אפר מקלה
אֵפֶר מַקְלֶה (יש הגורסים: אֵפֶר מִקְלֶה – בחיריק), הוא החומר הנותר לאחר בעירה בתנורים, כירות, מדורות וכדומה, ואשר אין בו קדושה. במסורת היהודית, מקובל השימוש באפר מקלה, לסמל אבלות על חורבן ירושלים, במהלכן של שמחות חתונה. או כדי לעורר תשובה, במהלך תענית שנגזרה על הציבור בעקבות בצורת.
המקור למנהג
הגמרא, במסכת בבא בתרא, פרק חזקת הבתים[1], מביאה ברייתא המספרת לנו על הנהגות אבל, שגזרו על עצמם אנשים שונים לאחר חורבן בית המקדש השני. על פי הסיפור, אותם אנשים החמירו, ולקחו על עצמם הנהגות נוספות כגון הימנעות מאכילת בשר ושתיית יין, הנהגות אשר דעת חכמים לא הייתה נוחה מהם. רבי יהושע בן חנניה התפלמס עם אותם אנשים, והוכיח להם כי אם ימשיכו בדרך זאת, יגיעו למצב שלא יוכלו לאכול או לשתות דבר. לאחר שקיבלו את דבריו, מסר להם רבי יהושע רשימת מנהגי אבל, שיש לנהוג כזכר לחורבן, ובתוכם המנהג לשים 'אפר מקלה' בראש חתנים.
הגמרא נותנת הסבר למנהג ”שנאמר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי: אִם לֹא אַעֲלֶה, אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי” (תהילים, קלז, ה-ו). שואלת הגמרא: מה הכוונה על ראש שמחתי? משיב רב יצחק, זהו אפר מקלה שבראש חתנים. אביי מן הפסוק: ”לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר” (ישעיהו, סא, ג), לומד שאת האפר מניחים במקום התפילין[2].
ההסבר לשם
נשאלת השאלה לשם מה היה צריך לתת שם מיוחד - "מקלה" לאפר שניתן בראש חתנים, וליחד אותו מאפר אחר. מסביר רבנו עובדיה מברטנורא[3] שבהלכה המילה אפר לא מתייחסת לתוצר בעירה בדווקא. כפי שאנחנו רואים במצוות כיסוי הדם ומה שנאמר בתורה: ”ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר”[4]. המצווה יכולה להתקיים גם באפר, או בנסורת וכדומה. מה שאין כך בשימת אפר על ראש חתן, ששם ההלכה מתעקשת על אפר שרפה בדווקא, ועל כן נוסף הכינוי מקלה, לציין שמדובר באפר קלוי. ולמה צריך שיהיה אפר קלוי ממש? מסביר פירוש הברטנורא ”כדי שיזכור הקב"ה עקידתו של יצחק וירחם”[3].
בשירה
גדולי המשוררים העבריים במאה ה-19 כחיים נחמן ביאליק ויהודה לייב גורדון, אשר בצעירותם למדו בישיבות, והיו מחוברים בשורש נשמתם למקורות יהדותם, הכניסו לתוך שיריהם מושגים מבית המדרש היהודי. כך מצא גם אפר מקלה את מקומו בשיריהם של השניים.
שנים רבות לאחר שנפטר אביו של ביאליק, ואימו נותרה אלמנה. בשירו ” אַלְמְנוּת”, (נכתב במהלך 1934), מתאר המשורר את קדרותה של אימו, ואת מצבה העגום, בצבעים שחורים.
”רְצוּצָה וּמְדֻכְדֶּכֶת כֻּלָּהּ וּסְחוּטָה עַד תַּמְצִית,
פָּנֶיהָ – שׁוּלֵי קְדֵרָה, וּלְבָבָהּ – אֵפֶר מִקְלֶה,”
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס' עמוד ב'
- ^ תפילין נקראים פאר שנאמר: ”פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ” (יחזקאל, כד, יז). ולאחר שמסירים את האפר , שמים תחתיו תפילין
- ^ 3.0 3.1 פירוש למשנה, מסכת תענית, פרק ב', משנה א'
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוק י"ג
