ארגייל וביוט

ארגייל וביוט
Argyll and Bute
Earra-Ghaidheal agus Bòd

סמל ארגייל וביוט דגל ארגייל וביוט
מדינה
אומה
בירת המחוז	לוכגילפהד
שטח	6,909 קמ"ר
אוכלוסייה	‏
‑ צפיפות	13.1 נפש לקמ"ר (2010)
קואורדינטות	56°02′N 5°26′W
אזור זמן	UTC
www.argyll-bute.gov.uk

ארגייל וביוט (באנגלית: Argyll and Bute, בגאלית סקוטית: Earra-Ghaidheal agus Bòd) הוא המחוז (Council Area) השני בגודלו בסקוטלנד. המחוז הוא כפרי באופיו, דל יחסית באוכלוסין, שעיקר פרנסתו על שירותים ותיירות. הים הוא חלק נכבד משטח המחוז, ובמחוז כלולים כמה איים, בהם בעלי חשיבות להיסטוריה של סקוטלנד, דוגמת איונה. האזור בו שוכן מחוז ארגייל וביוט נחשב כ"ערש הולדתה של סקוטלנד", שכן לכאן הגיעו הגאלים מאירלנד לראשונה, כשהם מייבאים את שפתם ותרבותם ומקימים את ממלכת דאל ריאטה. האזור היה במשך שנים רבות בשולי ההשפעה של השלטון המרכזי, לעיתים תחת חסות של הוויקינגים הנורווגים, ואז כממלכה נפרדת של אדון האיים (באנגלית Lord of the Isles).

הפלורה והפאונה במחוז עשירים במיוחד. הצמחייה כוללת מינים נדירים לאזור סקוטלנד, כמו גם מינים אקזוטיים שהתאקלמו באופן יוצא מהכלל באזור, ואת העץ הגבוה ביותר בבריטניה. הפאונה העשירה תרמה להתפתחות התיירות, כך למשל, האי לונגה הוכרז אתר עניין מדעי מיוחד (Site of Special Scientific Interest) בשל מושבות של מיני העופות דוגמת תוכי ים אטלנטי (Fratercula arctica) ויסעור שחפי המתרבים על צוקיו.

למחוז יש חשיבות תרבותית היסטורית ביצירת ספרות ושירה בגאלית סקוטית, אך כיום יש בו רק שני מוסדות אוניברסיטאיים ושניהם מסונפים לאוניברסיטה של האיים וההיילנד (University of the Highlands and Islands), כשהבולט בהם, "האיגוד הסקוטי למדע הים" (Scottish Association for Marine Science), מצוי בחזית המחקר העולמי של חקר האצות.

גאוגרפיה

מפת היישובים והאיים העיקריים במחוז

סטאפה הוא אי שנוצר בהתפרצות געשית. עמודי הבזלת שבאי הם צורה גאולוגית שנוצרה בלב קילוח בזלתי שבו הקירור איטי

מפה פיזית של ארגייל וביוט

חלוקה מנהלית

סקוטלנד מחולקת לשני אזורים עיקריים: הלואולנדס (Lowlands – "השפלות") וההיילנדס. חלוקה זו היא בעיקרה גאוגרפית, משני צדי העתק גבול ההיילנדס (Highland Boundary Fault), ובחלקה גם תרבותית. מחוז ארגייל וביוט שוכן בדרום ההיילנדס כשהוא גובל בצפון במחוז היילנד (Highland), בדרום במחוזות צפון איירשייר (North Ayrshire) ומערב דנברטונשייר (West Dunbartonshire) ובמזרח עם המחוזות סטירלינג (Stirling) ופרת' וקינרוס.

המחוז הנוכחי נוצר בשנת 1996, כאשר הוא נותק מאזור (region) סטראתקלייד (Strathclyde). אזור סטראתקלייד היה אחד מ-19 האזורים שנוצרו בשנת 1975 כתוצאה מחוק הממשל הסקוטי המקומי (Local Government (Scotland) Act 1973) שעבר בפרלמנט הבריטי בשנת 1973. אזור סטראתקלייד השתרע גם על חלק מהלואולנדס, וכלל את העיר גלאזגו. מחוז ארגייל וביוט נוצר מהנפה (district) באותו שם שהייתה קיימת בסטראתקלייד בתוספת מועצה (ward) אחת מנפת דמברטון (Dumbarton). המועצה הייתה קרויה "הלנסבורו ולומונד" (Helensburgh and Lomond), כללה את העיירה הלנסבורו (העיירה הגדולה ביותר כיום בארגייל וביוט), והשתרעה על שטח מערבית ללוך לומונד.

את המחוז ניתן גם לתאר תוך התייחסות לחלוקה לנפות (counties) שבוטלה ב-1975. המחוז כולל את מרבית נפת ארגייל (county of Argyll) (ארגייל פחות חצי האי מורוורן (Morvern), צפונית לאי מאל, שצורף ב-1975 לאזור ההיילנדס), חלק מנפת ביוט (האי ביוט) וחלק מנפת דנברטונשייר (Dunbartonshire, כאמור המועצה הכוללת את הלנסבורו).

פני השטח

נוף טיפוסי במחוז המתאפיין בהרים, אגמים ומפרצים. המחוז כולל איים רבים. בתמונה האי ליזמור (Lismore) ומאחוריו הרי קינגאיירלוך (Kingairloch)

המחוז מורכב מכמה אזורים. בדרום משתרע חצי האי קינטייר (Kintyre) לאורך כ-50 קילומטרים, החל בעיירה טרברט (Tarbert), דרך העיירה קמפבלטאון ועד כף צוקי קינטייר (Mull of Kintyre) שממנו ניתן לצפות באירלנד. צפונית למצר היבשה עליו שוכנת טרברט נמצא חצי אי נוסף, הנפדייל (Knapdale) שבינו לבין שאר המחוז מפרידה תעלת קרינן (Crinan Canal). מזרחה לנפדייל נמצא חצי האי קואל (Cowal), שבינו לבין האי ביוט (Bute) מפרידים מצרי ביוט (Kyles of Bute). החלק הצפוני של המחוז קרוי לורן (Lorne). במחוז ארגייל וביוט כלולים איים רבים, רובם בלתי מיושבים, וחלק ניכר משטח המחוז משתרע בים. אורכם הכללי של החופים הכלולים במחוז הוא 3,723 קילומטרים, האיים העיקריים מלבד ביוט, הם חלק מדרום ההברידיים הפנימיים וכוללים את האיים מאל (Mull), קול, טירי (Tiree), ג'ורה (Jura), קולונסיי, גיה (Gigha) ואיילה. האי ארן (Aran), אף שבינו לבין חצי האי קינטייר מפריד מצר קילברנן (Kilbrannan Sound) בלבד, אינו חלק ממחוז ארגייל וביוט ושייך למחוז נורת אירשיר. כמה מהאזורים המוכלים בארגייל וביוט מופיעים בתוארי אצולה כדוגמת הדוכס מארגייל (Duke of Argyll), שהוא גם לורד קינטייר, לורד לורן (המקור לספינה השחורה בשלט האצולה שלו), לורד מאל והרוזן של קואל (Earl of Cowal).

הנוף הטיפוסי של מחוז ארגייל הוא של רכסי הרים וביניהם עמקים שבהם שוכנים מרבית הערים, נתיבי התחבורה והלוכים. חלק מלוך לומונד (Loch Lomond), האגם הגדול ביותר בבריטניה (71 קמ"ר) שעומקו המקסימלי קרוב ל-200 מטרים, שוכן במחוז ארגייל וביוט. מאפיין בולט נוסף הוא מפרצים צרים וארוכים. מפרצים אלו והעמקים בצורת האות U, המכונים בסקוטלנד גלן, הם תוצאה של פעילות סחיפה של קרחונים. המקום הגבוה ביותר במחוז הוא פסגת ההר בן קרואכן (Ben Cruachan – "הר מעורם") בגובה 1,116 מטרים. בסקוטלנד נהוג לקרוא לכל הר שגובהו עולה על 3,000 רגל (כ-914 מטרים) בכינוי מונרו, ופרט לבן קרואכן קיימים מונרו נוספים במחוז: בן מור (Ben More – "הר גדול") שגובהו 966 מטרים – הפסגה הגבוהה ביותר באי מאל, בן אכלייב (Beinn a 'Chleibh – "הר סל הנצרים") שגובהו 916 מטרים והוא קשור ברכס למונרו נוסף שבחלקו שייך למחוז והוא בן לואי (Ben Lui – "הר העגל") שגובה פסגתו 1,130 מטרים. מחוז ארגייל וביוט הוא האזור המיוער ביותר בסקוטלנד. היערות מכסים שטח של 1,950 קמ"ר, בערך כ-30% מכלל השטח היבשתי, וכמעט כפול מהממוצע בבריטניה.

צמחייה

אקטוף את האכילאה הנאווה
שפני תהיינה טובות יותר
ששפתותי תהיינה חמות יותר

המקור בסקוטית גאלית

BUAINIDH mi an earr reidh,
Gum bu cheinide mo chruth,
Gum bu bhlathaide mo bheuil,

— Earr Thalmhainn מתוך האסופה (Carmina Gadelica). התרגום לעברית מתבסס על תרגום השיר לאנגלית כפי שמופיע באתר

Cosmos atrosanguineus (קוסמוס השוקולד) בגני טירת טורוסיי (Torosay Castle) שבאי מאל. צמח נוי זה שריחו מזכיר שוקולד יובא ממקסיקו

אצה המכונה בסקוטלנד סלוק (sloke), מהווה מרכיב חשוב בתפריט של תושבי ההברידיים, הנוהגים למעוך את האצה ולהרתיח אותה עם חמאה.

מחוז ארגייל וביוט עשיר במיני צמחים, הכוללים מינים רבים של אצות הגדלות לאורך החופים, כמו גם צמחים הגדלים בהרים. לדוגמה, האי קולונסיי הוא בית גידול של למעלה ממחצית מיני פרחי הבר בבריטניה – יותר מ-500 מינים. למיני בר הגדלים במחוז נוספים מיני צמחים אקזוטיים שהתושבים בחרו לגדל, כדוגמת ה-Tasmannia lanceolata (באנגלית Mountain Pepper) ממשפחת הוינטריים מאוסטרליה, ה-Fascicularia bicolor ממשפחת הברומליים מצ'ילה, והחזרן. צמחים אלו התאקלמו היטב. בארגייל וביוט גדל אשוח ענק (Abies grandis), שנשתל ב-1875 בארדקינגלס (Ardkinglas Woodland Garden), שבאפריל 2010 היה גובהו 64.28 מטרים, ואז הוכתר כעץ הגבוה ביותר בבריטניה. תואר זה נשלל ממנו ב-2014 כשנקבע כי אשוח דאגלס הצומח בגלן ריליג ליד אינוורנס גבוה ממנו בשני מטרים. וכמו כן מצוי במחוז האוסף הלאומי של אשורים דרומיים (מחצי הכדור הדרומי) השוכן בגן קרארה (Crarae Garden) הסמוך לאינוורארי. צמחים אקזוטיים דוגמת מיני הלהבית (Lychnis) ממשפחת הציפורניים התפרסמו על ידי פרופסור ג'ון ויליאם הסלופ-הריסון (John William Heslop-Harrison‏ 1967-1881), שפרסם כמה מאמרים במחצית הראשונה של המאה ה-20 שבהם תיאר את גילויים של צמחים אקזוטיים בהברידיים. שנים רבות אחר-כך הוא הואשם במרמה וכי הצמחים ש"גילה" בהברידיים בעצם נשתלו על ידו. אף שבוטאנית נוהגים לכלול את האזור במסגרת הפלורה של מערב ההיילנדס, יש בו כמה צמחים בין הנדירים ביותר בסקוטלנד:

• השרכים המקומיים: Cystopteris Montana (באנגלית Mountain Bladderfern) ממשפחת Dryopteridaceae ו-Woodsia alpine (באנגלית Alpine Woodsia) ממשפחת Woodsiaceae, שניהם מסדרת השרכיים.
• הצמח החד-פסיגי Scheuchzeria palustris (באנגלית Rannoch-rush) הנציג היחיד בסוג Scheuchzeria, בעצמו הנציג היחיד במשפחה Scheuchzeriaceae השייכת לסדרה כף צפרדע. צמח זה גדל כיום בטבע בבריטניה במקום אחד בלבד, ראנוץ' מור (Rannoch Moor, מכאן שמו האנגלי), אדמות בור ביצתיות בשטח של 130 קמ"ר, שחלק מהן משתרע בצפון מחוז ארגייל וביוט.
• טחבי העלים מהמינים Plagiomnium medium (באנגלית Alpine Thyme-moss) ממשפחת Mniaceae ו-Tortula marginata (באנגלית Bordered Screw-moss) ממשפחת Pottiaceae.

האצות של ארגייל וביוט מככבות באחד הסקרים המוקדמים שערך הביולוג ג'ון לייטפוט (John Lightfoot‏; 1788-1735) במאה ה-18, שהודפסו ב"פלורה סקוטיקה" (Flora scotica הפלורה של סקוטלנד) ב-1777. בין המינים שהוזכרו בספרו:

• Pelvetia canaliculata (באנגלית Channelled wrack) ממשפחת Fucaceae במחלקת החומיות.
• Delesseria sanguine אצה אדומה ממשפחת Delesseriaceae ממערכת האדומיות, שניהם לחוף האי ביוט.
• הסוג נוסטוק (Nostoc) שלמרות צורתו איננו אצה כי אם מקבץ חיידקים ממערכת הכחוליות שנתגלה לחוף אי מאל.

אצות שימשו בעבר מקור משמעותי למזון, אך השימוש בהן למטרה זו פחת מאוד. ידוע כי הנזירים של הקדוש קולומבה נהגו לאסוף את האצה האדומה Palmaria palmate (באנגלית dulse). האצה היא אחד המרכיבים של המרק הסקוטי càl duilisg (בתוספת שיבולת-שועל), שהסקוטים מאמינים כי הוא עוזר נגד עצירות. הגבעול המדומה של ה-Laminaria digitata (באנגלית Oarweed), אצה ממחלקת החומיות, עדיין נמכר כיום כמזון, ונאכל מבושל וכממרח על גבי סוג הלחם הסקוטי הקרוי באנוק (bannock) או טבעי כשהוא ספוג בוויסקי. ילדים באי טיריי נהגו בעבר לסרוק את החופים אחרי האצה Alaria esculenta (באנגלית dabberlocks) ממשפחת Alariaceae, גם היא ממחלקת החומיות, ונהגו ללעוס את הגבעול.

השימוש באצות בתזונה לא מוגבל לצריכה ישירה. דוגמה לשימוש כזה שנעשה בהן כיום להכנת רכיבים להכנת מקפא או לעבות נוזלים (בדומה לג'לטין). בעבר נהגו לשרוף אצות ובאפר להשתמש כתחליף למלח עבור שימור מזון או להמלחת גבינות. אצות שימשו כדשן עיקרי באיים כדומת מאל.

האזור נמצא כיום בחזית מחקר האצות. אוסף האצות במכון הימי הסקוטי (Scottish Marine Institute) בסמוך לאובן כולל 3,000 מינים, האוסף העשיר ביותר בעולם.

• 

  אברש מהמין Calluna vulgaris בטוברמורי

• 

  אברש מהמין Erica cinerea בטוברמורי

• 

  אצבעונית ארגמנית בסמוך לטירת קארנאסרי (Carnasserie Castle)

• 

  אנג'ליקה מהמין angelica sylvestris מכסה את האי לונגה

החוחן (או גם דרדר הכותנה – Onopordum acanthium), הפרח הלאומי של סקוטלנד, יכול לכסות שדות כמו בתמונה על האי ליזמור

בנוסף לאצות מצויות לאורך החוף חזזיות כדוגמת ה-Ramalina siliquosa

בין אינוור (Inver) ומילק הולו (Milk Hollow)
כאן ושם סביב באיל-כואירן (Baile-Chuirn)
היא שדר, אלסר
חוזרר דק, צעיר ותמיר

המקור בסקוטית גאלית

eadar an t-Inbhir ’s Poll a’ Bhainne,
thall ’s a bhos mu Bhaile Chùirn:
tha i ’na beithe, ’na calltainn,
’na caorann dhìrich sheang ùir.

— האלאיג הוא שיר שכתב המשורר הסקוטי סורלי מקליין ((Sorley MacLean)‏ 1911–1996) ומוקדש לפינוי הכפוי של תושבי העיירה האלאיג לאוסטרליה (ראו כאן). התרגום לעברית מתבסס על תרגום השיר לאנגלית כפי שמופיע באתר

כתריסר סוגי עצים אופייניים למחוז. חפירות ארכאולוגיות באתרים נאוליתיים מעידות על צריכה ניכרת של אגוזי לוז, כשחלק מהבורות מכילים כמה מאות אלפים, וצריכה של בלוטים. באותה תקופה נבנו בתי המגורים מעצי ערבה ועצי אלסר, תוך שימוש מדי פעם באלון או אלמון לשם יצירת קורות. שדר היה סוג העץ המועדף לייצור ריהוט. עצים נוספים כוללים את הטקסוס ששימש לייצור קשתות ועצי תפוח.

במשך השנים חל שינוי בסוג העץ בשימוש בבניה, ייתכן מפני שהאורנים והאלונים שכיסו את ארגייל וביוט במקור נכרתו באלפיהם. סיבה אחת הייתה חקלאות, הצורך להכין שטחי מרעה לעדרי כבשים גדולים, שהוביל גם לפינוי איכרים בתקופת פינוי ההיילנדס. סיבות אחרות היו תעשייתיות באופיין. לדוגמה, בעלי הכבשנים שהתיכו עפרות ברזל קנו יערות שלמים של אלונים כדלק. במהלך המאה ה-20 החל תהליך ייעור מחדש באמצעות שתילה של מחטניים. וניתן לראות את עצי האשוח הנטועים כיום על מורדות ההרים.

בבניית בתים נעשה שימוש בעצים עבור המבנה, ובמיני צמחים רבים על מנת לקרותם (להתקין גגות). הצמח הפופולרי ביותר למטרה זו היה ה-Juncus subnodulosus (באנגלית Blunt-flowered Rush), ואחריו ה-Juncus acutiflorus (באנגלית Sharp-flowered Rush), שניהם ממשפחת הסמריים. באיים כדוגמת טיריי, שצורת הנוף השלטת בהם היא המאכאר (Machair), השתמשו לקירוי בתים בעשב מהסוג Ammophila ממשפחת הדגניים, וגם במיני האברש, המצוי בשפע באזורים אלו משום שהוא מעדיף קרקעות חומציות כדוגמת כבול. לאברש היו שימושים נוספים רבים כדוגמת תוסף לתה, או כמרכיב מרכזי בייצור בירה.

במחוז גדלים כמה ירקות עליים, שאותם נוהגים בדרך כלל לבשל, כמו תרד. כף אווז לבנה וכף אווז הנרי הטוב (Chenopodium bonus-henricus באנגלית Good King Henry), שניהם ממשפחת כף האווז, שימשו למאכל עוד מהתקופה הפרהיסטורית. גם לגרגיר הנחלים יש היסטוריה ארוכה כמזון. בקולונסיי נוהגים לטחון אותו על מנת להוסיפו כמרכיב בציר הקרוי "ברוט ביולאראך" (brot biolarach). בולט במיוחד השימוש בסרפד. בהיותו צמח בר-קיימא הוא שימש תחליף לירקות שלא היו זמינים בעונת החורף.

האזור, קולונסיי במיוחד, מצטיין בשפע של צמחים בעלי פרחים שאיסופם מוגבל בחוק. הם כוללים את הגלנתוס (Galanthus nivalis באנגלית Common Snowdrop) ממשפחת הנרקיסיים, את ה-Campanula rotundifolia (באנגלית Harebell), מין של פעמונית ממשפחת הפעמוניתיים, את הארמריה הימית ( Armeria maritima באנגלית sea thrift) ממשפחת העפריתיים ואת המינים מהסוג חמשן (Potentilla) מתת-משפחת הוורדאים. צמחים בעלי פרחים מצויים גם בגני אכאמור (Achamore Gardens) באי גיה, בגן אנגוס (Angus garden) שבסמוך לכפר טאיינוילט (Taynuilt) שבו הדגש הוא על מיני רודודנדרון ואזליאה, בגן מנזר ארדכאטן (Ardchattan Priory Garden) שבו יש חלקת פרחי בר, ובגני ארדנקרייג (Ardencraig Gardens) שעל האי ביוט המתמחים בפיתוח זנים תרבותיים של פוקסיה.

אקלים

האקלים בסקוטלנד הוא אקלים ימי. הרוחות נושבות בדרך כלל מהמערב, והן מביאות איתן את העננים הממטירים גשם כאשר הם עוברים מעל ליבשה. מחוז ארגייל וביוט נמצא מבחינה זו בחזית הקדמית של סקוטלנד, וכמות המשקעים שהוא מקבל נמדדת באלפי מילימטרים לשנה, שווה ערך לכמות היורדת על יער גשם טרופי. כמות הגשם הגדולה גורמת להיווצרות ביצות רבות במחוז במישורים שבהם אין ניקוז טבעי, והקרקעות, בייחוד קרקעות חרסיתיות, אינן מסוגלות לספוג את כמות המים הגדולה. למעט הגשמים המרובים, נהנים תושבי החופים מאקלים מתון, שהוא תוצאה של השפעת הים.

גאולוגיה

מפה גאולוגית של פיסת הקרום של ההברידיים (Hebridean Terrane), האיים טירי (Tiree) וקול בתחתית המפה, השייכים למחוז, הם חלק ממתחם לואיס (Lewisian complex).

מרבית המחוז בנוי ממסלע של סלעים מותמרים של הדלראדיין (Dalradian), המחולק לשלוש קבוצות מובחנות. העיקרית בנויה משיש, צפחה וקוורציט. השנייה, שכיוונה מצפון מזרח לדרום מערב במקביל ללוך פין, בנויה מצפחות ירוקות ואמפיבוליט. השלישית, הבנויה מלווחה, משתרעת במקביל, דרך גארלוכהד (Garelochhead). אזור נוסף הידוע בלווחה המצויה בו נמצא באייסדייל (Easdale), אחד מאיי הלווחה (Slate Islands), שהיה בעבר מרכז כריית הלווחה בבריטניה, וממנו החומר הופץ לרחבי האימפריה הבריטית. הלווחה נוצרה באגמים עמוקים שהתהוו בתוך שקעים שנוצרו על ידי העתקים.

סוגים נוספים של מסלע במחוז הם: האי מאל בנוי בעיקר מסלעים געשיים (בזלת ואנדזיט). מערב האי איילה, והאיים טירי וקול בנויים מסלעי משקע מחבורת הטורידוניאן (Torridonian), וכן הסלעים המותמרים של חבורת העל מוין (Moine Supergroup), שניהם על גבי הגנייס הגרניטי של מתחם לואיס (Lewisian complex). הסלעים של האי איילה הם תוצר של פעילות קרחונים והעתקים. דוגמאות מצויות למשל סמוך לכפר פורט אסקייג (Port Askaig) שעל החוף המזרחי של האי, שם יש שברי סלעים, המכונים טיליט, שנישאו על ידי קרחונים.

בין המינרלים המצויים במחוז: עופרת, ישפה, פנטלנדיט שנתגלה במכרה נחושת ליד אינוורארי וקבוצה של סוגי גבישים המכונה ספאר (Spar).

היסטוריה

פרהיסטוריה

תקופת הברזל

הברוך של טירפור (Tirefour Broch) על האי ליזמור. גובהו המקורי כ-15 מטרים ועובי הקירות בבסיס כ-3 מטרים. ביסודות נתגלתה סיכת ראש רומאית שייתכן ששימשה כשי לאלים בעת הבנייה

הדן של קילדונאן (Kildonan Dun), חווה מבוצרת בחצי האי קינטייר שנבנתה במאה הראשונה, ננטשה במאה השנייה, ואוכלסה שוב בין המאה השביעית למאה העשירית (מתקופה זו נמצאה סיכת ראש) ובין המאה ה-13 למאה ה-14

בסקר שערכה הוועדה המלכותית למונומנטים עתיקים והיסטוריים של סקוטלנד (Royal Commission on the Ancient and Historical Monuments of Scotland, בראשי תיבות RCAHMS) בין 1960 ל-1988 זוהו במחוז ארגייל וביוט קרוב ל-500 אתרים מתקופת הברזל (באזור זה מהמאה ה-8 לפנה"ס ועד הכיבוש הרומי) המסווגים לכמה סוגים:

• מצודה – (Fort)
• דן (Dun) – מבצר קטן. ההבדל בין הגדרת מבנה כמצודה או כ"דן" הוא "שרירותי למדי". פרופסור דניס הרדינג (Dennis W. Harding) מבחין בין שני סוגים של דן:
  • המכלאה חסרת הצורה המוגדרת ונטולת הגג
  • בית עגול אטלנטי (Atlantic roundhouse) – מבנה עגול מקורה המכונה גם בקתת-מעגל (Hut-Circle), הכולל שני סוגים:
    • בּרְוֹך (Broch) – מבנה עגול שקוטרו בין 5 ל-15 מטרים מוקף חומה בעובי 3 מטרים. מרבית המבנים התפוררו, ולכן אין ודאות לגבי הגובה של מבנים אלו, אם כי קיימת דוגמה לברוך שגובהו כיום מגיע ל-13 מטרים. החומה הייתה בנויה מחלק חיצוני וחלק פנימי וחלל ביניהם. שני חלק החומה היו מחוברים בקורות אבן שחלקם שימש כמדרגות לקומות העליונות.
    • בית גלגל (Wheelhouse) – בית עגול שבו יש קירות המובילים מהחומה החיצונית אל מרכז המבנה בדומה לחישורים בגלגל (מכאן הכינוי למבנה זה).
• קראנוג (Crannog) – המונח מתאר אי מלאכותי באגם, נחל או שפך והמבנה שהוקם עליו. במחוז ארגייל וביוט נמנו חמישים אתרי קראנוג, ורק אחד מהם, לוך גלאשן (Loch Glashan), נחפר כאשר עבודות להקמת מתקן הידרואלקטרי גרמו לירידת זמנית של פני המים באגם וחשפו את המבנה העשוי עצי אלון ושדר.

למרות שפע המבנים שאותרו, האזור מכונה "חור שחור" שבו "ההבנה לגבי הארכאולוגיה של תקופת הברזל בקושי החלה". השאלות המהותיות ביותר בנוגע למבנים אלו כדוגמת תיארוכם, מטרתם, ותפקידיהם החברתיים והכלכליים נותרו עדיין ללא מענה ברור, כמו גם הקשרים בינם לבין יישובים נוספים מתקופת הברזל בסקוטלנד שעל חוף האטלנטי ומעבר להם. קביעת הכרונולוגיה של הסוגים השונים של המבנים נתונה במחלוקת. הן משום שבוצעו מעט מאוד חפירות ארכאולוגיות בקנה מידה גדול, והן משום שבמבנים נעשה שימוש מחדש שוב ושוב מכיוון שהאזורים המתאימים לחקלאות בארגייל וביוט לא השתנו במשך מאות בשנים. גם הבנת חיי היומיום של הקהילה בתקופה זו לוקה בחסר. מה שכן ידוע מהחפירות שבוצעו, שהתושבים התבססו על גידול בעלי חיים. כמו כן, קיומן של טחנות קמח מעיד על גידול דגנים באזור. מבחינה חברתית, מעידים מבני האבן על קיומו של שלטון מקומי. מבני האבן הגבוהים שנוצרו בין המאה השביעית לפנה"ס למאה השנייה לפנה"ס מעידים כי השליטה על האדמות הייתה בידי קבוצה גדולה של תושבים או בידי עילית חברתית. בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לספירה קמו מבני אבן מעוגלים קטנים יותר שקיבלו את הכינוי "הבית העגול האטלנטי" (Atlantic roundhouse), המעידים כי בתקופה זו הייתה השליטה בידי קבוצה קטנה יותר של תושבים.

המבנים מרוכזים לאורך החופים של קינטייר, לורן וצפון נפדייל, כאשר כמעט ולא נתגלו מבנים מעל לגובה של 200 מטרים מעל פני הים. למיקומם של המבנים יש שני יתרונות. ראשית, האקלים טוב יותר מאשר באזורים למרגלות ההרים. ושנית, יש בו משאבים מרובים יותר, המיקום מאפשר הן חקלאות והן ניצול של משאבי הים. המצודה הגדולה ביותר בלורן היא הדן של אורמידייל (Ormidale Dun) השוכנת על גבעה באותו שם. המצודה מוגנת בצורה טבעית על ידי הטופוגרפיה של המדרונות התלולים ועל ידי חומות המקיפות שטח של 30 דונם. מהמבנים עליהם הגנו החומות לא נותר שריד. קנוק אראיך (Cnoc Araich – בסקוטית גאלית "גבעת הקרב") הייתה המצודה הגדולה ביותר בקינטייר, חומותיה הבנויות מסלעים ואדמה הקיפו שטח של 25 דונם, ועל מנת לפצות על היעדר הגנה טבעית כרו המגינים שלושה חפירים מסביבה. גם בה לא נותרו שרידים מהמבנים הפנימיים.

המחוז כולל גם את המצודות המזוגגות של דן מק סניאכן (Dun Mac Sniachan) צפונית לאובן, ושל קאראדייל פוינט (Carradale Point) בחוף המזרחי של קינטייר. אלו הם מבנים שחומותיהן חוממו לטמפרטורות גבוהות מאוד. התהליך עדיין לא מוחוור. החומות נבנו בדרך כלל מאבנים ועץ, ואז הועלו באש שהייתה כה עזה עד שיכלה להמיס את האבן. במחקרו בנושא הפריך פרופסור דניס הרדינג את ההשערה כי את האש הציתו הבונים במטרה לחזק את המבנה. פרופ' הרדינג טען שתהליך זה אינו מחזק אלא מחליש את המבנה, ולפיכך מקורו בתהליך של הרס מכוון של האתר לאחר כיבושו. השערה זו מקובלת גם על ארגון ה-RCAHMS שבתיאור המצודה המזוגגת בדונאגויל (Dunagoil) שעל האי ביוט מסביר כי ”היא הייתה מוגנת על ידי סוללות אבן משולבות בגזעי עץ, שעברו ויטריפיקציה לאחר שעלו באש. לאחר הרס זה המצודה יושבה מחדש, וחלקים מהסלע המזוגג שולבו בקיר הצולב שהקטין את גודל המצודה המקורית.”

ימי הביניים

ממלכת דאל ריאטה

ממלכת דאל ראיטה, שהשתרעה בקווים כללים על מחוז אנטרים (Antrim) בצפון אירלנד, ומחוז ארגייל וביוט ונפת לוכאבר (Lochaber) במחוז היילנד שבסקוטלנד

מסורתית מקובל להניח שמערב סקוטלנד יושבה בידי גאלים, תושביה הקלטים של אירלנד, אם כי טענה זו שנויה במחלוקת בין החוקרים. על פי הלֶבּוֹר גָבּלה אֶרֶן (Lebor Gabala Érenn באירית "הספר של ההשתלטות על אירלנד"), כרוניקה המתוארכת למאה ה-11, המכילה אגדות ושירים אירים, שלט על אירלנד במאה הראשונה לספירה קונאיר מור (Conaire Mór – "קונאיר הגדול") כמלך העליון של אירלנד. צאצאיו מכונים סיל קונאירי (Sil Conairi – "מזרעו של קונאיר"). קאירברה ריאדה (Cairbre Riada), אחד מצאצאיו, נאלץ להגר בשל רעב ממנסטר לצפון אירלנד שם כבש את מחוז אנטרים (Antrim), חלק מאלסטר. לדברי הנזיר בדה ונרביליס היה השטח תחת שלטונו מכונה דאל ריאטה (Dál Riata) או, בתעתיק הלטיני המקובל, "דאלריאדה" (Dalriada), שפירושו "החלק של ריאדה". על פי גרסאות שונות הוא או אולי צאצאיו הפליגו והרחיבו את ממלכתו למערב סקוטלנד במאה השלישית. ההיסטוריה של ממלכת דאלריאדה לוטה בערפל למשך מאתיים שנים שאחר כך.

על פי הכרוניקה "דואן אלבאנאך" שלט בדאלריאדה בשלהי המאה החמישית לספירה המלך ארק (Erc), שהיה אחד מצאצאיו של ריאדה. שלושה מבניו: פרגוס מור (Fergus Mór – "פרגוס הגדול"), לוארן מק ארק (Loarn mac Eirc – "לוארן בנו של ארק") ואואנגוס (Óengus), כבשו את ממלכת "אלבה" (היא סקוטלנד) בשנת 500 לערך. בדה ונרביליס מציע תיאור שונה של ראשיתה של דאל ריאטה (ככל הנראה בהסתמכות על מקורות קדומים יותר) – לפיו מדובר בהתיישבות ממושכת של מתיישבים מאירלנד ולא כיבוש. פרגוס העביר את בירת הממלכה מדנסווריק (Dunseverick) שבאנטרים לדונאד (סמוך לקילמרטין (Kilmartin) במחוז ארגייל וביוט של ימינו). שלושת האחים חלקו ביניהם את שטחי הממלכה, ומחלציהם קמו שלושה קלאנים:

• קנל נגבריין (Cenél nGabraín) – קרוי על שמו של גאבראן מק דומנגארט, נכדו של פרגוס מור. בני הקלאן ישבו באיים גיה וג'ורה, בחצי האי קינטייר, ובאיים אראן וביוט.
• קנל לואיירן (Cenél Loairn) קרוי על שמו של לוארן מק ארק. בני הקלאן ישבו בצפון ומרכז ארגייל כולל האיים מאל, קול וטיירי.
• קנל נאואנגוסה (Cenél nÓengusa) קרוי על שמו של אואנגוס. בני הקלאן ישבו באיילה.

בשלהי המאה השביעית התפצל מתוך קנל נגבריין שבט נוסף בשם קנל קומגייל (Cenél Comgaill על שם קומגאל מק דומאנגארט) והפך לשבט עצמאי שישב במזרח ארגייל, בעיקר בחצי האי קאול (שייתכן כי הוא שיבוש של שם הקלאן) ובביוט.

מצב הממלכה מתואר בכרוניקה דברי ימי אנשי אלבה (בגאלית סקוטית: Senchus Fer n-Alban – סנכוס פר נ-אלבן), הכוללת את פירוט מלכי דאל ריאטה. הטקסט מפרט את מספר הבתים לכל קנל (כלומר קלאן). בית היה יחידה בסיסית בתקופה זו, אם כי לא קיימת הגדרה מדויקת שלו. מספר הבתים קבע את כמות הגברים שהיו חייבים לשרת בצבא ואת גובה המיסים המוטל.

שני אתרים בולטים מתקופה זו, הן בשל האזכור הרב בדברי ימי אנשי אלבה, והן בשל כמות החפצים שנחשפה בחפירות במקומות אלו:

• דונאד (Dunadd – "המבצר" על הנהר "אד" או גם Att Dun) – באתר נמצאו חפצים רבים: חרסים, מספר רב של חפצי מתכת המצביעים על חשיבות צבאית, ואף תבניות ליצור תכשיטים המעידים על עושר כלכלי. כמו כן התגלו באתר כלי זכוכית וכדי יין שיובאו מגאליה – דבר המעיד על מסחר ענף עם אירופה. הכדים שהתגלו באתר היו הגדולים ביותר שהתגלו באיים הבריטיים מתקופה זו, דבר המעיד על עושרה של הממלכה בשיאה. דונאד הייתה ככל הנראה המצודה המלכותית של דאל ריאטה. בין השאר נתגלה אגן ושקע בצורת כף רגל ששימש ככל הנראה בטקס ההכתרה, כאשר המלך המיועד היה מניח את כף רגלו בשקע כסמל למחויבות שלו כלפי אדמתו. ההתיישבות באתר החלה במאה החמישית, והאתר התרחב במהלך המאות שבאו אחר-כך.
• טירת דונולי (Dunollie Castle או Dùn Ollaigh) צפונית לאובן, האתר השני בחשיבותו מתקופה זו מבחינת המקורות והחפצים שנמצאו בו. מקום מושב המלכים משבט לואיירן, שהיה פעיל במאות השביעית והשמינית.

• 

  טביעת כף הרגל בדונאד, סמל לקשר שבין המלך לאדמתו

• 

  דונאד, ניצבת על גבעה בסמוך לעיירה קילמרטין

• 

  העמים השולטים בבריטניה ובאירלנד במאה החמישית, כאשר הגיעו הגאלים

• Image

קולומבה מהאי איונה שירת כדיפלומט עבור הגאלים. בציור זה מפרי מכחולו של ג'ון סקלטון (John R Skelton) הוא ניצב לפני ברידיי הראשון, מלך הפיקטים. תולדותיו מתוארים בספרו של אדומנאן מאיונה "חייו של קולומבה הקדוש". שניהם עתידים להפוך לקדושים.

בימי הביניים התחולל המעבר מאמונה בדרואידים לנצרות בנוסח אירלנד. מתקופה זו ראויים לציון שני מיסיונרים: מולואג (Moluag) מדאל נאראידי (Dál nAraidi ממלכה באירלנד) וקולומבה. שניהם הקימו מנזרים במאה השישית. קולומבה הקים את המנזר באי איונה, ומולואג באי ליזמור, אז אי קדוש לפיקטים מהמערב. קולומבה נהנה מהשפעה פוליטית נרחבת וניצר את תושבי דל ריאטה. מולואג, כמו הקדוש ניניאן (Ninian) שקדם לו, ניצר את הפיקטים. שניהם הפכו לקדושים, ובעקבותיהם באו תלמידיהם, או כאלה שהתחנכו במנזרים שהקימו: סנט אוטראן (St. Otteran) שמת באיונה; אדומנאן מאיונה, אב המנזר התשיעי של איונה; והקדושים הנערצים של קהילת קינגראת (Kingarth) באי ביוט, כדוגמת ילידי המקום סנט בלאן (St. Blane) וסנט קאתל (St. Cathal).

ההשפעה של מולואג וקולומבה הורגשה גם שנים רבות אחרי מותם. עיירות, מנזרים וכנסיות קרויים על שמותיהם, ושרידים המיוחסים לשניהם שנשמרו עד ימינו נחשבים בין אוצרות התרבות הגדולים של סקוטלנד ואירלנד. שרידים אלו כוללים את מטה הכמורה המעוצב של מולואג, ה"בכיול מור" (Bachuil Mor – "מטה גדול"), כיום בידיו של הקוארב (Coarb – כלומר "היורש") של שבט מקליאה (Clan MacLea) מהאי ליזמור, וספר התהילים המורחב (psalter) של קולומבה המכונה Cathach (כלומר "הלוחם"), כיום באקדמיה האירית המלכותית. שריד נוסף המיוחס לקולומבה, הספר של קלס, כיום אוצר לאומי של אירלנד, החל להיכתב ככל הנראה כ-200 שנים לאחר מותו באי איונה. הספר של קלס הוא כתב יד בשפה הלטינית בו כתובות ארבע הבשורות של הברית החדשה והן מלוות באיורים רבים שהם יצירת מופת קליגרפית. הספר עבר למנזר קלס, כ-40 קילומטרים צפונית לדבלין בירת אירלנד, לאחר שויקינגים תקפו את האי איונה, ונזיריו נמלטו. שרידים מפורסמים אחרים של שני הקדושים, שאבדו או שקיימות טענות, המוטלות בספק, כי נתגלו מחדש הם: הפעמון של מולואג שאבד בתקופת הרפורמציה במאה ה-16 ונטען כי הוא הפעמון שנתגלה ב-1814 בקילמיכאל גלאסרי (Kilmichael Glassary) בארגייל, מטה הכמורה של קולומבה המכונה "Cath Bhuaidh" ("הלוחם הצהוב") והדגל בסגנון הרומי (vexillum) של קולומבה המכונה Brecbennoch. לגבי האחרון קיימת טענה כי קופסה מעץ ומתכת המצויה כיום במוזיאון המלכותי של סקוטלנד, המכונה תיבת השרידים הקדושים של מונימאסק (Monymusk Reliquary), היא ה-Brecbennoch של קולומבה. לשרידים אלו הייתה חשיבות מעבר לערכם ההיסטורי. בשל האמונה בכוחם המאגי נעשה בהם שימוש שנים רבות אחר כך במלחמות באזור. המטה של קולומבה שימש כנס בקרבות שניהלו בעליו מממלכת הפיקטים של פורטריו (Fortriu או גם Fortrenn – פורטרן), והדגל של קולומבה (ה-Brecbennoch) שימש לכאורה לברך את הלוחמים הסקוטים לפני ניצחונם הגדול על האנגלים בקרב בנוקברן (Battle of Bannockburn).

במאה השמינית הגיעו הוויקינגים לאזור. ספינות הוויקינגים היו עדיפות על הקוראך (סירות מצופות העור) של הגאלים והם השתלטו על איי דרום ההברידיים הפנימיים ב-847, שנתכנו מאז "אינס גאל" (Innse Gall) כלמר "האיים של הזרים". האדמה שנותרה בידי הגאלים, שכללה גם את ארגייל, כונתה "אירר גאדל" (Airer Gaedel) כלומר "החוף של הגאלים". הופעת הוויקינגים גרמה לשינויים משמעותיים באזור. מבחינה מדינית גרם שלטונם של הוויקינגים על האיים לנתק בין החלק הסקוטי של דל ריאטה לחלק האירי. החשש מכוחם של הוויקינגים אילץ חלק מהשבטים להימלט מזרחה ולהיטמע בין הפיקטים. סימנים להגירה מזרחה זו היו קיימים גם מאות שנים אחר כך. שליטי ממלכת מוריי (Moray), ממלכה בצפון סקוטלנד, המכונים "מורמאר מוריי" (Mormaer of Moray) שמקבת', מלך סקוטלנד הוא הנודע שבהם, טענו כי היו צאצאים של שבט קנל לואיירן. ההגירה מזרחה זירזה את האיחוד בין הפיקטים לגאלים וקנת מק אילפין, ששלט על שני העמים, כונה המלך הראשון של סקוטלנד. מבחינה דתית גרמו פשיטות השוד החוזרות ונשנות של הוויקינגים על האי איונה ב-795, 802 ו-825 להחלטה על נטישת המנזר ב-849 ומעבר למנזר קלס באירלנד. במהלך השנים התערבבו הוויקינגים עם הגאלים והתנצרו. התרבויות של שני העמים התמזגו והוכחה לכך הם כתובות הרונות על גבי הצלבים הקלטיים.

היווצרות המערכת השבטית

שלט האצולה של שבט מקאינטייר ("בן הנגר"); ספינת המשוטים השחורה היא הסמל של לורן

המושג שבט סקוטי (Clan – קלאן) מקושר כיום עם סקוטלנד כולה, אבל המערכת השבטית נוצרה לראשונה אצל הגאלים בהיילנדס. משום כך השבטים הם שחקני מפתח בהבנת ההיסטוריה והפוליטיקה של ארגייל וביוט. קיימים שלושה סוגי שבטים.

1. שבטים גדולים – הללו השתלטו על שטחי אדמה באמצעות כיבושים, נישואים או קבלת צ'רטר מלכותי. ראש השבט נהג לחלק את ניהול השטחים בין קרוביו. השבט שישב מקודם בשטחים שסופחו עבד עבור הבעלים החדש, כדוגמת שבט מקאילוורנוק (Macilvernock), השייך לשבט קמפבל.
2. שבטים קטנים – הניהול בהם היה ביזורי יותר, וחברי השבט רכשו בעצמם שטחי אדמה קטנים. על מנת להרחיב את השטחים בבעלותם, תוך שמירה הנכסים הקיימים, העדיפו הגברים להינשא מחוץ לשבט, והנשים העדיפו להינשא בתוך השבט.
3. שבטים על בסיס עיסוק העובר בירושה – סוג זה של שבט, המקביל למעמד הביניים, נהג לעבוד עבור שבט גדול ממנו בעיסוק שעבר בירושה מדור לדור. סוג זה הוא המקור לשבטים רבים. רבים משמות השבטים הללו מציינים את התחום שהועסקו בו עבור אדון האיים, או שבט גדול כגון קמפבל: שבט מקספוראן (MacSporran – "בן הארנק") היו הגזברים, בני שבט מקפי (MacFee) באי קולונסיי היו אחראים לשמירת הרשומות של אדון האיים ולגניאולוגיה (בגאלית seanchaidhean) ובני שבט מקווריץ (MacVurich) היו משוררי החצר. בדומה, שבט מקאינלייסטר (MacInleister) הוא שיבוש של Macan leisdeir ("בן בונה הקשתות" – מכאן גם שם הענף המשפחתי של השבט, הקרוי פלצ'ר – Fletcher באנגלית "מצמיד הנוצות לחץ"), מקור שם השבט מקנוקאירד (MacNocaird) הוא מגאלית Mac na Cearda ("בן הנפח") ושבט מקפאיל (MacPhail) שימש כרופאים. שני האחרונים עבדו עבור שבט קמפבל. שמות שבטים רבים נגזרים מהתפקידים הדתיים בהם שרתו, ויכולים אז להכיל את המילה גיל (Gille) או נגזרת שלה שפירושה לשרת (כדוגמת שבט מקלאהייני (MacIlaheiney) שמקורו ב- MacGille sheathanaich(בגאלית "בן משרתו של יוחנן הקדוש"). שמות אחרים נגזרו ממעמד מייסד השבט, כדוגמת שבט מקפרסון (MacPherson) – "בן הכומר" או שבט מקאינספיק (Macinespic) – "בן הבישוף". ניהול הכנסייה היה בין התפקידים שמלאו בני שבטים אלו.

האיים וסקוטלנד

צבאו של מגנוס השלישי מלך נורווגיה בסקוטלנד

השלטון על האיים שנכבשו על ידי הוויקינגים עבור בירושה לצאצאיהם. הקשרים עם נורווגיה, ארץ המוצא שהייתה אז אסופה של ממלכות, שהיו קלושים מלכתחילה, נמוגו עם הזמן. ב-1098 יצא מגנוס השלישי, מלך נורווגיה בראש צי של 60 ספינות ו-5,000 לוחמים למסע כיבושים על מנת להשתלט מחדש על האיים. הוא הביס את הנורמנים וחתם ברית עם אדגר, מלך סקוטלנד שבמסגרתה הכיר האחרון בריבונות של הנורווגים על האיים ועל קינטייר. בתחילת המאה ה-12 שלט על האיים המלך אולאף הראשון, מלך מאן. בתו נישאה לסומרלד שהוכתר כמלך קינטייר. עליית כוחו של סומרלד באזור באה על חשבונו של הממשל המרכזי של סקוטלנד, בראשו עמד אז דייוויד הראשון, מלך סקוטלנד. הצ'רטרים שחילק דייוויד מוכיחים כי הוא איבד את השלטון על האדמות של ארגייל בין 1141 ל-1152.

בתקופה זו חלו שינויים מפליגים בחברה. מלקולם השלישי, מלך סקוטלנד שינה את חוקי הירושה להעדפת הבן הבכור, במקום השיטה הגאלית המכונה טניסטריה (Tanistry), על פיה המלך נבחר מבין מספר אצילים אפשריים. בשלהי מלכותו התחולל כיבוש אנגליה על ידי הנורמנים שהשפיע גם על המלכים לבית דאנקלד ששלטו על סקוטלנד. ההשפעה בלטה בעיקר בשינויים הארגוניים והחברתיים שיזם דייוויד הראשון, מלך סקוטלנד המכונים המהפכה הדייווידית. השינויים כללו השלטת משטר פיאודלי, הקמת ממשל המבוסס על צורת המשטר הנורמנית, ומתן הרשאה לנורמנים רבים להגר לסקוטלנד. מבין האחרונים בולט וולטר פיצאלן (Walter FitzAlan) שמונה על ידי דייוויד הראשון למנהל העליון של סקוטלנד (High Steward of Scotland) וייסד את בית סטיוארט, שעתיד היה לשלוט בסקוטלנד בשלהי המאה ה-14. מול החידושים הסקוטו-נורמניים ניצבו הגאלים-נורווגיים של ארגייל כמגלמי המסורת העתיקה. וכך, סומרלד, מלך האיים והלורד של ארגייל, נחשב כמגן התרבות הקלטית העתיקה כנגד דייוויד הראשון, שהיה חלק מהמודרניזם הנורמני.

בתחילה לא הייתה עוינות בין סומרלד לדייוויד הראשון. עם זאת, אשתו של סומרלד הייתה אחותו של מלקולם מק אלכסנדר שניהל מאבק ארוך בדייוויד הראשון על השלטון בסקוטלנד בעזרתו של שליט ממלכת מוריי (Moray), ממלכה קלטית בצפון סקוטלנד, המכונה "מורמאר מוריי". מלקולם הובס ונכלא, אך בניו חידשו את המאבק כאשר דייוויד הראשון מת ונכדו ירש אותו. סומרלד התייצב לצד אחייניו והוביל את צבאות ארגייל והאיים בסדרת פשיטות לסקוטלנד. סומרלד נהרג ב-1164, כשצבאו הובס בקרב רנפרו (Battle of Renfrew) נגד צבאו של מלקולם הרביעי, מלך סקוטלנד בהנהגת וולטר פיצאלן.

מורשת

אחוזות וטירות

טירת סווין של שבט מקסוויני שנהרסה ב-1647.

מהמאה ה-12 החלו מנהיגי השבטים לבנות טירות ברחבי המחוז. מרבית הטירות מתקופה זו חרבו, וכיום נותרו שרידיהן בלבד. טירת סווין (Castle Sween) בנפדייל היא הטירה העתיקה ביותר בארגייל וביוט, והיא גם טירת האבן העתיקה ביותר שנבנתה בסקוטלנד. הטירה נבנתה באמצע המאה ה-12, וכוללת מבנים המוקפים בחומה שצורתה מרובעת. טירות בסגנון זה נבנו בארגייל וביוט במהלך המאה ה-13. טירת טרברט (Tarbert Castle) ניצבת מעל העיירה באותו שם במצר שבין נפדייל וקינטייר. רוברט הראשון, מלך סקוטלנד השתמש בה כטירה המלכותית של מערב ההיילנדס. טירת דנסטפנאג (Dunstaffnage Castle), מבנה שחומותיו בגובה 18 מטרים ורוחב 3 מטרים, נבנתה ליד אובן על ידי שבט מקדוגל (MacDougall) מאזור לורן. השבט שנהנה בעבר מחסותו של ג'ון, מלך סקוטלנד, לחם ברוברט דה ברוס (לעתיד רוברט הראשון מלך סקוטלנד) והובס בקרב מעבר ברנדר (Battle of the Pass of Brander) בשנת 1309, ולאחר מצור קצר הטירה נפלה לידיו של רוברט דה ברוס. טירת איניס קונל (Innis Chonnell) על אי באגם לוך או (Loch Awe) הייתה מעוזם של בני שבט קמפבל עד שקולין קמפבל (Colin Campbell‏ 1453-1493) העתיק את מגוריו לטירה ליד אינוורארי. טירת רותסיי (Rothesay Castle) באי ביוט ייחודית בחומה בצורת מעגל.

טירות קטנות יותר שנבנו במאה ה-13 כוללות את טירת סקיפנס (Skipness Castle) בקינטייר, טירת פראואוך איילין (Fraoch Eilean), על אי באגם לוך או, והטירות של אדון האיים (Lord of the Isles): טירת פינלגן (Finlaggan) באי איילה שם התנהלה חצרו, טירת קלייג (Claig Castle) על האי ג'ורה, ששימשה לעיתים בית כלא וטירת ארוס (Aros Castle) על האי מאל. הטירות נבנו תמיד מאבן מקומית, ולכן קירות הטירות מעידות על הגאולוגיה של האתר בו הן נבנו. הן הטירות והן המחצבות מהן חצבו את האבנים עבורן נבנו ליד נהרות או חופים, על מנת לשנע את אבני הבנייה.

• 

  מודל של טירת רותסיי המדגים את צורתה העגולה ואת המבנים שבתוך החומה

• 

  טירת איניס קונל הניצבת על אי מסולע בלוך אוֹ בעת סופה

• 

  טירת טרברט נבנתה על ידי האנגלים שהעבירו אותה לג'ון מלך סקוטלנד. רוברט מלך סקוטלנד חיזק אותה כנגד אדון האיים.

• 

  טירת דנסטפנאג נבנתה על ידי דנקנן מקדוגל נכדו של סומרלד

טירת דיוארט

טירת גיילן

במאות הארבע עשרה והחמש עשרה הופיע דגם הטירה המכונה בית מגדל (tower house). המגדל נבנה בצמוד לטירות עתיקות קיימות, כדוגמת טירת דיוארט של בני שבט מקליין באי מאל וטירת סווין (Castle Sween). במאה ה-15 נבנו טירות רבות לפי דגם זה, בהן: טירת קאריק (Castle Carrick) במקור של שבט למונט (Clan Lamont), על חוף לוך גויל (Loch Goil); טירת קרייגניש (Castle Craignish) של שבט קמפבל מול האי ג'ורה; טירת מוי (Moy Castle) של שבט מקליין על האי מאל; טירת דונולי (Dunollie Castle או Dùn Ollaigh) צפונית לאובן, של שבט מקדוגל; וטירת בריאככה (Breachacha Castle) של שבט מקליין על האי קול. טירת בריאככה הייתה עדה לאפיזודה ידועה בתולדות האי, כאשר בני שבט מקליין מטירת דיוארט ניסו לכבוש את האי קול מידי קרוביהם. הם הובסו, וראשיהם נערפו והושלכו לפלג המכונה עד היום "פלג הראשים".

ג'ון מקדונלד (John MacDonald‏; 1503-1434), אדון האיים האחרון, כשל בניתוח המצב הפוליטי כאשר חתם ברית עם אדוארד הרביעי, מלך אנגליה שבה הכיר בריבונות של אדוארד, שהסכים לעזור למקדונלד לכבוש את סקוטלנד. במקום לסייע לו העביר אדוארד את פרטי ההסכם לג'יימס השלישי, מלך סקוטלנד. אדון האיים הואשם בפרלמנט הסקוטי בהיעדרו בבגידה ונאלץ לוותר על קינטייר ונפדייל לטובת הכתר הסקוטי, ונותר עם איי ההברידיים בלבד. לאחר ההשתלטות הרשה מלך סקוטלנד ליישם תוכנית בינוי נרחבת בחבל, שכללה את בניית טירת סאדל (Saddell Castle), בית מגדל בקינטייר, וטירת גיילן (Gylen Castle) של שבט מקדוגל ששמר על חופיו הסלעיים של האי קרארה.

בשלהי המאה ה-16 הופיע דגם חדש של טירות המכונה על בסיס צורתו טירה בצורת L‏ (L-plan castle), שניתן לתארו כאיחוד של שני אגפים. אף שלצורה זו יש גם יתרונות הגנתיים, כי היא מאפשרת להגן על הכניסה של אגף אחד מהאגף השני, הסיבה העיקרית לצורה זו הייתה אסתטית. דגם זה כבר היה קיים כמה מאות שנים לפני כן, למשל בטירת ניידפאת (Neidpath Castle) שבמחוז סקוטיש בורדרס (Scottish Borders) של ימינו שהוקמה במאה ה-14, אך אימוץ הדגם בארגייל וביוט התרחש שנים רבות אחר-כך. היישומים הבולטים של הדגם היו בטירת גיילן של שבט מקדוגל באי קררה ששמרה על נתיב הגישה לעיר אובן במצר קררה, טירת דנדרייב (Dunderave Castle) של שבט מקנותן (Clan Macnaghten או גם MacNachtan) על גדות לוך פין; וטירת דנטרון (Duntrune Castle) על שפת לוך קרינן (Loch Crinan) שנבנתה במאה ה-17 על בסיס טירה מהמאה ה-13 ונחשבת לטירה העתיקה ביותר בסקוטלנד המאוכלסת ברציפות.

טירה מדגם Z‏ (Z-plan castle) מהווה אלטרנטיבה לדגם L. בדגם זה המבנה המרכזי הוא מגדל ריבועי שבפינותיו מוצמדים שני מגדלים קטנים יותר באלכסון. אף שדגם זה היה פופולרי במזרח סקוטלנד הוא לא התקבל בארגייל וביוט שבמערב. היישום היחיד של דגם זה הוא בטירת קילמרטין (Kilmartin Castle) בסמוך לעיירה קילמרטין, שכיוון המבנה המרכזי שלו הוא צפון-דרום ושני המגדלים העגולים בפינות שוכנים בצפון-מזרח ודרום-מערב

• 

  טירת סאדל, דלת מלכודת בכניסה שלחה אורחים לא רצויים לחדר בלא מוצא.

• 

  טירת מוי שהגנה על לוך בואי (Loch Buie), ננטשה ב-1752.

• 

  טירת קאריק, המשקיפה על לוך גויל. נבנתה על ידי שבט למונט, נלקחה על ידי שבט קמפבל והוחזרה לשבט מוראי (Clan Murray).

• 

  טירת קילמרטין היא הטירה היחידה מדגם Z בארגייל וביוט. כיום לאחר שיפוץ.

שרידי טירת דנוייאיג, ששמרה על מפרץ לאגאוולין. הטירה הושמה במצור בשנים 1615, 1630 ו-1647

המאה ה-17 הייתה תקופה סוערת באזור. הכוחות העיקריים, כלומר השבטים כמקובל בהיילנדס, היו מקדוגל בצפון, דונלנד בדרום, קמפבל במרכז, מקדונלנד באי איילה ומקליין באי מאל. בתקופת מלחמת האזרחים הוביל ארצ'יבלד קמפבל המרקיז הראשון של ארגייל (Archibald Campbell, 1st Marquess of Argyll‏; 1661-1607) את תומכי התנועה הסקוטית המכונה Covenanters, שהתעמתה עם מפלגת המלוכנים בפיקודו של ג'יימס גראהם המרקיז ממונטרוז (James Graham, 1st Marquess of Montrose‏; 1650-1612). אלאסדיר מק קולה (Alasdair Mac Colla‏; 1647-1610), סגנו של מונטרוז, פיקד ב-1644 על כוח שלכד את אינוורארי, מקום מושבם של מנהיגי שבט קמפבל. המלוכנים הובסו בסופו של דבר ב-1645 בידי דייוויד לסלי (David Leslie, Lord Newark‏; 1682-1600) המפקד של תנועת ה-Covenanters בקרב פיליפואה (Battle of Philiphaugh). לסלי המשיך אחר-כך והחריב יישובים בקינטייר, האיים איילה ומאל וחבל לורן שבו ישבו כוחות מלוכניים מהשבטים מקדונלד ומקליין. כאשר המלך צ'ארלס השני עלה לשלטון בעקבות הרסטורציה האנגלית עם סיום מלחמת האזרחים האנגלית, נכלא ארצ'יבלד קמפבל. הוא הואשם בבגידה במלך, ראשו נערף והוצב על מוט, וגופתו הושלכה ל"לוך הקדוש" (Holy Loch) שבארגייל. בנו, הקרוי גם הוא ארצ'יבלד קמפבל (Archibald Campbell, 9th Earl of Argyll ‏; 1685-1629) מרד אף הוא במלך ולאחר ניסיון כושל לפלוש לסקוטלנד, סיים את חייו על הגיליוטינה כמו אביו. קודם לכן, ב-1691, הוא הטיל מצור על טירת דיוארט של שבט מקליין. ג'ון מקליין (Sir John Maclean, 4th Baronet of Morvern), בעל הטירה, נכנע והטירה עברה לידי שבט קמפבל. תהפוכות אלו לא עודדו הקמה של טירות, ורבות מהקיימות לא התאוששו מההתקפות עליהן. דוגמה בולטת היא טירת דנוייאיג (Dunyvaig Castle) בחופו הדרומי של האי איילה, שהושמה במצור כל שנתיים. במהלך מסע ההרס של דייוויד לסלי בארגייל ב-1647 נהרסו כמה טירות כדוגמת טירת גיילן, ובעקבות המרד של בנו של קמפבל נהרסה טירת דנאוורטי (Dunaverty Castle) שבקינטייר ב-1685.

מורשת תעשייתית

כבשני הברזל נבנו בבונווה (Bonawe). הם הפיקו כ-700 טון בשנה עד 1876.

כאזור כפרי היו הדיג והחקלאות עמודי התווך של הכלכלה המקומית במשך זמן רב. דוגמה למעבר הדיג מפעילות של דייגים בודדים לפעילות בקנה מידה תעשייתי ניתן לראות בעיירה טוברמורי בירת האי מאל. העיירה נוסדה ב-1788, במקום בו היה מפרץ טבעי, ככפר מתוכנן על ידי ה-British Fisheries Society ("איגוד הדיג הבריטי"), אגודה של אריסטוקרטים סקוטים שישבו בלונדון, שמטרתה הייתה להקים קהילות של דייגים בצפון הרחוק של בריטניה. הכפר תוכנן על ידי תומאס טלפורד (Thomas Telford) ונועד לנצל את שפע דגי ההרינג בים שמסביב. התעשייה העיקרית שהתפתחה סביב החקלאות הייתה תעשיית הוויסקי. הענף התרחב בשלהי המאה ה-18 והגיע לשיא במאה ה-19 כשרק בעיירה קמפבלטאון לבדה היו 42 מזקקות. מזקקות אלו היו גורם מאיץ בהתפתחות ערים בחבל. אובן התפתחה סביב מזקקה, שהוקמה ב-1794 ושעדיין פעילה. על אף שתעשיית הוויסקי מזוהה מסורתית עם אזור סקוטלנד, לפחות על פי האמונה העממית הרווחת, הרי שבתחילת שנות ה-2000 פעלו בחבל 12 מזקקות בלבד.

גם לאצות היה שימוש תעשייתי, כאשר הוקמו מפעלים ששרפו עשב ים ובאפר השתמשו ביציקת זכוכית ובייצור סבון. תעשייה זו שגשגה כאשר לא ניתן היה לייצר נתרן פחמתי ממקורות אחרים, וכך עובדים רבים היגרו לאיים. הצורך להזין את כל התושבים נתמך בשינוי משמעותי שהתרחש בחקלאות באותה תקופה, עם הופעת תפוח האדמה, שמניב יבולים טובים גם באדמה שממנה לא הצליחו להשיג יבולים של צמחים אחרים. שיפורים טכנולוגיים הביאו קץ על תעשייה האצות וגרמו לגל של אבטלה, בייחוד באי מאל. גם לתעשיית הטקסטיל היה גורל דומה, כאשר לתקופה קצרה היא שגשגה, כפי שניתן לראות מהדוגמה של מפעל הטקסטיל שהוקם באינוורארי ב-1774, הועבר שלוש שנים אחר-כך לאוכידריין (Auchindrain), ונסגר ב-1809.

יש מעט משאבים טבעיים בחבל. מחצבות אבן פעלו באזור במשך שנים רבות, כפי שמעיד המספר הרב של טירות האבן. תעשיית אבן הגיר החלה ב-1940, ותוך מספר שנים צמחה לייצור שנתי של 430,000 טון. מחצבות הלווחה הפסיקו את פעילותן בתחילת המאה ה-20 לאחר שהשוק עבורן נעלם: אנשים השתמשו בעץ וברעפים לקרות בתים במקום בלווחה. נחושת הופקה ממכרה קרייגנור (Craignure Mine) שליד אינוורארי (המקום בו נתגלה לראשונה המינרל פנטלנדיט) וממכרה קילמרטין.

כלכלה

סכר קרואכן (Cruachan Dam) המשתמש באנרגיה שאובה, נבנה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20

עיקר ההכנסה כיום היא מענפי התיירות והנופש. ההכנסה מהתעשייה בחבל שולית. עם זאת, באזור החלה לפעול תעשייה הקשורה בייצור אנרגיה. ניסיון לחפש נפט בשנות ה-70 של המאה ה-20 הסתיים בכישלון והוביל להקמת עיירת הרפאים פורטאוואדי (Portavadie). לעומת זאת, הניסיון ליישם אנרגיה מתחדשת הסתיים בהצלחה. סכר קרואכן (Cruachan Dam) המשתמש באנרגיה שאובה, נבנה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. האתר נבחר על ידי המלכ"ר הבינלאומי Docomomo כאחד משישים מונומנטים ארכיטקטוניים עיקריים שנבנו בסקוטלנד לאחר המלחמה. כחלק מהסכר נחפרה גם מנהרה באורך קילומטר, והאתר הוא גם אתר תיירות שבו מבקרים מעל ל-60,000 איש מדי שנה.

תחבורה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

דמוגרפיה

אוכלוסייה

נוף אופייני למחוז: כבשים רועות על גבעות ירוקות, חלקות מגודרות בגדרות אבן ובתי חווה לבנים

המחוז הוא כפרי באופיו ודל יחסית באוכלוסין. באמצע 2010 התגוררו במחוז 89,200 תושבים (מקום 23 במספר התושבים בין 32 המחוזות של סקוטלנד). צפיפות האוכלוסייה הייתה 13.1 תושבים לקמ"ר (מקום 30 מתוך 32). המחוז סובל מירידה מתמשכת בכמות התושבים, וב-2010 הוא היה בין המחוזות הבודדים בסקוטלנד שחלה בו ירידה, אם כי מזערית, במספר התושבים. תוצאה נוספת של עובדה זו הוא הזדקנות התושבים – הגיל הממוצע של תושבי המחוז לשנת 2010 היה 46. העיירות הגדולות ביותר במחוז הן: הלנסבורו (Helensburgh‏; 14,020 תושבים), דונון (Dunoon‏; 8,310), אובן (Oban‏; 8,050), קמפבלטאון (Campbeltown‏; 5,040) ורותסאי (Rothesay‏; 4,850).

תרבות

שפה וספרות

לפי הקריטריון של עוצמת ה-Preaspiration‏ (1-חזק, 6-ללא) בשפה הבודדת, נוצרו באזור דיאלקטים רבים. בעוד שלא משתמשים בו בדרום ארגייל וביוט (אזור 6), הוא מודגש במיוחד סביב אובן ומאל (אזור 1), פרט לצפון האי שבו הוא זהה לטיריי ואיילה (אזור 3)

שפה היא גורם חשוב ביצירת תרבות. גאלית סקוטית היא שפה שהתחביר הבסיסי שלה הוא נשוא-נושא-מושא. השפה הוחדרה לסקוטלנד על ידי הגאלים מאירלנד שהתיישבו בארגייל, והחליפה שפות קלטיות אינסולריות אחרות דוגמת הבריתונית (Brythonic) והפיקטית (Pictish). גאלית סקוטית נפרדה בהדרגה מהמקור האירי. לדוגמה, שמירה על ההיאטוס שנעלם באירלנד או שימוש באנפוף בפחות מקרים. עם זאת, לא מדובר בשפה המדוברת באופן זהה. לגאלית סקוטית יש ניבים שונים, אפילו בתוך מחוז ארגייל וביוט. הניבים השונים נבדלים בכמה מאפיינים. מאפיין אחד הוא עוצמת ה-Preaspiration המוצגת על פי אזורים במפה משמאל. מאפיין אחר הוא הדגשת העיצורים המחונככים, כפי שבא לידי ביטוי באי טיריי.

היצירות הספרותיות המקוריות בגאלית נכתבו בעיקר באירלנד, גם אם יוצריהן היו דמויות חשובות בהיסטוריה של ארגייל וביוט כדוגמת קולומבה. ההספד Amra Choluim Chille לזכרו של קולומבה נכתב על ידי המשורר והקדוש האירי דאלן פורגייל (Dallán Forgaill). עיקר היצירה הספרותית באזור שכיום הוא מחוז ארגייל וביוט התרכזה במנזר באי איונה, כאשר כמה שירים מיוחסים למוגרון (Mugrón‏ 981-965), אב המנזר של איונה.

בתקופה שלאחר השירים בעלי האופי הדתי של איונה, שרתו המשוררים את ראשי השבטים הסקוטים כמשוררי חצר. לדוגמה, בני משפחת או מוירגסן (O Muirghesain) ששירתו את שבט מקלין מהאי מאל ושבט מקלאוד; בני משפחת מקיואן (MacEwen) ששירתו את שבט מקדוגל מלורן ואחר-כך את שבט קמפבל ודוכסי ארגייל. המשוררים פיארו בשיריהם את האישים החיים והן את המתים: Is mor pudhar and ràidh-se ("מה גדול הנזק שעונה זו הביאה בכנפיה"), כך מתאר איכן באקך (Eachann Bacach) את סגירת ארון המתים של לכלן מקלין (Lachlan MacLean) מדיוארט ב-1648. המשוררים הסקוטים לא אחזו בקולמוס בלבד, כפי שהוכיחו המשוררים Gillebríghde Albanach ‏(1230-1200) ו-Muireadhach Albanach שהשתתפו במסע הצלב החמישי. לתמיכה משמעותית זכתה הספרות הגאלית בחסותו של אדון האיים, עד קץ שלטונו ב-1493. הישג משמעותי תחת חסותם של בני קמפבל היה הספר המודפס הראשון בסקוטית גאלית, תרגום של הספר "Book of Common Order" מאת ג'ון נוקס (John Knox), שבוצע בידי ג'ון קארסוול (John Carswell). הספר היה נכס חשוב בהפצת הדוקטרינה הפרוטסטנטית בהיילנדס באמצעות השפה הגאלית.

• 

  ספר הדיקן של ליזמור (בסקוטית גאלית -Lios Leabhar Deathan Moir ) הוא אנתולוגיה של חרוזים בגאלית של ימי הביניים. הספר קרוי על שמו של ג'יימס מקגרגור מליזמור.

• 

  שלט דרכים דו-לשוני באי ליזמור. אנגלית למעלה וסקוטית גאלית למטה, בניגוד לנוהג באזורי המנהל האחרים בהיילנדס.

• 

  בליזמור עדיין מדברים בגאלית, ובכנסייה יש כתבי קודש דו-לשוניים

• 

  טירת קארנאסרי (Carnasserie Castle) נבנתה עבור ג'ון קרסוול (John Carswell) בעזרת שבט קמפבל. קרסוול תרגם את הספר הראשון שיצא לדפוס בגאלית, שהודפס באדינבורו ב-1567.

ג'ון סטיוארט בלקי (John Stuart Blackie), פרופסור ליוונית באוניברסיטת אדינבורו, היה הכוח המניע מאחורי ההחלטה על הקמת הקתדרה למחקרים קלטיים. דונלד מקינון (Donald MacKinnon), שהיה ראש הקתדרה הראשון, ברך אותו וסיים את נאום פתיחת הקתדרה במשפט " Buaidh is piseach air a cheann, An là a chi 's nach fhaic" ("שימצאו המזל וההצלחה, כל יום, לנוכחים ולנעדרים")

התפשטות האוריינות במאה ה-19 גרמה להופעת קהל קוראים חדש שהתעניין בפרוזה גאלית. על מנת לענות על צורכי קהל זה הוצאו לאור מספר כתבי עת. מלומדים מארגייל וביוט שיחקו תפקיד מרכזי בהקמת כתבי עת אלו. נורמן מקלאוד (Norman MacLeod), כומר ממאל וקמפבלטאון, היה המייסד והמוציא לאור של שניים מתוך כתבי העת העתיקים יותר: An Teachdaire Gaelach (המבשר הגאלי 1829–1831) ו-nan Gleann Cuairtear (המבקר של העמקים 1840–1843). מרבית הפרוזה הייתה מוקדשת לדוקטרינה הדתית, אבל מקלאוד גיוון את הנושאים וכלל היסטוריה, מדע, חידושים טכנולוגיים, מדעי הטבע וחדשות ממדינות זרות, וערך ניסויים בסוגה ובסגנון. מקור נוסף לפרוזה בסקוטית גאלית היה המוסף בגאלית של הירחון "Life and Work" (חיים ועבודה) של הכנסייה של סקוטלנד, הממשיך להופיע גם כיום. בין השנים 1907 ל-1951, בתקופה בה ערך את המוסף דונלנד למונט (Donald Lamont), יליד האי טיריי, התבצעו במוסף ניסויים בשינוי סגנונות. גם סיפורת החלה להיכתב בגאלית. הרומן הראשון בסקוטית גאלית יצא לאור ב-1912 היה זה Dùn-Aluinn מפרי עטו של ג'ון מקקורמיק (John MacCormick), סופר יליד האי מאל. מסורת של סיפורים ואגדות בגאלית הייתה קיימת קודם לכן, אך הם הועברו בעל פה בלבד. במאה ה-19 קמו פולקלוריסטים דוגמת ג'ון פרנסיס קמפבל (John Francis Campbell‏; 1885-1821) מאיילה, שליקטו סיפורי עם אלו. רומנים בגאלית ממשיכים להיות מודפסים גם כיום, לדוגמה הרומן "Miseanaraidh Am" מפרי עטו של הסופר איאן קריצ'טון סמית (Iain Crichton Smith‏; 1988-1928) שיצא לאור ב-2006, לאחר מות המחבר. כסופרים רבים כתב סמית הן בגאלית והן באנגלית, שבה כתב את עיקר יצירותיו.

סופרים, דוגמת סמית, שהתבססו בכתיבתם על הכרת שתי התרבויות, לא היו קיימים בארגייל וביוט לפני המאה ה-19, עובדה המדגישה את הדומיננטיות של השפה הגאלית. נייל מונרו (Neil Munro‏; 1930-1863) היה הסופר המשמעותי הראשון מאזור זה שכתב באנגלית. אזור ארגייל שיחק תפקיד חיוני ביצירותיו של מונרו שהיה יליד אינוורארי שעל החוף המערבי של לוך פיין. ב-1896 הוא החל לכתוב רומן "The Lost Pibroch" שתואר כ"רומנסה קלטית". הרומנים שיצאו אחר-כך המשיכו בקו הרומנטי, כשמערב ההיילנדס משמש להם כרקע והם תוארו כ"סקיצות של חיים סקוטיים". מונרו הוא לפיכך חלק מזרם הכתיבה המכונה "אסכולת קייליארד" (Kailyard School – אסכולת ערוגת המטבח) שניסתה לתאר את החיים הכפריים בסקוטלנד בצורה אידילית, תוך התעלמות מכוונת מהפגמים והקשיים של חיים אלו. עם דעיכת האסכולה נשכחו מרבית ספריו מתחום זה. הרומן "הבית עם התריסים הירוקים" (The House with the Green Shutters) מפרי עטו של ג'ורג' דאגלס בראון (George Douglas Brown‏ 1902-1869) שיצא לאור ב-1901 ובו תוארו החיים בעיירה סקוטית קטנה בצורה ריאלית הרבה יותר, מסמן את סופה של "אסכולת קייליארד" ואת התחלת הזרם המכונה "התחייה הסקוטית" (Scottish Renaissance). הרומן גילספי (Gillespie) מפרי עטו של ג'ון מקדוגל היי (John MacDougall Hay‏; 1919-1880) שיצא לאור ב-1914 הוא חלק מזרם זה. עלילת הרומן מתרחשת בעיירה סקוטית קטנה, טארברט בקינטייר, שבה נולד היי. עם זאת, בניגוד לאסכולת קייליארד, הספר איננו רומנסה אלא דרמה שבבסיסה תאוות בצע. טארברט עתידה להיות גם במרכז יצירתו של בנו של הסופר, ג'ורג' קמפבל היי (George Campbell Hay‏; 1984-1915), משורר דו-לשוני שכתב פואמות הן בגאלית והן באנגלית. היי הבן הוא מחברם של שלוש אסופות של שירים, שניים בגאלית: Gaelic Fuaran Sléibb ("מעיין בהרים", 1948) ו-O na Ceithir Airdean ("מארבעה כיוונים", 1952) ואחד באנגלית "Wind on Loch Fyne" ("רוח על לוך פיין", 1948). החיים באזור תוארו על ידי סופרים אחרים, כדוגמת נעמי מיטשיסון (Naomi Mitchison‏; 1999-1897) שתוארה כ"זקנת השבט של הספרות הסקוטית המודרנית". היא עקרה לקראדייל שבקינטייר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, והמשיכה להתגורר שם במשך שישים שנים אחר-כך, עד מותה. היא תיארה את חוויותיה בספר "Lobsters on the Agenda" (לובסטרים על סדר היום), כשהיא מדגימה בעיות להן נחשפה, כגון מאצ'ואיזם.

משחקי ילדים ומשחקים תחרותיים

על מנת להגיע לבית הספר היו ילדי האיים חייבים להפליג מדי יום או לעבור להתגורר במקום אחר. ספינת הקיטור קלדוניה (Caledonia), הנראית בתמונה מפליגה מהעיירה דונון (Dunoon) שבחצי האי קאוול ב-1967, שימשה כמעבורת ולשיט תענוגות. הספינה הושקה ב-1934, ונפגעה בשריפה שפרצה בה ב-1980.

במאה ה-18 דיברו הילדים במחוז כמעט אך ורק סקוטית גאלית, כפי שניתן היה לראות מחוסר היכולת שלהם לעקוב אחר הקטכיזם באנגלית, או מתלונות של תיירים שביקרו באזור על כך שהתושבים אינם דוברים אנגלית. המצב התהפך בהדרגה, עד שבתחילת המאה ה-20 היו בתי ספר שבהם לא נמצאו בכלל תלמידים דוברי גאלית, והמדיניות הייתה לדכא את השימוש בה בבתי הספר. תחום אחד שבו הוסיפה השפה להתקיים הוא משחקי ילדים. מחקר ואיסוף מידע על משחקי ילדים בחבל החל ביוזמת איגוד הפולקלור ב-1893. התוצאות נערכו על ידי רוברט קרייג מקלאגן (MacLagan) ויצאו לאור ב-1901 בספר "The games & diversions of Argyleshire" ("המשחקים והשעשועים של ארגיילשייר"). מקלאגן הרחיב אחר-כך את רשימת המשחקים. הבנת המשחקים דרשה ידע היסטורי במנגנוני החינוך באזור. למרות דיכוי השפה הסקוטית הגאלית בבתי הספר, חדרו מילים מגאלית למשחקים אשר נערכו באנגלית. כך למשל לאירוס נהגו לקרוא בשמו הגאלי – "seilisdeir".

השפה משחקת תפקיד חשוב במשחקים. המשחק בעצמו יכול ליצור הזדמנות לחזק את השליטה בשפה, עם משפטי שוברי שיניים, כלומר ביטויים שהגייתם משעשעת, שבהם נעשה שימוש הן על ידי מורים והן בין הילדים. אלו כוללים את הביטוי "Tha nead na cearca breaca ann an ciste mine mo shean-mhathair" (הקן של התרנגולת המנומרת נמצא במזווה של סבתי) ו-" chleachd a chearc dhubh bhi breith anns a chlaibh; agus chleachd a chearc liath bhi breith anns a chro", המתאר את התנהגות התרנגולות. לפני המשחק היה נהוג להעביר לעיתים תכופות דיאלוג כתוב בין המשתתפים במשחק. כך למשל המשחק המקביל לפרה עיוורת, שבו עיניו של אחד המשתתפים קשורות בסרט בד, והוא חייב לגעת במשתתף אחר, מתחיל כך:

- אמא שלך מחפשת אותך - למה? - על מנת לתת לך את הדייסה שלך - היכן הכף? - תסתובב שלוש פעמים ותמצא בעצמך

- Tha do mhathair ga d'iarruidh. - C'arson? - A ghabhail do bhrochan - C'ait bheil an spain? - Tionndaidh mu'n cuairt tri uairean agus amhaire air a shon

שינטי (Shinty, בגאלית Camanachd) הוא ענף ספורט ייחודי לסקוטלנד. המשחק יובא על ידי הגאלים של אירלנד והתושבים שיחקו בו עוד בטרם הגיעה הנצרות לסקוטלנד. המטרה היא לגלגל כדור (במקור מעץ) לעבר השער תוך שימוש במקלות בדומה להוקי שדה. כמה מועדונים מארגייל וביוט משחקים בליגה הראשונה (Camanachd Oban‏, Inveraray Shinty Club‏ ו-Bute Shinty Club). מסורתית השינטי הוא משחק לבוגרים, אבל קיימים גם מועדונים של שינטי לילדים ולנוער. כחלק מהמסורת הארוכה של המשחק היה נהוג לקיים טקס קודם לתחילת המשחק, שבו הוזמנו השחקנים להצטרף דיאלוג קבוע בין שניים, ובו חזרו כמה פעמים על טקסט בגאלית. להלן תחילת הגרסה שהייתה מקובלת באי איילה:

- בוא למשחק - איזה משחק? - משחק השינטי - איזה שינטי? - השינטי החדש (או השינטי של הארץ).

"- Thulla gus an iomain.- C'arson? - De an iomain? - Iomain camain. - De an caman? - Caman ur."

חלק מסוגי המשחקים התחרותיים שהתפתחו במחוז דומים למשחקים ידועים יותר בעולם. ה-iomairt cnapain הוא משחק הדומה לפטאנק תוך שימוש באביזרים בסיסיים: המטרה מצוירת על הרצפה או מיוצגת בעזרת אבן המכונה cogy, וכולם מנסים להגיע קרוב אליה כשהם משליכים כפתורים לכיוונה. השחקנים במשחק בדרך כלל מתחרים מול כולם, אבל אפשר גם להקים קבוצות. המשחק cluich an tighe דומה למחניים. שלושה מעגלים משורטטים במרחק של 20 מטרים האחד מהשני כשהם יוצרים משולש. שחקן אחד העומד מחוץ למעגלים צריך ל"שבות" שחקנים בעזרת כדור שהוא מטיח בשחקנים האחרים שעה שהם עוברים ממעגל למעגל. כפי שניתן לראות מהמשחק iomairt cnapain, לצורך המשחקים נעשה שימוש בחפצים יומיומיים. במשחק Bounty מניחים הילדים את כובעיהם בשורה צמוד לקיר. אחד הילדים מנסה לקלוע עם כדור לתוך אחד הכובעים, ובעל הכובע שלתוכו נכנס הכדור אמור להטיח את הכדור בילדים האחרים. חלק מהמשחקים נועדו להתבצע בתוך הבית, והם התמקדו בעיקר על דיאלוגים. המשחק cuir a mach leannain נועד לבנות, כאשר בת אחת מבקשת בשירה מהשאר להציע לה אהוב והן עונות לה בשירה עם הצעה מתאימה. שירים כאמצעי להתגבר על שעמום הכרוך בעבודה מייגעת היו נפוצים בסקוטלנד. בזמן העבודה הכרוכה בניקוי צמר ובעיבויו (בסקוטלנד waulking) היה נהוג שאישה אחת תפתח בשיר ותאלתר מילים, כששאר הנשים מצטרפות אליה. המנהג היה כה נפוץ שנוצרה סוגה מיוחדת המכונה waulking song.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארגייל וביוט בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של ארגייל וביוט
• ארגייל וביוט במדריך הפתוח.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31881373ארגייל וביוט