אלינור אוסטרום

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מדען ריקה. אלינור אוסטרום (באנגלית: Elinor Ostrom;‏ 7 באוגוסט 1933 - 12 ביוני 2012) הייתה כלכלנית פוליטית אמריקאית[1], שעבודתה קשורה לתאורית הכלכלה המוסדית החדשה (New institutional economics). הייתה כלת פרס נובל לכלכלה לשנת 2009 יחד עם אוליבר ויליאמסון על ניתוחה את הכלכלה הארגונית, באופן מיוחד ביחס לנחלת הכלל[2]. היא האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לכלכלה. אוסטרום שימשה כפרופסור למדע המדינה וכמנהלת סדנה בהגות מדינית וניתוח מדיניות באוניברסיטת אינדיאנה (בלומינגטון).

מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 הייתה אוסטרום מעורבת במדיניות ניהול משאבים והקימה מרכז מחקר בשנת 1973, שמשך אליו מדענים מתחומים שונים מרחבי העולם. העבודה וההוראה במרכז התנהלו על פי עיקרון של סדנה, ולא בשיטת אוניברסיטית מסורתית של הרצאות והיררכיה קפדנית. אוסטרום בחנה את האינטראקציה של אנשים ומערכות אקולוגיות במשך שנים רבות, והדגימה כי השימוש במשאבים מתכלים על ידי קבוצות אנשים (קהילות, קואופרטיבים, נאמנויות, איגודים מקצועיים) יכול להיות רציונלי, ולמנוע את הידלדלות המשאב ללא התערבות ממשלתית[3].

ביוגרפיה

אוסטרום נולדה בלוס אנג'לס, כבת יחידה לאב יהודי, מעצב תפאורה, ולאם פרוטסטנטית, מוזיקאית. הוריה נפרדו מוקדם בחייה, ואלינור התגוררה עם אמה רוב הזמן. היא הייתה מבקרת בקביעות בכנסייה פרוטסטנטית עם אמה, ולעיתים קרובות בילתה סופי שבוע עם משפחתו היהודית של אביה. אוסטרום מתארת עצמה כמי שגדלה בתקופת השפל הכלכלי כבת להורים שעסקו באמנות כ"ילדה ענייה". במהלך לימודיה בבית הספר התיכון הצטרפה למועדון הוויכוחים, התנסות שהשפיעה על האופן בו התפתחה בהמשך. שם נוכחה כי לכל מדיניות ציבורית יש יותר מצד אחד וכי כדי לשכנע יש להציג נימוקים טובים.

היא סיימה לימודי תואר ראשון בהצטיינות במדע המדינה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס בשנת 1954 אך היותה אשה הקשה עליה למצוא תעסוקה שהלמה את כישוריה. לאחר זמן מה הצליחה להתמנות כעוזרת למנהל כוח אדם בחברה שעד אז העסיקה נשים בתפקידי פקידות ומזכירות בלבד. תפקיד זה עודד אותה להמשיך לרכוש השכלה, והיא סיימה לימודי מוסמך בשנת 1962 ולימודי דוקטורט במדע המדינה בשנת 1965, באותה אוניברסיטה.

ב-1963 נישאה לווינסנט אוסטרום, חוקר בתחום מדעי המדינה באוניברסיטת קליפורניה, אותו פגשה כשסייעה במחקריו על ניהול משאבי המים בדרום קליפורניה. צוות הסטודנטים לתארים מתקדמים שבהם הייתה מעורבת, ניתחו את ההשפעות הכלכליות הפוליטיות על ניהול קבוצת אגני מי תהום בדרום קליפורניה. באופן ספציפי, על אוסטרום הוטל להסתכל על האגן המערבי. היא גילתה שקשה מאוד לנהל משאב מים משותף כאשר הוא נחלק בין פרטיים. התושבים המקומיים שאבו יותר מדי מי תהום ומי מלח חלחלו לאגן. אוסטרום התרשמה מכך שאנשים עם אינטרסים סותרים או חופפים, שתלויים באותו מקור מצאו, תמריצים ליישב סתירות ולפתור בעיות. היא הפכה את המחקר על שיתוף פעולה זה לנושא עבודת הדוקטורט שלה, והניח את הבסיס לחקר "המשאבים המשותפים". את הסמינר לתואר שני הוביל וינסנט אוסטרום, פרופסור חבר למדע המדינה, המבוגר ממנה ב-14 שנה, איתו התחתנה מאוחר יותר.

בשנת 1961 פרסמו, צ'ארלס טיבוט ורוברט וורן את המאמר "ארגון הממשל באזורי המטרופולין", שהפך להיות מאמר רב השפעה, והציג נושאים שיהיו מרכזיים בעבודות המחקר אלינור ווינסנט אוסטרום. עם זאת, המאמר החמיר את הסכסוך שלו עם הלשכה למחקר ממשלתי של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, מכיוון שבניגוד לאינטרסים של הלשכה הוא ייעץ לא לרכז את השלטון באזורי המטרופולין, אלא לפתח שיטת ממשל ביזורית. סכסוך זה הביא את אוסטרום ובעלה עזבו את אוניברסיטת קליפורניה ועברו לאינדיאנה, שם הצטרפו לסגל של אוניברסיטת אינדיאנה בה פיתחו את חייהם המקצועיים.

אוסטרום אובחנה כחולה בסרטן הלבלב באוקטובר 2011. במשך שנת חייה האחרונה המשיכה לכתוב וללמד עד לשבועות האחרונים לחייה.

קריירה מקצועית

אוסטרום התפרסמה בעקבות הביקורת שלה על תפיסת "הטרגדיה של נחלת הכלל", התיאוריה שהציע הביולוג גארט הרדין בשנת 1968. "במאמר שפורסם בכתב העת Science, טען הרדין כי אם כל רועה צאן שיש לו גישה לחלקת מרעה משותפת, יקבל את ההחלטה הכלכלית הרציונלית באופן אינדיבידואלי, להגדיל את הצאן שהוא מחזיק על האדמה, חלקת המרעה המשותפת תתכלה או תהרס לגמרי. במילים אחרות, אנשים הפועלים באופן עצמאי ופועלים באופן רציונלי על פי האינטרס האישי שלהם, יהרסו בסופו של דבר משאב מוגבל משותף, גם כאשר ברור כי אין זה אינטרס ארוך הטווח של איש מהם. אוסטרום סברה כי ה"הטרגדיה של נחלת הכלל" במצבים כאלה אינה בלתי נמנעת, כפי שחשב הרדין. במקום זאת, אם הרועים יחליטו לשתף פעולה זה עם זה, לפקח על השימוש זה בזה באדמה ולאכוף כללים לניהולו, הם יכולים להימנע מהטרגדיה"[4].

אוסטרום הציעה אלטרנטיבה אפשרית ל"טרגדיה של נחלת הכלל" בספרה "Governing the Commons: The Evolution of Institutions for Collective Action". הספר מדגים, על בסיס מחקר עובדתי, כי ישנם אלגוריתמים מעשיים לשימוש קולקטיבי במשאב משותף מוגבל, המאפשרים התנהגות אנוכית של בעלי העניין, בעוד שהתוצאה של האינטראקציה אינה הרס, אלא שימוש רציונלי וחידוש המשאב המשותף. אוסטרום התבססה על מחקרי שדה, שלה ושל אחרים. היא בילתה שנים בחקר מלחמות המים ושאיבת היתר שהתרחשה בשנות החמישים בארצות הברית. בניגוד לתחזיות הרציונליות-כלכליות הרווחות של מלתוסיאניזם והטרגדיה של הנחלת הכלל, היא הראתה מקרים שבהם בני אדם לא היו לכודים בטרגדיה וחסרי אונים על רקע אספקה ​​מצומצמת. בספרה Governing the Commons, היא מתבססת על מחקרים על מערכות השקיה בספרד ובנפאל, על כפרים מבודדים בשווייץ וביפן, ועל דיג במיין ובאינדונזיה.

בעקבות מחקרי שדה אוסטרום הייתה למומחית בתחום יוזמה קולקטיבית, אמון ומשאבי הכלל. גישתה המוסדית לנושאי מדיניות ציבורית זכתה להכרה כגישה נפרדת בתחום תאוריית הבחירה הציבורית[5]. היא חיברה ספרים רבים בתחום התאוריה הארגונית, מדע המדינה ומינהל ציבורי.

אוסטרום שימשה כיועצת מדעית בכירה לגופים של האו"ם בנושאי שמירה על משאבים. היא הייתה חברה באקדמיה הלאומית למדעים (ארצות הברית) ונשיאת הארגון האמריקאי למדעי המדינה.

מחקריה

עבודתו המוקדמת של אוסטרום הדגישה את תפקידה של בחירה ציבורית בחלטות המשפיעות על ייצור מוצרים ושירותים ציבוריים. בין עבודותיה המוכרות יותר בתחום זה ניתן למנות את המחקר על הביזור של תפקידי המשטרה באינדיאנפוליס. היא צמאה שהטיפול במשאבים משותפים צריך להיות משימה מרובת משתתפים, מאורגנת מהיסוד ומעוצבת על פי הנורמות התרבותיות. היא צריכה להיות מנוהלת בדיון פנים אל פנים, ולהתבסס על אמון. אוסטרום נהגה להשתמש בתורת המשחקים כדי לנסות לחזות את התנהגותם של אנשים המתמודדים עם משאבים מוגבלים. בסדנתה לתיאוריה פוליטית וניתוח מדיניות באוניברסיטת אינדיאנה, שהוקמה עם בעלה וינסנט, בשנת 1973, קיבלו הסטודנטים שלה "מניות" במשאב לאומי. וכאשר הם פשוט דנו במה עליהם לעשות איתו באופן משותף, לפני ביצוע ההחלטה, שיעור התשואה מ"השקעות" שלהם הוכפל יותר מפי שניים. עבודתה המאוחרת והמפורסמת יותר התמקדה באופן שבו בני אדם מנהלים מערכות אקולוגיות, כדי לשמור על תשואות משאבים ברת קיימא לטווח הארוך. משאבים שותפים הכוללים יערות, דגה, שדות נפט, שטחי מרעה ומערכות השקיה. היא ערכה את מחקרי השטח שלה על ניהול מרעה על ידי תושבים מקומיים באפריקה וניהול מערכות השקיה בכפרים במערב נפאל. עבודתה בחנה כיצד חברות פיתחו הסדרים מוסדיים מגוונים לניהול משאבי טבע, והימנעות מקריסת מערכות אקולוגיות במקרים רבים, למרות שחלק מההסדרים לא הצליחו למנוע מיצוי משאבים. עבודתה הדגישה את האופי הרב-גוני של האינטראקציה האנושית עם מערכות אקולוגיות.

הסדנה לתיאוריה פוליטית וניתוח מדיניות שהקימה שאפה לשתף חוקרים ממגוון תחומים בכלכלה, מדע המדינה ותחומים אחרים, כדי לשתף פעולה ולנסות להבין כיצד הסדרים מוסדיים במערך מגוון של מסגרות פוליטיות, אקולוגיות, וכלכליות חברתיות השפיעו על ההתנהגות והתוצאות של מושא המחקר. המטרה לא הייתה לטוס ברחבי העולם לאסוף נתונים, אלא ליצור רשת חוקרים המתגוררים באזורים מסוימים בעולם, והיו בעלי עניין וידע ובמדיניות ניהול מערכות אקולוגיות, דוגמת יערות, שערכו את המחקרים.

אוסטרום זיהתה שמונה עקרונות של תכנון וניהול משאבים משותפים באופן מקומי ויציב:

  1. הגדרה ברורה של תוכן המשאב המשותף, והדרה אפקטיבית של גורמים חיצוניים שאינם זכאים לו;
  2. הקצאת המשאבים המשותפים באופן מותאם לתנאים המקומיים;
  3. הסדרים לקבלת החלטות קולקטיבית, המאפשרים לרוב משתמשי המשאבים להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות;
  4. פיקוח יעיל, על ידי זיהוי האחראים למשאבים;
  5. יישום סנקציות מדורגות למפרים את כללי הקהילה;
  6. מנגנונים זולים של פתרון סכסוכים וגישה נוחה אליהם;
  7. הגדרה עצמית של הקהילה, המוכרת על ידי רשויות ברמה הגבוהה ביותר;
  8. במקרים בהם המשאבים המשותפים הם גדולים, ארגון בצורת שכבות מרובות של ארגונים קשורים, עם ניהול מקומי ברמת הבסיס.

פרסים והוקרה

בשנת 1998 הוענק לאוסטרום פרס פרנק זיידמן לכלכלה פוליטית.

בשנת 1999 הייתה האישה הראשונה שקיבלה את פרס הנורווגי היוקרתי על שם ג'והן סקיט במדעי המדינה.

בשנת 2004 הוענק לה פרס ג'ון ג'יי קרטי מהאקדמיה הלאומית למדעים,

בשנת 2005 קיבלה את פרס ג'יימס מדיסון מהאגודה האמריקאית למדעי המדינה.

בשנת 2008 היא הפכה לאישה הראשונה שקיבלה את פרס וויליאם רייקר במדע המדינה; ובשנה שלאחר מכן קיבלה את פרס המחקר למעורבות אזרחית מטעם מכללת ג'ונתן לאזרחות ושירות ציבורי באוניברסיטת טופץ.

בשנת 2008 הוענק לה תואר דוקטור כבוד מהאוניברסיטה הנורווגית למדע וטכנולוגיה.

בשנת 2012 הייתה בין 100 האנשים בעלי ההשפעה הרבה ביותר של הטיים.

הזכייה בפרס נובל

ב-2009 אוסטרום הפכה לאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לכלכלה. היא התחלקה בפרס עם אוליבר ויליאמסון שקיבל את הפרס עבור מחקרים בתחומים אחרים. האקדמיה המלכותית השוודית למדעים ציינה את תרומתה לממשל כלכלי ואת מחקריה שהוכיחו שרכוש ציבורי יכול להיות מנוהל בהצלחה על ידי הקבוצות המשתמשות בו במקום על ידי המדינה או באמצעות הפרטה. טיעוניה אלה אתגרו את העמדות הקונבנציונליות בתחום.

כפי שעשתה גם בפעמים קודמות בהן זכתה בפרסים כספיים, גם הפעם אוסטרום תרמה את כספי הפרס לסדנה בתחום עבודתה אותה היא ייסדה בתחילת דרכה באוניברסיטת אינדיאנה.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלינור אוסטרום בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ "No Panaceas! Elinor Ostrom Talks with Fran Korten". Shareable (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-2018-09-01. נבדק ב-2018-09-01.
  2. ^ "Elinor Ostrom and the Future of Economics". Harvard Business Review. 2009-10-13. נבדק ב-2018-09-01.
  3. ^ גל אלון, הקולקטיב עוד כאן, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2009
  4. ^ יוסי דהאן, הטרגדיה של הסברים פשטניים, באתר "העוקץ", 12 באוקטובר 2009
  5. ^ William C. Mitchell. "Virginia, Rochester, and Bloomington: Twenty-Five Years of Public Choice and Political Science", Public Choice, 56 (1988), 101–119.


זוכי פרס נובל לכלכלה
1969–1975 פריש, טינברגן (1969) • סמואלסון (1970) • קוזנץ (1971) • היקס, ארו (1972) • לאונטיף (1973) • מירדאל, האייק (1974) • קנטורוביץ', קופמאנס (1975) Nobel Prize.png
1976–2000 פרידמן (1976) • אולין, מיד (1977) • סיימון (1978) • שולץ, לואיס (1979) • קליין (1980) • טובין (1981) • סטיגלר (1982) דברה (1983) • סטון (1984) • מודיליאני (1985) • ביוקנן (1986) • סולו (1987) • אלה (1988) • הוולמו (1989) • מרקוביץ, מילר, שארפ (1990) • קוז (1991) • בקר (1992) • פוגל, נורת' (1993) • הרסני, נאש, זלטן (1994) • לוקאס (1995) • מירליס, ויקרי (1996) • מרטון, שולס (1997) • סן (1998) • מנדל (1999) • הקמן, מקפאדן (2000)
2001 ואילך אקרלוף, ספנס, שטיגליץ (2001) • כהנמן, סמית' (2002) • אנגל, גריינג'ר (2003) • קידלנד, פרסקוט (2004) • אומן, שלינג (2005) • פלפס (2006) • הורוביץ, מסקין, מאירסון (2007) • קרוגמן (2008) • אוסטרום, ויליאמסון (2009) • דיאמונד, מורטנסן, פיסרידס (2010) • סימס, סרג'נט (2011) • רות, שפלי (2012) • פאמה, הנסן, שילר (2013) • טירול (2014) • דיטון (2015) • הארט, הולמסטרום (2016) • ת'יילר (2017) • נורדהאוס, רומר (2018) • קרמר, באנרג'י, דופלו (2019) • מילגרום, וילסון (2020) • אימבנס, אנגריסט, קארד (2021) • ברננקי, דיימונד, דיבוויג (2022)
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אלינור_אוסטרום&oldid=1804786"