לתוך קערת הערבוב הנמצאת מחוץ לתא. בתא סמוך יושב אדם שתפקידו למדוד ולשפוך את כמות המים שלנו המדויקת מעל הקמח לתוך הקערה שנמצאת בחוץ כאמור. בחלק מהמאפיות ישנם אשנבים קטנים בשני התאים והם נמצאים מימין ומשמאל למקום שבו מערבים אותם בקערה. אשנבים אלו בדרך כלל סגורים, מלבד בעת ריקון הקמח ומזיגת המים אל הקערה.
  2. נתינת הקמח והמים - כשמגבל הקמח והמים (להלן ה"פַארְנֶעמֶער" ביידיש) מוכן לכך, הוא מכריז "קמח" (או נוקש על חלון חדר הקמח), והאיש שבחדר הקמח שופך את הקמח לקערה. לאחר מכן הוא מכריז "מים" (או נוקש על חלון חדר המים), והאיש שבחדר המים שופך את המים לתוך הקערה תוך כדי שהוא אומר "לשם מצת מצווה".
  3. גיבול (ביידיש: פארנעמערן) בשלב זה מערבבים את הקמח ואת המים מיד עם שפיכתם לתוך הקערה עד לקבלת בצק פריך ולא מעובד. כשהפארנעמער מוכן לכך הוא מכריז "קמח" ואיש הקמח שופך את הקמח לקערה. אחר כך הוא מכריז "מים" ואיש המים אומר "לשם מצת מצווה" ושופך את המים לתוך הקערה, ואז מתחיל הפארנעמער בעבודתו. עד לקבלת בצק פריך ולא מעובד. עיסת בצק זו מכונה "מַיירֶע".
  4. לישה (ביידיש: פִינֶען) - האחראי על מלאכת הלישה (- "פִינֶער") מקבל את הבצק מידי זה שמגבל (הפארנעמער) ולוקח אותו אל שולחן סמוך. הוא מעבד את הבצק במשך מספר דקות עד שהבצק יהיה מוכן לעריכה. הלישה יכולה להתבצע באמצעות לישה ידנית לגמרי, אך ברוב המאפיות מותקן מוט עזר מפלדה שמחובר לציר בקצה השולחן ובעזרתו מפעילים לחץ על הבצק על מנת שיתגבש לבצק טוב. במאפיות מתקדמות יותר קיימת משקולת רחבה המופעלת באמצעות דוושה רגלית. מלאכה זה היא אחת העבודות הקשות מבחינה פיזית באפיית מצות עבודת יד. בשלב הסופי הוא מעצב את הבצק בצורה גלילית מוארכת.
  5. חלוקה לעיסות (ביידיש: טייגְלֶעך) - החולק מקבל את הבצק שעובד על ידי הלש, מעצב אותו עוד עד שיהיה גליל בעובי רצוי ואחיד בכל אורכו, וחותך ממנו פרוסות בעזרת סכין חד.
  6. יצירת צורה - שני עובדים הסמוכים לחולק הבצק מקבלים ממנו את פרוסות עיסה בזו אחר זו, ומשטחים אותן באצבעותיהם לצורת עיגול פחוס על ידי דחיקה ומתיחה.
  7. שיטוח (ביידיש: וֶועלְגֶערְן) - את העיסה המעוגלת עורכים בעזרת מערוך מפלדה או מעץ ומרדדים ומשטיחים אותה באופן משמעותי. שלב זה יכול לעבור מספר ידיים של עובדים שונים (ביידיש: וֶועלְגֶערְס), שכל אחד מהם תפקידו לרדד ולשטח עוד.
  8. גימור - בשלב זה עורכים את הבצק, מרדדים אותו עד עובי דק ממש ומשווים לו את צורתה הסופית של המצה על ידי מערוך מיוחד. ה"גומרים" מקבלים שכר גבוה על עבודתם שכן זהו מקצוע הדורש מיומנות רבה (לרדד את העיסה הדקה והרחבה באופן שווה ובלא שייווצרו בה חורים, וכן לשוות לה קוטר מעגלי נאה) והתוצאה הסופית של המצות מושפעת רבות מטיב עבודתם.
  9. חירור (ביידיש: רעדלען) כדי שהמצות לא יתנפחו בתנור מחוררים אותם באמצעות גלגלת מיוחדת העשוייה מברזל או מפלסטיק חד פעמי. הרעדלערים (מחוררים) מניחים את המצות המעובדות על המקל שיוכנס בשלב הבא לתנור על ידי האופה.
  10. הובלה על המקל - המצות מועברות אל התנור כשהן תלויות על מקל ומקופלות משני צדיו. ניתן לתלות אותן עם היד באופן פשוט, אך לפעמים (בעיקר כשיש כמות מצות גדולה על כל מקל - בקווי ייצור גדולים) מסדרים הרעדלערים (מחוררים) את המצות בקו ישר - זו אחר זו, האופה מניח את מקל העץ על שורת המצות במרכזה, והרעדלערים "מקפלים" את חצי המצה על חציה השני, כך כשמרים האופה את המקל הן מונחות תלויות על המקל משני צדיו בזו אחר זו.
  11. אפייה - התנור מוסק מבעוד מועד, כך כשנאפות בו המצות חומו גבוה ביותר - על מנת שתאפינה במהירות (חימום הבצק עלול להחמיץ אותן, ועל כן יש להשגיח שחימומן יהיה עם אפייתן מיד). התנור עשוי מאבן (בעיקר במאפיות גדולות וקבועות) או ממתכת. התנור מוסק באמצעות עץ או גז; הגז הוא זול יותר, אך הסקה בעץ נותנת טעם טוב יותר במצות. יש המשתמשים מחמת כן דווקא בעצי זית. האופה (ביידיש: שִׁיבֶּער) מכניס את המקל עם המצות אל התנור, ו"פורס" את המצות על קרקעית התנור תוך כדי גלגול המקל. לאחר מספר שניות מוציא אותן בעזרת מוט ייעודי שבקצהו פלטת ברזל שטוחה התומכת במצות מתחתיהן, ומשליך אותן בזהירות על רשת ברזל כדי שתתקררנה. גם עבודה זו דורשת מיומנות רבה: על האופה להיות זריז וערני; עליו להוציא את המצות ברגע המדויק שבו הן נאפו די צרכן, ובמקביל להקפיד לא להשהות את המצות המוכנות להכנסה על שולחן הרעדלערים; תפקיד זה הוא מהקשים שבאפיית המצות עקב הזריזות הנדרשת בעבודה זו. וגם מחמת החום הרב ששורר מול פי התנור.
אריזת המצות
  • קירור - יש מאפיות הנוהגות לקרר את המצות טרם אריזתן, כדי לשמור על פריכותן.
  • בדיקה - "משגיח" בודק את המצות אחת-אחת לראות אם יש בהן מצות שלא נאפו היטב, שהתנפחה המצה או חלקה ("נפוחה"), או שיש קפלים בה ("כפולה"). במקרה ויש כאלו, המשגיח קובע את דינן.
  • אריזה - מכניסים את המצות ידנית לתוך קופסאות קרטון שטוחות, שוקלים אותן ומכינים אותן לחלוקה ל"חבורה" או למכירה.

בנוסף על התפקידים המשמשים ישירות לאפיית המצות, ישנם תפקידים נוספים שחיוניים לעבודת ההכנה והאפייה, כגון:

  • ניקוי השולחנות אחת ל-18 דקות בין מחזור אפייה אחד למשנהו כך שלא יישאר עליהם פירור בצק שעלול להחמיץ בעצמו ואחר כך להחמיץ את העיסות הבאות
  • ציפוי המקלות של השיבער (אופה) בנייר ארוך על ידי גלגול הנייר מסביב למקל בסיבוב לולייני-ספירלי לאורכו, על כל השטח בו מונחות המצות (בעבר ניקו את המקלות בנייר זכוכית אחרי השימוש על מנת להוריד את עקבות הבצק שהונחו עליהם) .
  • "משגיח" הבודק לכל אורך "קו הייצור" שהדברים מתבצעים על פי ההלכה

גלריית תמונות

מאפיית מצות

בדרך כלל אפיית המצות מתבצעת במבנה המכונה "מאפיית מצות" ובו כלים ומכשורים לאפייה איכותית ומהודרת. לרוב המבנה עומד נעול ושומם במהלך השנה, כדי לשמור על כשרות המקום, אך במהלך חודשי החורף המקום נכנס לפעולה עבור אפיית המצות לחג הפסח שחל באביב. המאפיות בדרך כלל מאבזרות את המקום בכלים מיוחדים על מנת להדר בכשרותן של המצות. נהוג לשמור על טמפרטורה קרירה בחדרי ההכנה והעריכה, כדי למנוע את החמצת המצות. מאפיות שיש להן חלונות שאור השמש יכול להיכנס בהם, מכסות את החלונות כדי שקרני השמש לא יחממו את המצות.

קיימות שתי סוגי מאפיות מצות: מאפיות של "מצות יד" (הנעשות באופן ידני), ומאפיות של "מצות מכונה" (מצות הנעשות באמצעות מכשור ומכונות אוטומטיות או חצי אוטומטיות).

לקריאה נוספת

  • שלום יהודה גרוס, אפיית המצות השלם, ירושלים תשמ"ג.
  • אברהם חיים עדס, אפית מצות למהדרין, ירושלים תשס"ו.
  • אפרים אליעזר ראטה, מצות חבורה - מדריך לאפיית מצות יד, בני ברק תשע"ד.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

דיונים הלכתיים על מצות מכונה
תהליך אפיית מצות יד
תהליך אפיית מצות מכונה

הערות שוליים

  1. משנה ברורה תנג,כה.
  2. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ עמוד א
  3. מנחם מנדל אייזנברג, החששות במצות מכונה של ימינו, תחומין כו, אתר צומת
  4. הרב יוסף קאפח, הגדת תימן אגדתא דפסחא, ירושלים: תשנ"ה, עמ' 25
  5. אלי זילכה, הלילה הזה כולו מצה רכה, באתר דוסילנד
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0