גואה העתיקה
 | |
| הקתדרלה בגואה העתיקה | |
| מדינה |
 הודומדינת גואה |
|---|---|
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1986, לפי קריטריונים 2, 4, 6 | |
גואה העתיקה (בפורטוגזית: Goa Velha) היא עיירה השוכנת על הגדה הדרומית של נהר מנדובי במדינת גואה במערבה של הודו. היא מרוחקת כ-15 ק"מ מהאוקיינוס ההודי ומוקפת בצמחייה. העיר שנכבשה על ידי הפורטוגזים בשנת 1510, הייתה עד מהרה לבירת הודו הפורטוגזית, ובשיאה התגוררו בה יותר מ-200,000 תושבים. שישים כנסיות ומנזרים ברחבי העיר הקנו לה את הכינוי "רומא של המזרח", אך העיר ננטשה במחצית השנייה של המאה ה-18 בשל מגיפות, ורוב מבניה נהרסו. בשנת 2001 מנתה אוכלוסיית העיר 5,411 איש[1]. בשנת 1986 הוכרזה גואה העתיקה כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה
העיר נוסדה במאה ה-15 והייתה לבירתה השנייה של סולטנות אדיל שאהי. העיר הוקפה בסוללה ובחומה, והוקמו בה ארמון לשאה, מסגדים ומספר מקדשים. יורד הים הפורטוגזי אפונסו דה אלבוקרקה כבש את המקום בשנת 1510, וייסד את העיר הפורטוגזית. בשנת 1565 הייתה גואה העתיקה לבירת הודו הפורטוגזית, ובתחילת המאה ה-17 הייתה למרכז מסחרי ומיסיונרי שבו התגוררו יותר מ-200,000 איש. עקב מגיפות מלריה וחולירה, החלה העיר להינטש בשנות ה-60 של המאה ה-18, ותושביה עברו להתגורר ב"גואה החדשה" (Nova Goa) או "פנז'ים" (Pangim), כיום העיר פנג'י. ב-1775 התגוררו בגואה העתיקה כ-1,500 איש בלבד, ובמאה ה-19 התגוררו בה רק כמרים ונזירות. ב-1843 איבדה העיר את מעמדה כבירת הקולוניה באופן רשמי. למרות איומים מצד האימפריה הבריטית, הצרפתית והספרדית, הצליחו הפורטוגזים להחזיק בגואה עד שנת 1961. באותה שנה פלש צבא הודו אל השטח, אך משאל עם שנערך ב-1967 מנע את סיפוחה למדינת מהאראשטרה, ומדינת גואה נוסדה.
אתרי העיר
מהעיר הפרה-פורטוגזית לא נותר דבר למעט שער הכניסה לארמון השאה. לפני נטישת העיר במאה ה-18 שכנו בגואה העתיקה שישים כנסיות, אך רק שבע מהן נותרו במצב טוב: קפלת קתרינה ה"קדושה", הכנסיה והמנזר של פרציסקוס מאסיזי, הקתדרלה המוקדשת גם היא לקתרינה ה"קדושה", בזיליקת בום ז'זוש, כנסיית קאטאנו ה"קדוש" והסמינר הצמוד לה, כנסיית גבירתנו של הרוזריום, ומגדל אגוסטין ה"קדוש" - השריד היחיד של מנזר שהוקם ב-1572. באתר מבנים נוספים במצב של הרס חלקי או מוחלט.
הקתדרלה
בנייתה של הקתדרלה (Sé) החלה ב-1562 והסתיימה ב-1619, אם כי המזבח הושלם רק ב-1652. היא מוקדשת לקתרינה מאלכסנדריה, שביום חגה, 25 בנובמבר ב-1510, כבשו הפורטוגזים את העיר. גובה המבנה הוא 35 מטר, אורכו 76 מטר ורוחבו 56 מטר. קירותיו החיצוניים של מעוצבים בסגנון טוסקני והחלל נתמך בעמודים קורינתיים. על המזבח ציורים המתארים סצינות מחייה של קתרינה ה"קדושה", ומשני צדדיו פסלי עץ של השליחים ה"קדושים" פאולוס ופטרוס. הקתדרלה משמשת כמקום מושבו של הארכיבישוף של גואה, וכסאו שוכן בסמוך למזבח. מימין ומשמאל למזבח המרכזי, שוכנים שישה מזבחות נוספים, שלושה בכל צד. בכל אחד מצדדיה של הקתדרלה שוכנות ארבע קפלות, ובאחת מהן נמצא בפטיסטריום שלפי המסורת רחץ בו פרנסיסקו חאווייר (ראו להלן). בקפלה אחרת שמור צלב עושה ניסים המסוגל לרפא את החולים. הוא מונח בקופסה שבצידה האחד חור המאפשר לשלוח יד ולגעת בו. לצידה של הקתדרלה נצבו בעבר שני מגדלים אך אחד מהם קרס. במגדל שנותר על כנו, בצידה הדרומי של הקתדרלה, קבוע "פעמון הזהב" מהמאה ה-17, שזכה לשמו בזכות "צלילו העשיר". בתקופת האינקוויזיציה צלצלו בפעמון כדי להכריז על תחילת האוטו דה פה שנערכה בכיכר שלפני הקתדרלה. דרומית-מזרחית לקתדרלה שוכן ארמון האינקוויזיטורים ההרוס. הוא היה בשימוש מ-1561 עד 1774, ובמשך 113 שנות פעילותו של נדונו בו 16,000 מקרים.
כנסיית פרנציסקוס ה"קדוש" מאסיזי
ממערב לקתדרלה שוכנים המנזר וכנסיית פרנציסקוס מאסיזי. הכנסיה הוקמה לראשונה ב-1517, פורקה והוקמה מחדש ב-1762. בכנסיה מזבח מוזהב בסגנון הבארוק, ובו ניצבים פסליהם של פרנציסקוס ה"קדוש" ושל הצלוב. מתחת למזבח קבועות המילים "ענווה" ו"עוני" ומצדדיו תמונות המתארות את חייו של פרנציסקוס ה"קדוש". בכל אחד מצדדי הכנסיה שלוש קפלות ושני מזבחות. המבנה מעוצב מבחוץ בסגנון טוסקני והכניסה הראשית אליו היא בסגנון מנואליני. במנזר שמאחורי הכנסיה שוכן כיום המוזיאון הארכאולוגי, ובו מוצגים פורטוגזיים והודיים.
בזיליקת בום ז'זוש
ערך מורחב – בזיליקת בום ז'זוש
בנייתה של הבזיליקה החלה ב-1594 והסתיימה ב-1605. עיקר פרסומה בשל כך שקבור בה ה"קדוש" הנוצרי פרנסיסקו חאווייר, והיא משמשת כמקום עלייה לרגל. פנים הכנסיה מעוצב בסגנון הרנסאנס הקלאסי, והמזבחות בסגנון הבארוק. במזבח המרכזי מתואר ישו הילד ומצידו הימני ניצב פסלו של פרנסיסקו חאווייר. מזבחות נוספים מוקדשים לגבירתנו של התקוה, למיכאל ולאנטוניוס מפדובה, ה"קדוש" המגן של פורטוגל. שרידיו של פרנסיסקו חאווייר מונחים בקפלה מימין למזבח המרכזי. השרידים הובאו לגואה ב-1613 והונחו בקפלה ב-1655. הקבר הושלם ב-1698 לאחר עשר שנות עבודה. הוא עשוי מפנינה ומישפה, וקבועים בו ארבעה לוחות ארד המתארים סצינות מחייו של ה"קדוש". השרידים עצמם שמורים בתיבת כסף שדפנותיה העשויות מזכוכית מאפשרות לראותם. סמוך לכנסיה שוכן ביתו של האב הישועי. המבנה המקורי הוקם ב-1585, ונהרס ב-1633. הוא נבנה מחדש באופן חלקי ב-1783.
קפלת קתרינה ה"קדושה"
הקפלה שוכנת ממערב לכנסיית פרנציסקוס ה"קדוש" ומוקדשת גם היא לקתרינה ה"קדושה" מאלכסנדריה. במקום זה הקים אפונשו דה אלבוקרקה את הקפלה הראשונה בגואה בשנת 1510. בשנת 1550 הקפלה הורחבה, והיא נבנתה מחדש ב-1992.
כנסיית קאטאנו
כנסיית קאטאנו ה"קדוש" ניצבת מדרום לקתדרלה ומעבר לרחבה שבמרכז האתר. היא נבנתה על ידי נזירים שהגיעו לגואה ב-1640, והבנייה החלה ב-1655. המבנה עוצב בהשפעת בזיליקת פטרוס ה"קדוש" ברומא. המזבח המרכזי מוקדש לגבירתנו של ההשגחה השמימית, ומספר ציורים מנציחים את חייו של קאטאנו ה"קדוש". בכנסיה שישה מזבחות נוספים, ומתחתיה קריפטה שבה הוטמנו בעבר שרידיהם של מספר נציבים פורטוגזים. כל הגופות הועברו במשך השנים לפורטוגל.
קשת הנציב
קשת הנציב נבנתה ב-1597 לציון הגעתו של ואסקו דה גאמה להודו, היא הוקמה בידי נכדו של דה גאמה, ששימש כנציב בגואה בין 1597 ל-1600. מעל הקשת נראית דמותו של דה גאמה, ומעליה דמות האוחזת בתנ"ך. השער נבנה מחדש בשנת 1952.
שער אדיל שאה
השער בגובה של שלושה מטרים הוא השריד היחיד לעיר הפרה-פורטוגזית והוא הוביל אל ארמון השאה. עד שנת 1695 התגוררו הנציבים הפורטוגזים בארמון, אך לאחר מכן מצבו התדרדר והוא נהרס בשנת 1820.
הגבעה ה"קדושה"
דרומית-מערבית לכנסיית בום ז'זוש ניצבת "הגבעה הקדושה" שבה מספר כנסיות נוספות. כנסיית גבירתנו של הרוזריום ניצבת בראש הגבעה, והיא נבנתה בשנת 1549. למבנה כניסה בגובה של שתי קומות ולצידו מגדל. ליד כנסיה זו שוכנים שרידיהם של מנזר וכנסיית אגוסטין ה"קדוש", וכן של המגדל ששרד מהם שגובהו 46 מטר. המנזר הוקם ב-1572 והכנסיה נוספה לו ב-1602, אך הם ננטשו ב-1835.
קישורים חיצוניים
- אודות גואה העתיקה
- גלריית תמונות (אורכב 20.09.2008 בארכיון Wayback Machine)
הערות שוליים
 | ||
|---|---|---|
| צפון אפריקה | אגוז (1506–1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458–1550) • ארזילה (1471–1550, 1577–1589) • אזמור (1513–1541) • סאוטה (1415–1640) • מזאגאן (1485–1550, 1506–1769) • אסואירה (1506–1525) • ספים (1488–1541) • אגאדיר (1505–1769) • טנג'יר (1471–1662) • ואדאן (1487–אמצע המאה ה–16) | |
| אפריקה שמדרום לסהרה | אקרה (1557–1578) • אנגולה (1575–1975) • אנובון (1474–1778) • ארגן (1455–1633) • קבינדה (1883–1975) • כף ורדה (1642–1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482–1637) • ביוקו (1478–1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482–1642) • גינאה ביסאו (1879–1974) • מלינדה (1500–1630) • מומבסה (1593–1698, 1728–1729) • מוזמביק (1501–1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505–1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680–1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753–1975 • סוקוטרה (1506–1511) • זנזיבר (1503–1698) • זיגינשור (1645–1888) | |
| מערב אסיה | בחריין (1521–1602) • הורמוז (1515–1622) • מסקט (1515–1650) • בנדר עבאס (1506–1615) | |
| תת-היבשת ההודית | ציילון הפורטוגזית (1518–1658) • לקשאדוויפ (1498–1545) • האיים המלדיביים (1518–1521, 1558–1573) • וסאי-ויראר (1535–1739); מומבאי (1534–1661); קז'יקוד (1512–1525); קנאנור (1502–1663); צ'אול (1521–1740); צ'יטגונג (1528–1666); קוצ'י (1500–1663); קאנור (1536–1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779–1954); דמאן (1559–1962); דיו (1535–1962); גואה וגואה העתיקה (1510–1962); הוגלי (1579–1632); נגפטינאם (1507–1657); פוליקאט (1518–1619); פאליפורם (1502–1661); סלסט (1534–1737); מצ'יליפטנאם (1598–1610); מנגלור (1568–1659); סוראט (1540–1612); טהואוטהוקודי (1548–1658); סן תומא דה מליאפור (1523–1662; 1687–1749) | |
| מזרח ודרום מזרח אסיה | איי בנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה–16 עד המאה ה–19) • מקאו (1557–1999) • מקאסאר (1512–1665) • מלאקה (1511–1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576–1605, טרנאטה 1522–1575, טידורה 1578–1650) • נגסאקי (1571–1639) • טימור הפורטוגזית (1702–1975) | |
| אמריקה הצפונית | ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501–1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?) | |
| אמריקה המרכזית והדרומית | ברזיל (1500–1822) • ברבדוס (1536–1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808–1822) • גיאנה הצרפתית (1809–1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680–1777) | |
| מדיירה והאיים האזוריים | שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים. | |
