ג'ון סטניס

ג'ון סטניס
John C. Stennis

לידה	3 באוגוסט 1901 מחוז קמפר, מיסיסיפי, ארצות הברית
פטירה	23 באפריל 1995 (בגיל 93) ג'קסון, מיסיסיפי, ארצות הברית
מקום קבורה	מיסיסיפי
מדינה
השכלה	אוניברסיטת המדינה של מיסיסיפי אוניברסיטת וירג'יניה
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
השקפה דתית	פרסביטריאניזם
ילדים	ג'ון המפטון סטניס
חבר בית הנבחרים של מיסיסיפי ינואר 1928 – ינואר 1932 (כ־4 שנים)
סנאטור מטעם מדינת מיסיסיפי 5 בנובמבר 1947 – 3 בינואר 1989 (41 שנים) → תאודור בילבו טרנט לוט ←
הנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית 3 בינואר 1987 – 3 בינואר 1989 (שנתיים) → סטרום ת'ורמונד רוברט בירד ←

ג'ון קורנליוס סטניס (באנגלית: John Cornelius Stennis‏; 3 באוגוסט 1901 – 23 באפריל 1995) היה פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כחבר הסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת מיסיסיפי. הוא היה חבר המפלגה הדמוקרטית וכיהן בסנאט במשך יותר מ־41 שנים, ובשמונה שנותיו האחרונות היה החבר הוותיק ביותר בסנאט. הוא פרש ב־1989, ומאז ועד היום הוא הדמוקרטי האחרון שכיהן כסנאטור מטעם מיסיסיפי. בעת פרישתו היה הסנאטור האחרון שנותר מתקופת נשיאותו של הארי טרומן.

בעת לימודיו בבית הספר למשפטים נבחר סטניס לבית הנבחרים של מיסיסיפי, שם כיהן בשנים 1928–1932. לאחר שכיהן כתובע וכשופט מדינתי, נבחר בבחירות מיוחדות ב־1947 למלא את מקומו של הסנאטור תאודור בילבו שנפטר. הוא נבחר לכהונה מלאה ב־1952 ונשאר בסנאט עד שוויתר על התמודדות נוספת ב־1988. סטניס היה יושב הראש הראשון של ועדת האתיקה של הסנאט, וכן עמד בראש ועדת הכוחות המזוינים וועדת ההקצבות. בשנים 1987–1989 כיהן כנשיא הזמני של הסנאט. בשנת 1973 הציע הנשיא ריצ'רד ניקסון את "פשרת סטניס", שלפיה סטניס – שהיה ידוע כלוקה בשמיעה – יורשה להאזין לקלטות פרשת ווטרגייט ולסכם את תוכנן, אך ההצעה נדחתה בידי התובע המיוחד ארצ'יבלד קוקס.

יחד עם עמיתו הסנאטור ממיסיסיפי, ג'יימס איסטלנד, היה סטניס תומך נלהב בהפרדה גזעית. שניהם תמכו במועמדות ה"דיקסיקרטים" בבחירות 1948 בראשות סטרום ת'ורמונד, וחתמו על "המניפסט הדרומי" שקרא להתנגדות נרחבת לפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, אשר ביטל את ההפרדה הגזעית בבתי הספר. סטניס גם הצביע נגד חוק זכויות האזרח של 1964, נגד חוק זכויות ההצבעה של 1965, ונגד חוק זכויות האזרח של 1968. בתחילת שנות ה־80 חזר בו מתמיכתו בהפרדה הגזעית ותמך בהארכת תוקף חוק זכויות ההצבעה ב־1982, אך הצביע נגד קביעת יום מרטין לותר קינג כיום חג לאומי, והעדיף יום זיכרון סמלי בלבד, בטענה שהוא מתנגד לתוספת ימי חג פדרליים.

בעברו שימש גם כתובע במשפט Brown v. Mississippi (1936). מתמלול המשפט עלה כי סטניס ידע שהודאות הנאשמים – שלושה אפרו-אמריקאים – הושגו באמצעות הצלפות ועינויים חמורים שביצעו שוטרים.

ביוגרפיה

ראשית חייו והשכלה

סטניס נולד ב-3 באוגוסט 1901 למשפחה ממעמד בינוני במחוז קמפר שבמיסיסיפי, והיה בנם של המפטון האוול סטניס ומרגרט קורנליה אדמס. סבא רבא שלו, ג'ון סטנהאוס, היגר מסקוטלנד לגרינוויל שבקרוליינה הדרומית סמוך למהפכה האמריקאית.

בשנת 1923 קיבל תואר ראשון מאוניברסיטת המדינה של מיסיסיפי (אז Mississippi A&M), וב־1928 קיבל תואר במשפטים מאוניברסיטת וירג'יניה. בזמן לימודיו נבחר לבית הנבחרים של מיסיסיפי, שם ייצג את מחוז קמפר עד 1932. לאחר מכן כיהן כתובע בין השנים 1932–1937 וכשופט מחוזי בין השנים 1937–1947 במחוז השיפוט ה־16 של מיסיסיפי. במסגרת תפקידו היה התובע במשפט שבו עונו שלושה אפרו-אמריקאים כדי להוציא מהם הודאה. בית המשפט העליון קבע בפסק הדין כי מדובר בהטעיה מכוונת של בית המשפט ושל המושבעים, ובהפרה חמורה של ההליך ההוגן.

סטניס נישא לקוי היינס, ולזוג נולדו שני ילדים: ג'ון המפטון ומרגרט ג'יין. בנו, ג'ון המפטון סטניס (1935–2013), שהיה עורך דין בג'קסון, ניסה להתמודד בבחירות לקונגרס ב־1978 אך הפסיד למועמד הרפובליקני ג'ון הינסון.

הסנאט של ארצות הברית

תחילת הקריירה

סטניס מושבע לסנאט של ארצות הברית על ידי ארתור ונדנברג בשנת 1947. מאחוריו עומד ג'יימס איסטלנד, הסנאטור השני של מיסיסיפי.

עם מותו של הסנאטור תאודור בילבו בשנת 1947, ניצח ג'ון סטניס בבחירות המיוחדות למילוי מקומו, כשגבר על ארבעה מועמדים נוספים (ובהם שני חברי קונגרס מכהנים – ג'ון רנקין וויליאם קולמר ). הוא נבחר לכהונה מלאה ב־1952 ונבחר מחדש חמש פעמים נוספות. בין 1947 ל־1978 הוא כיהן לצד ג'יימס איסטלנד – ולכן, על אף הוותק הרב שלו, כיהן במשך 31 שנה כסנאטור הזוטר ממיסיסיפי. שניהם היו באותה תקופה הצמד הוותיק ביותר בתולדות הסנאט, עד ששיאם נשבר בידי זוג הסנאטורים מקרוליינה הדרומית, סטרום ת'ורמונד ופריץ הולינגס. מאוחר יותר פיתח סטניס מערכת יחסים טובה עם מחליפו של איסטלנד, הרפובליקני ת'אד קוקרן.

לקראת ועידת המפלגה הדמוקרטית של 1948, תמך סטניס ביוזמה למנות את הגנרל דווייט אייזנהאואר כמועמד הדמוקרטי לנשיאות – מחשש שנשיא ארצות הברית הארי טרומן לא יצליח להיבחר מחדש, וסבר כי אייזנהאואר יהיה מקובל גם על הדרומיים. הצהרת התמיכה בזכויות האזרח בוועידה הדמוקרטית עוררה זעם בקרב נציגי הדרום, שחיפשו להקים תנועה נפרדת שתייצג את השקפתם. סטניס ואיסטלנד היו שני הסנאטורים המכהנים היחידים שתמכו בגלוי במרד זה. לפי הביוגרף מארטן צוויירס, סטניס היה מתון מאיסטלנד בגזענותו, והיסס תחילה לנקוט בעמדה תקיפה נגד זכויות האזרח – כנראה משום שהמעיט בהבנת עומק הזעם כלפי עמדת המפלגה בדרום. רק לאחר שספג ביקורת, החמיר את התנגדותו לתוכנית.

ביולי 1948, בעת שהסנאט הצביע על הצעת חוק לביטול מסי הבחירה, טען סטניס כי לקונגרס אין סמכות חוקתית להעביר חוק כזה, וכי ההצעה הועלתה משיקולים פוליטיים בלבד.

ב־2 בדצמבר 1954 הצביע הסנאט בעד גינויו של הסנאטור ג'וזף מקארתי מוויסקונסין בשני סעיפים, ברוב של 67 מול 22. יומיים לאחר מכן תמך סטניס באימוץ תקנות חדשות שהוצעו על ידי ועדת הצנזורה המיוחדת.

במרץ 1955 תמך סטניס בהצעת חוק שנועדה להגדיל את שטחי הכותנה הלאומיים, תוך הכללת תיקון שמגדיל גם את שטחי זריעת החיטה.

בתחילת 1956 היה סטניס, יחד עם איסטלנד, אלן אלנדר וסטרום ת'ורמונד, בין כמה סנאטורים שנפגשו במשרדו של הסנאטור ריצ'רד ראסל הבן מג'ורג'יה. ההיסטוריון רנדל בנט וודס תיאר את הקבוצה כ"צמאה לדם", כאשר הקיצונים במדינותיהם דחפו אותם להראות שהדרום לא יירתע מהצפון.

בינואר 1958 קיבלו הסנאטורים דו"ח על פיתוח טילים בליסטיים בין-יבשתיים מבנרד א. שריבר. סטניס אמר כי יש להתמקד במהירות הייצור והביע שביעות רצון מההתקדמות בפרויקט הטיל PGM-17 Thor.

במאי 1958, בתגובה להחלטת הנשיא אייזנהאואר להציב את המשמר הלאומי של ארקנסו תחת פיקוח פדרלי ולשלוח את הדיוויזיה המוטסת ה-101 כדי לאבטח את כניסתם של תשעת התלמידים השחורים לבית הספר הציבורי הלבן בליטל רוק, הודיע סטניס כי הוא מערער על חוקיות הצבת המשמר שם. הוא טען שממשל אייזנהאואר הפר את החוקה ואת החוקים הפדרליים, אם כי הוסיף כי איננו רואה בנשיא אדם פזיז או מרושע.

במהלך מערכת הבחירות לנשיאות 1960 קרא סטניס לבוחרי מיסיסיפי לתמוך במועמד הדמוקרטי ג'ון פיצג'רלד קנדי, ולא ברשימת האלקטורים הלא מחויבים. לבסוף ניצחו האלקטורים הלא מחויבים במדינה.

ביולי 1961, לאחר שהרפובליקנים בסנאט הודיעו כי ישתפו פעולה עם ממשל קנדי בהגדלת תקציב הביטחון, אמר סטניס כי ייתכן שהדבר יחייב העלאת מיסים – אך הוא לא יתמוך בה לפני שייבחנו כל הדרכים האחרות למימון ההוצאה.

בתחילת 1962 הוביל סטניס את הסנאטורים הדרומיים בהתנגדותם לחוק הבוחרים שהגיש משרד המשפטים של ממשל קנדי, שביקש לאסור מבחני אוריינות – כלי ששימש למניעת רישום בוחרים שחורים.

בספטמבר 1963 הודיעו סטניס, איסטלנד והסנאטור ריצ'רד ראסל הבן מג'ורג'יה על התנגדותם לאשרור אמנת איסור הניסויים הגרעיניים. סטניס נאם נגד האמנה וטען כי היא תגרום לחיסרון צבאי לארצות הברית. התנגדותו פגעה בתקוות ממשל קנדי להשגת אישור חלק בקונגרס.

ב־1964 הצביע סטניס נגד חוק זכויות האזרח, וב־1965 הצביע נגד חוק זכויות ההצבעה – אף שבאותה עת הייתה מיסיסיפי המדינה עם אחוז האזרחים השחורים הגבוה ביותר בארצות הברית (42%).

ביוני 1967 הודיע כי ועדת האתיקה של הסנאט תבחן מוקדם את האישומים נגד הסנאטור אדוארד לונג ממיזורי.

סטניס חיבר את קוד האתיקה הראשון של הסנאט ושימש כיו"ר הראשון של ועדת האתיקה. באוגוסט 1965 מחה על בקשת ממשל ג'ונסון לתקציב חירום למלחמת וייטנאם. באוגוסט 1967 קרא להרחבת ההפצצות בצפון וייטנאם כדי לקצר את המלחמה, והזהיר ש"הפסקה או הגבלה יהיו טעות". ביולי 1969 הציע לחלק את דרום וייטנאם לשני אזורים, שאחד מהם ישמש את ארצות הברית לסיום המלחמה. בדצמבר תמך ביצירת ועדת חקירה מיוחדת של הנשיא ניקסון לבדיקת טענות על הרג אזרחים וייטנאמים בידי חיילים אמריקנים.

ביולי 1968 שימש כמנהל הדיון על הצעת חוק להקלת העומס בשדות התעופה באמצעות תוספת ציוד וכוח אדם, ואמר כי החוק "נדחה זמן רב מדי".

ב־1969 הציג את הצעת ממשל ניקסון להגרלת גיוס, שתאפשר לזמן כל מתגייס פוטנציאלי לשירות בתוך שנה אחת. עוזרו אישר כי הוא תומך במדיניות הממשל.

שנות ה־70

בינואר 1970 הצהיר ג'ון סטניס כי בכוונתו לקרוא למועמדים לנשיאות בבחירות הקרובות לבקר במדינות שמחוץ לדרום ולומר להורים: "אעשה לבתי הספר שלכם את מה שעשינו לבתי הספר במיסיסיפי, אלבמה ולואיזיאנה אם אבחר לנשיא" — כשהוא מנבא שכל מועמד שיאמר זאת יובס. הוא ראה את השמירה על הפרדה דה-פקטו (כלומר, הפרדה הנובעת מהרכב דמוגרפי) בצפון כהפליה לעומת ביטול ההפרדה דה-יורה (כלומר, לפי חוק) בדרום. בעקבות זאת, סטניס הגיש תיקון לחוק מימון החינוך שנועד להחיל תקני ביטול הפרדה אחידים בכל רחבי ארצות הברית.

ב־12 בפברואר, מזכיר העיתונות של הבית הלבן רונלד זיגלר אמר שנשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון בעד יחס שווה לצפון ולדרום בנושא ההפרדה, אך סירב לראות בכך תמיכה בתיקון שהציע סטניס. מספר ימים לאחר מכן, ב־18 בפברואר, הצביע הסנאט בעד תיקון סטניס ברוב של 56 נגד 36. סטניס אמר לאחר ההצבעה כי מדובר ב"ציון דרך... שער חדש... נקודת מפנה". הוא הודה שאינו מצפה לשינוי בעמדות הדרום, אך קיווה שהצפון יבין את חשיבות הנושא לתושבי הדרום. לאחר שהתיקון הוסר בדו"ח הוועדה, סטניס והסנאטור אברהם ריביקוף מקונטיקט ניסו להשיבו — אך ההצעה נדחתה ברוב של 43 נגד 32. במאי 1970, סטניס אמר שבית המשפט העליון התחמק מחובתו כשנמנע מלהכריע בשאלת חוקיות ההפרדה בבתי הספר בצפון, והוסיף כי "יש להכריע בשאלה במהירות האפשרית, משום שמתקבלת החלטה פוליטית להמשיך את מאמצי האינטגרציה בדרום אך להשאיר את שאר המדינה כמעט ללא שינוי". ביוני, הסנאט אישר תקציב חינוך של 4.8 מיליארד דולר אך דחה תיקון של סטניס שביקש לבטל הגבלות שנוספו לתמיכה בבתי ספר המתאחדים.

בפברואר 1970 מונה סטניס כחבר בוועדת משנה שבחנה אם ארצות הברית צריכה נושאת מטוסים גרעינית נוספת בעלות של 640 מיליון דולר.

ב־1971 יזם סטניס הצעת חוק שתאכוף את חוקי ביטול ההפרדה גם באזורים שבהם ההפרדה נבעה מדפוסי מגורים ולא רק מאזורים שבהם היא הונהגה על פי חוק. הוא טען שהצעה זו תבטל את "הסטנדרט הכפול", שבו בתי ספר בדרום נאלצים לשלב תלמידים או לאבד מימון פדרלי, בעוד שבצפון ההפרדה נמשכת. ההצעה עברה בסנאט ברוב של 44 נגד 34.

ב־1972 דרש סטניס להקצות 20.5 מיליון דולר למימון ציוד ומחקר צבאי כדי לעמוד בצרכי הביטחון הלאומי.

בינואר 1973 נורה סטניס פעמיים — בצד שמאל של החזה ובירך — מחוץ לביתו בוושינגטון על ידי שני נערים ששדדו ממנו את הארנק, שעון ומטבע של 25 סנט.

ב־1974 ניהל שיחות עם יושב ראש המטות המשולבים תומאס מורר בעניין האזנות אפשריות בבית הלבן. באותה שנה נפגש גם עם קצין צי, צ'ארלס רדפורד, שהודה שלקח מסמכים מתיקיו של הנרי קיסינג'ר ומסרם לפנטגון.

ב־1974 השתתף בכנס הכלכלי של מיסיסיפי, שם אמר הנשיא ניקסון כי "שום מדינה אינה מיוצגת על ידי אנשים שמגנים על מדינתם ועל האומה בהתלהבות כמו מיסיסיפי".

בהמשך אותה שנה התנגד סטניס לתיקון שנועד להרחיב גישה ציבורית למסמכים ממשלתיים, בטענה שמדובר בסכנה לביטחון הלאומי.

ב־1976 הצביע עם תשעה דמוקרטים נוספים יחד עם הרפובליקנים לטובת החלטה להשאיר את תוצאות הבחירות למושב בסנאט בידיים קיימות. באותה שנה גם הצטרף לדמוקרטים שתמכו בג'ימי קרטר לנשיאות, ועיתון "הניו יורק טיימס" כתב כי סטניס ואיסטלנד "מנסים למשוך את מיסיסיפי לתמוך בקרטר", לראשונה מזה עשרות שנים במועמד דמוקרטי לנשיאות.

ב־1977–1978 היה סטניס בין הדמויות המרכזיות בסנאט בנושאי ביטחון והגנה. הוא התנגד להחלטת הנשיא קרטר להפסיק את פיתוח פצצת נייטרון, והגיש תיקון לחוק להגנת מינים בסכנת הכחדה שיאפשר למנהלי סוכנויות פדרליות לקבוע אם פרויקט ממשלתי חשוב יותר מהגנה על מין מסוים – אך התיקון נדחה ברוב גדול.

ב־1978 ניהל מגעים עם ממשל קרטר בנושא בניית נושאת מטוסים גרעינית חדשה. לאחר שנראה שקרטר יטיל וטו, שינה הנשיא את דעתו והבטיח לסטניס כי יאשר את הפרויקט.

מלחמת וייטנאם

בשנות ה־70 המוקדמות תמך סטניס במדיניות ניקסון כלפי וייטנאם ובמערכות נגד צפון וייטנאם וקמבודיה. הוא התנגד להצעות שקראו לסגת מיד או לקצץ במימון הצבאי, וטען שהדבר יפגע במעמד המשא ומתן של ארצות הברית.

ב־1973, בזמן שהחלים מהירי, דרש סטניס לחוקק חוק שימנע מהנשיא לשלוח שוב כוחות לווייטנאם ללא אישור הקונגרס. ביולי אותה שנה עבר חוק דומה בסנאט.

ב־1974 דיווח שוועדת השירותים המזוינים בסנאט, שבראשה עמד, אישרה תקציב של 21.8 מיליארד דולר לייצור נשק ולמחקר צבאי.

מדיניות חוץ

סטניס היה ממובילי הקו הניצי בסנאט. הוא התנגד להוצאת כוחות מקמבודיה, אך תמך ב־1972 בהסכם הגבלת הנשק האסטרטגי (SALT I), ובהמשך נחשב לאחד הגורמים המתונים שהשפיעו על ההצבעה על הסכם SALT II.

ב־1978 התנגד להסכמי תעלת פנמה, בטענה שהם יגרמו לנסיגה מהירה מדי של ארצות הברית מהאזור. באותה שנה תמך בבניית נושאת מטוסים גרעינית חדשה.

ב־1979 ניהל שיחות עם מזכיר המדינה סיירוס ואנס ועם הנשיא קרטר על תקציב החימוש, בניסיון לגשר על חילוקי הדעות בסנאט.

פרשת ווטרגייט

במהלך פרשת ווטרגייט (1973) הציע ממשל ניקסון את "פשרת סטניס" — לפיה סטניס, שהיה כבד שמיעה, יאזין בעצמו להקלטות הבית הלבן וידווח לסנאט — אך התוכנית נכשלה. לאחר התפטרותו של ניקסון, התנגד סטניס להעמדתו לדין וטען שעצם ההתפטרות היא עונש מספיק. הוא גם תמך בהחלטת הנשיא פורד לחון את ניקסון.

שנות ה־80

סטניס נבחר שוב ב־1976 ללא מתחרים. ב־1981 הוחלף על ידי ג'ון טאוור כיו"ר ועדת השירותים המזוינים. למרות גילו, המשיך להזהיר מפני קיצוצים בצבא.

ב־1982 נבחר לקדנציה שביעית לאחר שניצח את היילי ברבור (לימים מושל מיסיסיפי).

ב־1984 נקטעה רגלו השמאלית בשל מחלת הסרטן, ומאז השתמש בכיסא גלגלים.

ב־1987 מונה לנשיא הזמני של הסנאט, התפקיד השלישי בחשיבותו בממשל האמריקאי. באותה שנה התנגד למינוי רוברט בורק לבית המשפט העליון.

ב־1988 תמך במתן סיוע בסך 43 מיליון דולר למורדים בניקרגואה, אך הצביע נגד הצעת חוק שהחילה עונש מוות על סוחרי סמים שביצעו רצח.

ב־23 ביוני 1988 נערכה ארוחה חגיגית לכבודו, שבה הודיע הנשיא רונלד רייגן כי נושאת המטוסים הגרעינית הבאה תיקרא על שמו – USS John C. Stennis.

עמדות בנושא זכויות האזרח

סטניס היה במשך שנים מתנגד חריף לשוויון זכויות לשחורים. בשנות ה־50 וה־60 התנגד לחוק זכויות ההצבעה, לחוק זכויות האזרח של 1964 ושל 1968, וחתם על "המניפסט הדרומי" שקרא לסיכול חקיקה בתחום זה.

כפרקליט צעיר, ניסה להשיג הרשעה והוצאה להורג של שלושה אריסים שחורים ש"הודו" ברצח לאחר עינויים – הודאות שבוטלו בפסק הדין המפורסם Brown v. Mississippi (1936), שבו קבע בית המשפט העליון שאסור להשתמש בעדויות שהושגו בעינויים.

מאוחר יותר אמר למפקד צי ארצות הברית אדמירל אלמו זומוולט כי "השחורים ירדו מהעצים הרבה אחרי שאנחנו ירדנו מהם".

רק בשנות ה־80 תמך לראשונה בחוק זכויות אזרח – הארכת חוק זכויות ההצבעה לשנת 1982. עם זאת, התנגד להפיכת יום הולדתו של מרטין לותר קינג ליום חג לאומי. ב־1986 תמך במייק אספי, מועמד שחור לקונגרס ממיסיסיפי.

פרישה ומוות

ב־1988 פרש מהחיים הפוליטיים לאחר 41 שנות שירות רצופות בסנאט – מבלי שהפסיד מעולם בבחירות. הוא החל ללמד באוניברסיטת המדינה של מיסיסיפי, שם לימד עד מותו בג'קסון ב־23 באפריל 1995, בגיל 93. הוא נקבר בבית העלמין פיינקרסט שבמחוז קמפר, מיסיסיפי.

בעת פרישתו היה תקופת כהונתו הרצופה (41 שנים ושני חודשים) הארוכה ביותר מלבד זו של קרל היידן. מאז עברו אותו סנאטורים נוספים, ובהם רוברט בירד וסטרום ת'ורמונד.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ון סטניס בוויקישיתוף

• ג'ון סטניס באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• ג'ון סטניס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ג'ון סטניס42131905Q1699509