אמבון
ערך זה עוסק באי באינדונזיה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו  | |
| העיר אמבון. בחזית אוניית בית החולים מרסי של הצי האמריקני | |
| נתונים מדיניים | |
|---|---|
| מדינה |
 אינדונזיה |
| אוכלוסייה | שגיאת לואה ביחידה יחידה:עיר בשורה 504: attempt to index field 'wikibase' (a nil value). (שגיאת לואה ביחידה יחידה:עיר בשורה 504: attempt to index field 'wikibase' (a nil value).) |
אַמְבּוֹן (באינדונזית: Ambon) הוא אי בקבוצת איי מאלוקו השייכים לאינדונזיה. שטח האי 775 קמ"ר, הוא הררי ברובו, עשיר במים ואדמתו פורייה. העיר הראשית והנמל של האי היא אמבון (על פי הערכה התגוררו בעיר בשנת 2000 312,100 תושבים[1]), שהיא גם בירת מחוז איי מאלוקו.
היסטוריה
עד 1512 שלטה הסולטנות של טרנאטה באמבון, כשמרכז הפעילות שלה בחוף הצפוני של האי. הסולטאן פיתח את היטו לאמה (Hitu Lama) כמרכז לייצוא תבלינים. בהשפעת השליטים התאסלמו תושבי אזור זה של האי. הפורטוגזים היו האירופאים הראשונים שהגיעו לאמבון. כשהם נחתו באי ב-1513 הם מצאו שקל יותר לנצר את התושבים בדרום המפותח פחות של האי שטרם התאסלמו והם הקימו את מרכזם שם.[2] הפורטוגזים הקימו תחנת מסחר באי ב-1521, והוא הפך במהירות למרכז הפעילות הפורטוגזית באיי מאלוקו, בייחוד לאחר גירושם מהאי טרנאטה. היישוב היה מטרה לתקיפות של ילידים מוסלמים שהתגוררו בחופו הצפוני של האי, בייחוד ילידים מבני ההיטו (Hitu), שלהם היו קשרים כלכליים ודתיים עם ערי הנמל הראשיות בחוף הצפוני של ג'אווה. רק ב-1580 הצליחו הפורטוגזים להשקיט את האי. עם זאת, הפורטוגזים לא הצליחו למנוע את המסחר המקומי הפרטי בתבלינים וכשלו בניסיונותיהם להשתלט על איי בנדה, קבוצת איים קרובה שהייתה מרכז גידול של אגוז מוסקט. הפורטוגזים נהגו לשאת נשים מקומיות ושרידים למורשת הפורטוגזית מצוי בשמות משפחה של תושבים הטוענים למוצא פורטוגזי. עדות נוספת להשפעה הפורטוגזית הייתה הפורטוגז (Portugis) - שפה קריאולית המבוססת על הפורטוגזית - שהייתה בשימוש נרחב במסחר באזור עד המאה ה-19.[3]
ההולנדים השתלטו על אמבון ב-1605, כאשר סטיוון ואן דר האגן (Steven van der Hagen 1621-1563) כבש את המצודה מבלי לירות אפילו ירייה אחת. באמבון שכן המטה של חברת הודו המזרחית ההולנדית מ-1610 ועד 1619, מועד ייסודה של בטאוויה (ג'קרטה של ימינו) בידי ההולנדים. ב-1615 הקימו גם האנגלים מחברת הודו המזרחית הבריטית תחנת מסחר בקמבלו (Cambello) שבאי. היריבות הכלכלית העזה בין שתי החברות הובילה לחשדות בדבר ניסיונות השתלטות, וב-1623 אסרו ההולנדים את האנגלים בתחנת המסחר שבאי ובאיים הסמוכים בטענת בגידה. האסורים עברו ייסורים קשים וחלקם הודו עקב כך כי התכוונו להשתלט על המצודה של ההולנדים ולרצוח את המושל. ב-9 במרץ 1623 הוצאו להורג בעריפת ראש עשרה אנגלים, וכן תשעה יפנים ופורטוגזי שעבדו בשירות האנגלים. אירוע שכונה באנגליה "טבח אמבווינה" (Amboyna massacre - אמבווינה היה אז שם האי). אירוע זה היה אחת העילות לסדרת המלחמות בין ההולנדים לאנגלים במאה ה-17. בחוזה וסטמינסטר שנחתם לאחר תבוסת ההולנדים במלחמה הראשונה נקבע פיצוי של 300,000 גילדן הולנדי לקרובי המשפחה של הנרצחים. בחוזה ברדה שנחתם עם סיום המלחמה השנייה הוכרה זכותה המלאה של הולנד על כל איי התבלין (למעשה אפשר לה מונופול על אגוז המוסקט) בתמורה לוויתורה של הולנד על ניו אמסטרדם.[4] הכעס באנגליה על המעשה לא שכך וב-1673, חמישים שנה לאחר האירוע, כתב המשורר האנגלי ג'ון דריידן את הטרגדיה "אמבווינה, או האכזריות של ההולנדים לסוחרים האנגלים".
ב-1796, כחלק מהמלחמות הנפוליוניות, כבשו הבריטים בפיקודו של האדמירל רייניר (Rainier) את אמבון, אך החזירו אותן להולנדים במסגרת חוזה אמיין ב-1802. הבריטים כבשו את האי מידי ההולנדים שוב ב-1810, ושוב החזירו אותו לידיהם ב-1814.
תחת ההולנדים הייתה אמבון המרכזי העולמי לגידול התבלין ציפורן. עד המאה ה-19 אסרו ההולנדים על גידול עץ הציפורן בכל האיים האחרים שבשליטתם במטרה להבטיח את המונופול על התבלין. בתקופת השלטון ההולנדי הייתה העיירה אמבון מושבו של המושל הצבאי של איי מולוקו. על העיירה הגן המבצר שנבנה עוד בתקופת הפורטוגזים שההולנדים כינו מבצר ויקטוריה, והמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה מתארת אותה כ"עיירה קטנה נקייה שרחובותיה רחבים, והגנים בה נאים". האוכלוסייה הייתה מחולקת לשני מעמדות "אזרחים" ("אורנג בורגר" - Orang burger) - ילידים בעלי זכויות מיוחדות שניתנו למשפחותיהם על ידי חברת הודו המזרחית ההולנדית, ו"כפריים" (אורנג נגרי - Orang negri). כמו כן התגוררו באי, בנוסף להולנדים, מספר ערבים, סינים וכמה מתיישבים פורטוגזים.
באמבון היה בסיס צבאי הולנדי חשוב שהצבא היפני כבש מידי כוחות של בעלות הברית בקרב אמבון (1942) במהלך מלחמת העולם השנייה. אחרי הקרב הוציאו היפנים להורג 300 שבויים הולנדים ואוסטרלים, אירוע המכונה "טבח לאהא" (Laha massacre). העיר אמבון הייתה מרכז צבאי יפני חשוב ולכן מטרה להפצצות של בעלות הברית שגרמו לחורבנם של מרבית המבנים מהתקופה הקולוניאלית.[2]
אינדונזיה הכריזה על עצמאותה ב-1945. כתוצאה ממתחים אתניים ודתיים, כמו גם ההחלטה של הנשיא סוקרנו על שלטון ריכוזי באינדונזיה (בניגוד לפדרציה), פרץ באמבון מרד כנגד הממשלה האינדונזית, שתוצאתו הקמת הרפובליקה של דרום מאלוקו קצרת הימים. בין 1999 ל-2002 הייתה אמבון מרכז העימות הכיתתי של מאלוקו בין נוצרים למוסלמים[5] שבמהלכו נהרגו אלפים וכחצי מיליון איש נאלצו להגר.
גאוגרפיה
האי אמבון שוכן מול החוף הדרום-מערבי של האי סראם הגדול ממנו בהרבה. האי הוא שוכן בגבולו הצפוני של ים בנדה, חלק משרשרת האיים הגעשיים היוצרת מעגל סביב ים זה. אורכו 51 קילומטר וצורתו יוצאת דופן. האי מורכב משני חלקים. החלק הקטן יותר, הדרום-מזרחי הוא חצי האי לייטמור (Leitimor) והוא מחובר להיטואה (Hitoe) חלקו הצפוני והגדול יותר של האי במצר יבשה צר. העיר אמבון שוכנת בדרום מערב חצי האי לייטמור כשהיא צופה אל היטואה ולה נמל טבעי, חלק ממפרץ אמבווינה המפריד בין שני חלקי האי.
ההרים הגבוהים ביותר - ואוואני (Wawani - 1,100 מטרים) וסלאהוטו (Salahutu - 1,225 מטרים) הם הרי געש ובמדרונותיהם יש מעיינות חמים ופומרולות. המסלע העיקרי הוא גרניטי וסרפנטיניטי, אך חופי מפרץ אמבווינה בנויים קירטון ובהם מערות נטיפים.
אזורי הבר של האי אמבון מכוסים ביער גשם טרופי, חלק מהאזור האקולוגי "יערות הגשם של סראם", יחד עם האי הסמוך סראם. סראם, אמבון ומרבית איי מאלוקו הם חלק מוואלאסיה, קבוצת איים באינדונזיה המופרדים מיבשות אסיה ואוסטרליה על ידי ים עמוק, ומעולם לא היו מחוברים לאחת היבשות. כתוצאה מבידוד זה יש באמבון מעט יונקים מקומיים. המגוון של מיני העופות גדול יותר. האי עשיר במיני חרקים, בייחוד פרפרים. בחוף הים יש כמות גדולה של צדפות בגדלים ובצורות שונות, אותם נוהגים לאסוף. מהאי מייצאים גם שריונות של צבי ים.
אקלים
אקלים אי טרופי. הטמפרטורה הממוצעת היא 27°C והיא כמעט שאינה יורדת מ-22°C. ממטרים כבדים יורדים באי לעיתים קרובות, בייחוד לאחר המונסונים המזרחיים, והאי חשוף לטייפונים סוערים. העונה השחונה (אוקטובר עד אפריל) תואמת לתקופת המונסון המערבי.
כלכלה
ענפי הכלכלה העיקריים באי הם תיירות המתמקדת בנופש ובצלילה, וחקלאות. היבולים העיקריים הגדלים באי הם מניהוט מצוי וסגו. כמו כן מגדלים באי את תירס, עץ הלחם, קנה סוכר, קפה, קקאו, פלפל שחור וכותנה. לצריכה מקומית מתווספים הציד והדיג. אגוז מוסקט וציפורן, שהיו פעם ענף היצוא העיקרי, מיוצרים בימינו בכמויות קטנות. כמו כן יש יצוא של קופרה מהאי. עץ האמבווינה, שמקורו במין עץ מקומי (Pterocarpus indicus) ושערכו רב עבור עבודות גילוף בעץ גדל בימינו בעיקר באי סראם.
בעיר אמבון יש נמל פעיל, ובצדו המערבי של המפרץ פועל נמל התעופה פטימורה (Pattimura).
אוכלוסייה
על פי הערכה משנת 2000 התגוררו באי 880,200 תושבים.[1] תושבי אמבון (אמבונזים) הם ממוצא מלאי-פפואי מעורב. רובם נוצרים או מוסלמים. השפה השלטת באי היא "מלאית אמבונזית" המכונה בקיצור אמבונזית. השפה התפתחה כשפת המסחר של מרכז מאלוקו, והיא משמשת כשפה שנייה במקומות אחרים במאלוקו. הפורטוגז - שפה קריאולית המבוססת על הפורטוגזית - שהייתה בשימוש נרחב במסחר באזור גוועה במאה ה-19. מרבית התושבים בעיר אמבון דוברים גם אינדונזית. קיים מתח דתי בין הנוצרים למוסלמים באי שהתפרץ בשנת 1999.[6]
קישורים חיצוניים
- אמבון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Ambon in Britannica
- ^ 2.0 2.1 Ryan Ver Berkmoes, Lonely Planet Indonesia
- ^ Sneddon, james (2003)The Indonesian language: its history and role in modern society.(UNSW Press, Sydney, 2003) P.80. In Google Books
- ^ ג'יימס מילטון, "אגוז המוסקט של נתניאל", הוצאת זמורה-ביתן 2002
- ^ Ambon rioting leaves 100 dead in Indonesia
- ^ Jonathan Head, Ambon's troubled history, BBC, 1 June 1999
 | ||
|---|---|---|
| צפון אפריקה | אגוז (1506–1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458–1550) • ארזילה (1471–1550, 1577–1589) • אזמור (1513–1541) • סאוטה (1415–1640) • מזאגאן (1485–1550, 1506–1769) • אסואירה (1506–1525) • ספים (1488–1541) • אגאדיר (1505–1769) • טנג'יר (1471–1662) • ואדאן (1487–אמצע המאה ה–16) | |
| אפריקה שמדרום לסהרה | אקרה (1557–1578) • אנגולה (1575–1975) • אנובון (1474–1778) • ארגן (1455–1633) • קבינדה (1883–1975) • כף ורדה (1642–1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482–1637) • ביוקו (1478–1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482–1642) • גינאה ביסאו (1879–1974) • מלינדה (1500–1630) • מומבסה (1593–1698, 1728–1729) • מוזמביק (1501–1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505–1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680–1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753–1975 • סוקוטרה (1506–1511) • זנזיבר (1503–1698) • זיגינשור (1645–1888) | |
| מערב אסיה | בחריין (1521–1602) • הורמוז (1515–1622) • מסקט (1515–1650) • בנדר עבאס (1506–1615) | |
| תת-היבשת ההודית | ציילון הפורטוגזית (1518–1658) • לקשאדוויפ (1498–1545) • האיים המלדיביים (1518–1521, 1558–1573) • וסאי-ויראר (1535–1739); מומבאי (1534–1661); קז'יקוד (1512–1525); קנאנור (1502–1663); צ'אול (1521–1740); צ'יטגונג (1528–1666); קוצ'י (1500–1663); קאנור (1536–1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779–1954); דמאן (1559–1962); דיו (1535–1962); גואה וגואה העתיקה (1510–1962); הוגלי (1579–1632); נגפטינאם (1507–1657); פוליקאט (1518–1619); פאליפורם (1502–1661); סלסט (1534–1737); מצ'יליפטנאם (1598–1610); מנגלור (1568–1659); סוראט (1540–1612); טהואוטהוקודי (1548–1658); סן תומא דה מליאפור (1523–1662; 1687–1749) | |
| מזרח ודרום מזרח אסיה | איי בנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה–16 עד המאה ה–19) • מקאו (1557–1999) • מקאסאר (1512–1665) • מלאקה (1511–1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576–1605, טרנאטה 1522–1575, טידורה 1578–1650) • נגסאקי (1571–1639) • טימור הפורטוגזית (1702–1975) | |
| אמריקה הצפונית | ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501–1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?) | |
| אמריקה המרכזית והדרומית | ברזיל (1500–1822) • ברבדוס (1536–1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808–1822) • גיאנה הצרפתית (1809–1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680–1777) | |
| מדיירה והאיים האזוריים | שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים. | |
