בנדיקוט חום דרומי
 בנדיקוט חום דרומי
| |
|---|---|
בנדיקוט חום דרומי
| |
| מיון מדעי | |
| תחום תפוצה | |
תת המין obesulus
תת המין peninsulae
תת המין fusciventer
|
בנדיקוט חום דרומי (שם מדעי: Isoodon obesulus; מוכר גם בכינוי האבוריג'יני קוונדה), הוא מין כיסאי בסוג בנדיקוט קצר-חוטם שמצוי בעיקר בחופים הדרומיים של יבשת אוסטרליה. הוא תואר מדעית בשנת 1797 על ידי הזואולוג האנגלי ג'ורג' שו (אנ') ולו 3 תת-מינים. זהו המין הבינוני בסוג; הוא קטן מבנדיקוט חום צפוני וגדול מבנדיקוט זהוב.
תיאור
הבנדיקוט הדרומי הוא כיסאי קרקעי קטן למדי שדומה בגודלו ובצורתו לחולדה גדולה; מבנה גופו קומפקטי, מוצק ושמנמן, ראשו חרוטי וחרטומו המחודד הוא הקצר ביותר מבין הבנדיקוטים. פלג גופו האחורי מפותח ושרירי יותר מהקדמי. אוזניו קצרות ומעוגלות, עיניו ואפו קטנים, זנבו קצר ודקיק וטפריו ארוכים וחדים.
אורכו הכולל של הבנדיקוט הדרומי 40–61 סנטימטרים ומשקלו עד 1.2 קילוגרם, כאשר הבנדיקוטים באיים נוטים להיות גדולים מהבנדיקוטים ביבשת. הזכר גדול וכבד משמעותית מן הנקבה. הכיס של הנקבה תלוי על הבטן, מכיל 8 פטמות מסודרות במעגל חלקי ופתחו בין הרגליים האחוריות; תכונה זאת אופיינית לכיסאים שחופרים באדמה, ומונעת כניסת עפר ופסולת לתוכו.
הפרווה של הבנדיקוט גסה וזיפית. צבעה הכללי נע בין חום קפה מבריק לחום-אפרורי או חום-צהבהב, והיא שזורה בשיער שחור, חום, צהוב, כתמתם, לבן ואפור שמעניק לה מראה מחוספס. באזור המותניים היא נוטה לצהבהב, זהוב או כתמתם. הצד התחתון בהיר יותר מהעליון ונע בין אפרפר ללבן-שמנת. הראש בצבע אפרורי כהה והלוע לבן בוהק.
מתחת לאוזניים, יש לבנדיקוט בלוטות ריח שמתנפחות בעיקר בעונת הרבייה, והן משחררות הפרשה דביקה בכמות ניכרת כאשר הוא נרגש או נרגז.
תפוצה וסביבת מחיה
הבנדיקוט הדרומי אנדמי לאוסטרליה; טווח התפוצה ההיסטורי שלו השתרע בעבר לאורך החוף הדרומי והמזרחי של היבשת, אולם כיום הטווח מפוצל ומקוטע, כאשר האוכלוסיות העיקריות נותרו בעיקר בדרום-מערב אוסטרליה המערבית ודרום ויקטוריה, עם כיסים קטנים בדרום ניו סאות' ויילס ודרום-מזרח אוסטרליה הדרומית (חצי האי אייר).
שרידים לטווח ההיסטורי בחוף המזרחי נותרו במזרח ניו-סאות' ויילס, סביב טריטוריית הבירה האוסטרלית, ובצפון-מזרח קווינסלנד (בעיקר חצי האי כף-יורק). מסיבה זאת, השם הרשמי של המין אינו מדויק שכן הוא מצוי גם בצפון ביבשת. קיימות אוכלוסיות משמעותיות של בנדיקוטים דרומיים על מספר איים בדרום היבשת: טסמניה, אי הקנגורו, ארכיפלג נויץ, האי דאו, ומספר איים במצר בס.
בית הגידול של הבנדיקוט הדרומי מורכב מפסיפס של בתה, חורש ים-תיכוני, יער אקליפטוס פתוח, כתמי מרעה ויער גדותיים על שפת ביצות ונהרות. המין מגלה העדפה לאזור עם צמחייה קרקעית סבוכה שמסתירה אותו מטורפיו הרבים; כמות המשקעים היא גורם נוסף המשפיע בבחירת בית הגידול.
אקולוגיה
הבנדיקוט הדרומי הוא פעיל לילה מובהק שיוצא ממקום מחבואו כשעה לאחר השקיעה; את שעות היום הוא מבלה בשינה בקן עשבוני מוסתר היטב שבנה לעצמו תחת כיס סבך או שורשי עץ. מתוך 6–8 שעות פעילות במשך הלילה, הבנדיקוט מבלה רק 8 דקות בטיפוח והיתר מוקדש לחיפוש אחר מזון. הבנדיקוט פעיל בגפו רוב הזמן, והוא חי בטריטוריה קבועה בגודל 1–5 דונם שמסומנת באמצעות בלוטות ריח.
כיתר קרוביו, מדובר במין טריטוריאלי במיוחד שמגלה אגרסיביות רבה כלפי פולשים מאותו הזוויג. בקרבות בין זכרים, הזכר הדומיננטי קופץ על גבו של היריב ותולש את שערו בשיניו ובטפריו עד שהלה יימלט מהשטח; העימותים הללו גורמים לנשירת שיער באזור הגב, אולם העור העבה מגן מפני פציעות פנימיות. הבנדיקוט קולני למדי (בפרט בעונת הרבייה או במפגש עם יריב), ורפרטואר הקולות שלו כולל ציוצים, צווחות, נהימות ועיטושים.
הבנדיקוט הוא אוכל-כל שניזון מחרקים, עכבישאים, תולעים, עשבים, פירות, שורשים, שרכים ופטריות. הוא משקיע זמן מועט בחיפוש אחר מים ומסתפק בלחות המתקבלת ממזונו.
.jpg)
הבנדיקוט מאתר את מזונו באמצעות חוש הריח המעולה שלו תוך כדי נבירה עם חוטמו המחודד בפסולת, וכאשר גילה פריט מזון הוא משתמש בטפריו החזקים על מנת להגיע אליו. במקרה הצורך, הוא רודף אחר טרף במהירות שמגיעה ל-14 קמ"ש. במחקרים במעבדה, נמצא שהבנדיקוט נמנע מאכילת צפרדעים, אך אינו בוחל בלטאות, אפרוחים קטנים ועכברים. במהלך החיפוש אחר מזון, הבנדיקוט חופר גומות חרוטיות באדמה בעומק 8 סנטימטרים לכל היותר.
הטורפים הטבעיים של הבנדיקוט בטבע הם דורסי לילה, נחשים, לטאות כוח ונמיות כיס. למרות חוש הריח המצוין, נמצא שהבנדיקוט אינו מקשר בין הריח לבין הטורף, דבר שהופך אותו לפגיע יותר לטריפה מכיסאים קטנים אחרים. באזורים מסוימים במזרח אוסטרליה, הבנדיקוט הדרומי מתחרה על מקורות המזון עם קרובו הבנדיקוט המזרחי שמשתייך לסוג אחר.
הרבייה מתרחשת בסמיכות לעונת הגשמים. ההיריון של הבנדיקוטית נמשך 12–15 ימים בלבד, לאחריהם היא ממליטה שגר של 2–5 ולדות. הגורים הזעירים והבלתי מפותחים מבלים בכיס 53 ימים ונגמלים בגיל 60 יום. מיד לאחר מכן, הבנדיקוטית יכולה להתעבר שוב, ובדרך זו היא ממליטה עד 4 פעמים מדי שנה. הגורים הופכים לעצמאיים זמן קצר לאחר הגמילה ומגיעים לבגרות בגיל 4–6 חודשים.
תוחלת החיים של הבנדיקוט בטבע עד 4 שנים ובשבי עד 6 שנים.
מצב
הבנדיקוט הדרומי היה נפוץ בעבר לאורך קו החוף הדרומי והמזרחי של יבשת אוסטרליה. הוא חווה כיווץ דרסטי בטווח התפוצה וירידה חמורה במספריו כתוצאה מהכנסת השועל האדום וחתול הבית על ידי המתיישבים האירופאים, כמו גם עקב שינויים במשטרי האש, המרת בתי גידול לשטחי מרעה וחקלאות.
אף על פי שהאיומים נותרו זהים לאורך השנים ומגמת האוכלוסייה של המין נותרה בירידה, כיום, הבנדיקוט הדרומי מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור ללא חשש (LC), מאחר שטווח התפוצה שלו נותר רחב למדי ומספריו התאוששו בדרום-מערב ודרום-מזרח היבשת כתוצאה מפעולות של רשויות השימור האוסטרליות לדילול אוכלוסיות השועלים והחתולים. הבנדיקוט מצוי באזורים מוגנים רבים על קרקע ממשלתית או פרטית.
אומדן האוכלוסייה העולמי של המין 100,000-10,000 פרטים.
קישורים חיצוניים
תמונות של בנדיקוט חום דרומי בפליקר.- מידע מפורט ומקיף על בנדיקוט חום דרומי באתר אוניברסיטת אוקספורד.
- מידע מפורט אודות מצבו של בנדיקוט חום דרומי באתר הממשלה האוסטרלית.
הערות שוליים
