א-רווייס
| מדינה / טריטוריה | המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז הגליל |
| נפה | נפת עכו |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 1,163 דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מבצע דקל |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 330 (1945) |
| קואורדינטות | 32°51′50″N 35°10′41″E / 32.86389°N 35.17806°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
(למפת הגליל המערבי רגילה)   א-רווייס | |
א-רווייס (בערבית: الرويس, בתעתיק מדויק: אלרויס) היה כפר ערבי פלסטיני, ששכן על גבעה סלעית כ-12 ק"מ מדרום-מזרח לעכו ומדרום לכפר א-דאמון. אוכלוסיית הכפר ב-1945 מנתה 330 בני אדם. א-רווייס התרוקן מתושביו בעקבות הפצצה של צה"ל במהלך מלחמת העצמאות.
היסטוריה
ימי הביניים
א-רווייס עמד במקום שבו שכנה העיירה הצלבנית Careblier,[1] שהצלבנים כינו אותה גם Roeis. ב-1220 ביאטריס דה קורטניי ובעלה הרוזן אוטו פון בוטנלאובן לבית הנברג מכרו את אדמתם, כולל Roeis, למסדר הטבטוני.[2] עם זאת, נראה שלא הייתה להם בעלות בלעדית, שכן ב-1253 ג'ון אלמאן, הלורד של קיסריה, מכר כמה כפרים, כולל Roeis, להוספיטלרים.[3] ב-1266, חלוץ צלבני שחזר לעכו מפשיטה בטבריה הותקף במארב ממלוכי מכוחות שהתבססו בצפת.[4] ב-1283 הכפר אוזכר כחלק מהתחום הצלבני בהודנה בין הצלבנים שהתבססו בעכו לבין הסולטאן הממלוכי קלאוון.
לפי המסורת של בני הכפר, יש להם קשר דם לחוסאם א-דין אבו אל-היג'א. חוסאם א-דין היה פקיד רם-דרג בצבאו של צלאח א-דין.[5]
התקופה העות'מאנית
החוקר הצרפתי ויקטור גרן ביקר בא-רווייס ב-1875, וציין כי בכפר "150 איש לכל היותר, שבתיהם ממוקמים על גבעה, בין גנים מלאים בעצי תאנה, רימון וזית, ופה ושם ישנם עצי דקל".[6]
סקר הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל מ-1881 תיאר את א-רווייס כממוקם בשטח פתוח עם מטעי זיתים לצפונו של הכפר. אוכלוסיית הכפר מנתה 400 בני אדם, כולם מוסלמים.[7]
רישום אוכלוסין מ-1887 מראה שברוויס שהיו בסביבות 190 תושבים, כולם מוסלמים.[8]
שלטון המנדט הבריטי
תחת המנדט הבריטי בראשית המאה העשרים, א-רווייס היה מהכפרים הקטנים ביותר בנפת עכו. במפקד האוכלוסין של 1922 מנתה אוכלוסיית הכפר 154 בני אדם, כולם מוסלמים.[9] המספר גדל במפקד האוכלוסין של 1931 ל-217 בני אדם, כולם מוסלמים, וכן היו בכפר 44 בתים.[10]
בכפר היה מסגד. ילדי הכפר למדו בבית ספר בכפר א-דאמון הסמוך. תושבי הכפר שתו מים מבארות ביתיים, וגידלו בעיקר חיטה, תירס, סומסום, אבטיחים וזיתים.[1]
בסקר הכפרים של 1945 מנתה אוכלוסיית הכפר 330 מוסלמים, שהיו בבעלותם 1,163 דונם אדמה. 222 דונמים היוו קרקע לנטיעות והשקיה, 844 דונמים שימשו לדגנים, ואילו השטח הבנוי תפס 15 דונמים.[11]
במדינת ישראל
ב-18 ביולי 1948, יומיים לאחר כיבוש נצרת בידי חטיבה 7 במבצע דקל, כמה יחידות התקדמו לתוך הגליל המערבי וכבשו מספר כפרים ערביים, כשאחד מהם היה א-רווייס. תושביו ברחו לאחר הפצצה ונפילת שתי הערים המרכזיות בסביבתו, שפרעם ונצרת.[12] בעקבות המלחמה הפך השטח לחלק מישראל. לפי ההיסטוריון הפלסטיני וליד ח'אלידי, "האתר נטוש. חורבות בארות ישנים וגגות בטון מפוזרים באתר, שמכוסים ביער עצי אקליפטוס וקקטוסים". על אדמתו של א-רווייס לא נבנו יישובים ישראליים, אך קיבוץ יסעור משתמש בה לחקלאות.[13]
ביבליוגרפיה
- בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2005.
- וליד ח'אלידי, All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948, Institute for Palestine Studies, וושינגטון די. סי., 1992.
- ויקטור גרן, Description Géographique Historique et Archéologique de la Palestine, L'Imprimerie Nationale, פריז, 1880.
- מירון בנבנישתי, Sacred Landscape: The Buried History of the Holy Land since 1948, הוצאת אוניברסיטת קליפורניה, 2000.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 ח'אלידי, 1992, עמ' 28
- ↑ Strehlke, 1869, עמ' 44: 43-44; מצוטט אצל Röhricht, 1893, RRH, עמ' 248
- ↑ Delaville Le Roulx, 1883, עמ' 184; מצוטט אצל Clermont-Ganneau, 1888, עמ' 309-310; וכן אצל Röhricht, 1893, RRH, עמ' 319
- ↑ Bronstein, 2005, עמ' 46
- ↑ בנבנישתי, 2000, עמ' 195
- ↑ גרן, 1880, עמ' 431
- ↑ Conder and Kitchener, 1881, SWP I, עמ' 271; מצוטט אצל ח'אלידי, 1992, עמ' 28
- ↑ שומאכר, 1888, עמ' 176
- ↑ Barron, 1923, טבלה XI, תת-מחוז עכו, עמ' 37
- ↑ Mills, 1932, עמ' 102
- ↑ ממשלת פלשתינה, מחלקת הסטטיסטיקה, 1945, עמ' 4
- ↑ ח'אלידי, 1992, עמ' 29; מוריס, 2005, עמ' 268–269
- ↑ ח'אלידי, 1992, עמ' 29
א-רווייס40561388Q4703147