ג'יימס איסטלנד
| לידה | דודסוויל, מיסיסיפי, ארצות הברית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | גרינווד, מיסיסיפי, ארצות הברית | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מפלגה |
 המפלגה הדמוקרטית | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
ג'יימס אוליבר איסטלנד (באנגלית: James Oliver Eastland; 28 בנובמבר 1904 – 19 בפברואר 1986) היה עורך דין, בעל מטעים ופוליטיקאי אמריקאי ממדינת מיסיסיפי. כחבר המפלגה הדמוקרטית, כיהן בסנאט של ארצות הברית בשנת 1941 ושוב בשנים 1943–1978. איסטלנד תמך בהפרדה הגזעית והוביל את ההתנגדות הדרומית לשילוב הגזעי במהלך תנועת זכויות האזרח, כשהוא מתאר לעיתים קרובות את האפרו-אמריקאים כ"גזע נחות". איסטלנד כונה "קולו של הדרום הלבן" ו"סנדק הפוליטיקה של מיסיסיפי".
הוא היה בנו של עורך דין, פוליטיקאי ובעל מטעי כותנה בשם וודס איסטלנד. למד בבתי הספר המקומיים במחוז סקוט, מיסיסיפי, ולאחר מכן למד באוניברסיטת מיסיסיפי, באוניברסיטת ואנדרבילט ובאוניברסיטת אלבמה. את לימודי המשפטים סיים בלשכת אביו, והתקבל ללשכת עורכי הדין בשנת 1927. הוא עסק בעריכת דין במחוז סנפלואר וניהל את מטע הכותנה המשפחתי. בהמשך נכנס לפוליטיקה כחבר המפלגה הדמוקרטית, וכיהן בבית הנבחרים של מיסיסיפי בשנים 1928–1932.
לאחר מותו של הסנאטור פט הריסון בשנת 1941, מינה אותו מושל המדינה לסנאט במקומו, בתנאי שלא יתמודד בבחירות המיוחדות באותה שנה. איסטלנד כיהן בסנאט מסוף יוני ועד ספטמבר 1941, אז החליפו וול דוקסי שניצח בבחירות. אולם ב־1942 ניצח איסטלנד את דוקסי בבחירות המקדימות הדמוקרטיות, ובגלל שלמעשה המפלגה הדמוקרטית שלטה לחלוטין במיסיסיפי באותה תקופה – הדבר הבטיח את כניסתו לסנאט בינואר 1943. הוא נבחר מחדש חמש פעמים וכיהן עד דצמבר 1978, אז פרש מתפקידו ימים אחדים לפני תום כהונתו האחרונה. במהלך שנותיו הארוכות בסנאט התקדם בזכות הוותק שצבר ליו"ר ועדת המשפטים של הסנאט (שם כיהן למעלה מ־20 שנה) ולנשיא הזמני של הסנאט.
ביוגרפיה
ראשית חייו
איסטלנד נולד בעיירה דודסוויל שבדלתת המיסיסיפי ב־28 בנובמבר 1904, להוריו וודס קפרטון איסטלנד ואלמה תרזה (אוסטין) איסטלנד. שמו הפרטי ניתן לו על שם דודו, שנרצח, מוקדם יותר באותה שנה. בשנת 1905 עברה המשפחה לעיירה פורסט, בירת מחוז סקוט. אביו היה פעיל בפוליטיקה המקומית וכיהן כתובע מחוזי. ג'יימס למד בבתי הספר הציבוריים המופרדים והשלים את לימודיו בתיכון פורסט בשנת 1922.
הוא למד באוניברסיטת מיסיסיפי בשנים 1922–1924, באוניברסיטת ואנדרבילט בשנים 1925–1926 ובאוניברסיטת אלבמה בשנים 1926–1927. לאחר מכן למד משפטים במשרד אביו, התקבל ללשכת עורכי הדין בשנת 1927, ועסק בעריכת דין במחוז סנפלואר. הוא נכנס לפוליטיקה כחבר המפלגה הדמוקרטית, נבחר לבית הנבחרים של מיסיסיפי וכיהן בו בשנים 1928–1932. בהמשך הפך לנואם מבוקש במערכות בחירות, ובין היתר נאם בעד מועמדותו של המושל פול ג'ונסון האב (אנ') בשנות ה־30. במקביל היה חבר בוועד המנהל של בית החולים המדינתי לחולי נפש.
בשנות ה־30 קיבל לידיו את ניהול מטע הכותנה המשפחתי במחוז סנפלואר והרחיבו לכ־6,000 אקרים. גם לאחר כניסתו לפוליטיקה ראה בעצמו בראש ובראשונה חקלאי. אף שהחלו להכניס מיכון למטעים, המשיך להעסיק פועלים אפרו-אמריקאים רבים, שרובם היו אריסים.
הקריירה בסנאט
איסטלנד מונה לסנאט של ארצות הברית ביוני 1941 על ידי המושל פול ג'ונסון האב (אנ'), בעקבות מותו של הסנאטור פט הריסון. ג'ונסון הציע תחילה את המינוי לוודס איסטלנד, אותו הכיר מאז ילדותו; אך וודס איסטלנד סירב והמליץ על בנו. ג'ונסון מינה את ג'יימס איסטלנד בתנאי שלא יתמודד בבחירות המיוחדות באותה שנה להשלמת הקדנציה, כדי שלא ייהנה מיתרון של כהונה קיימת. איסטלנד עמד בהבטחתו וכיהן עד נובמבר; בבחירות ניצח חבר הקונגרס מהמחוז השני, וול דוקסי.
ב־1942 היה איסטלנד אחד משלושה מועמדים שהתמודדו נגד דוקסי על כהונה מלאה. לדוקסי הייתה תמיכתם של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ושל הסנאטור הבכיר של מיסיסיפי, תאודור בילבו, אך איסטלנד ניצח אותו בבחירות המקדימות הדמוקרטיות. באותה תקופה הייתה מיסיסיפי למעשה מדינה חד־מפלגתית, שבה שלטו הדמוקרטים הלבנים מאז שחוקת המדינה של 1890 שללה את זכויות ההצבעה מהאפרו־אמריקאים באמצעות מסי הצבעה, מבחני קריאה ופריימריז ללבנים בלבד. משמעות הדבר הייתה שניצחון בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית שקול לניצחון בבחירות הכלליות, וכך שב איסטלנד לסנאט ב־3 בינואר 1943.
רוזוולט ואיסטלנד פיתחו יחסי עבודה שאפשרו לאיסטלנד להתנגד לתוכניות ה"ניו דיל" שלא היו פופולריות במיסיסיפי, תוך שהוא תומך במדיניות הנשיא בנושאים אחרים. איסטלנד ידע לטפח יחסים דומים גם עם נשיאים ממפלגות אחרות במהלך כהונתו הארוכה בסנאט. בזכות מעמדו הבכיר הצליח להשיג השקעות פדרליות משמעותיות למדינה, כגון פיתוח תשתיות (למשל תעלת טנסי–טומביגבי) וסיוע לאחר אסונות כמו הוריקן קמיל.
בתחילת 1947 הגביר ממשל טרומן את מאמציו לקדם זכויות אזרח, כשהנשיא עצמו נשא נאום בפני האגודה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים (NAACP) ונאם בפני הקונגרס על הנושא כולו. איסטלנד, כמו רבים מהדרומיים, ראה בכך מתקפה על "אורח החיים הדרומי" שלו, ובנאום שנשא בסנאט שבוע לאחר דברי טרומן אמר כי הדרומיים מצופים "להישאר צייתנים" בעוד שחוקיהם ותרבותם נהרסים "תחת כסות שקרית של חוק זכויות אזרח נוסף". שישה שבועות לפני הבחירות לנשיאות ב־1948 חזה איסטלנד את תבוסתו של הנשיא הארי טרומן, ואמר לקהל בממפיס שבמדינת טנסי כי "הצבעה בשבילו היא בזבוז". לאחר ניצחונו המפתיע של טרומן, שמר איסטלנד על ארשת ביטחון פומבית.
בשנת 1956 מונה איסטלנד ליו"ר ועדת המשפט של הסנאט, תפקיד בו החזיק עד פרישתו. הוא נבחר מחדש חמש פעמים, ולראשונה נתקל בהתנגדות רפובליקנית ממשית רק ב־1966, כאשר הפוליטיקה בדרום החלה להשתנות בעקבות חוקי זכויות האזרח וההצבעה. באותה שנה התמודד מולו חבר הקונגרס הרפובליקני פרנטיס ווקר (אנ') – הרפובליקני הראשון שנבחר מטעם מיסיסיפי מאז תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים. הקמפיין של ווקר ניסה למשוך לבנים שמרנים למפלגה הרפובליקנית, לאחר שהאפרו-אמריקאים, שזה עתה קיבלו זכות הצבעה, נטו לתמוך בדמוקרטים הליברלים.
יו"ר המפלגה הרפובליקנית במדינה, וירט ירג'ר, שקל להתמודד אך ויתר לאחר שווקר הכריז על מועמדותו. ווקר תקף את איסטלנד מימין, בטענה שלא עשה די כדי למנוע את אישורם של שופטים שתמכו באינטגרציה. כמו שקורה לרוב כשחבר קונגרס צעיר מתמודד מול סנאטור ותיק ופופולרי, הובס ווקר בתבוסה כבדה. שנים לאחר מכן אמר ירג'ר כי החלטתו של ווקר לוותר על מושבו בבית הנבחרים לטובת התמודדות כמעט אבודה על הסנאט "הייתה הרסנית מאוד להתפתחות המפלגה הרפובליקנית במיסיסיפי".
בפברואר 1960 העלה הסנאטור קנת קיטינג הצעה להעביר לדיון בסנאט הצעת חוק זכויות אזרח שיזם ממשל אייזנהאואר. הסנאטור אולין ג'ונסטון התנגד בטענה שהוועדה אינה מוסמכת להתכנס בזמן שהסנאט במליאה, ואיסטלנד קיבל את ההתנגדות. קיטינג טען מאוחר יותר שאיסטלנד בכוונה מנע ממנו לדבר קודם לכן, כדי לעכב את ההצבעה, אך איסטלנד הכחיש זאת והזהירו שלא יחזור על ההאשמה.
בספטמבר 1960 טענו איסטלנד והסנאטור תומאס דוד כי בכירים במחלקת המדינה איפשרו למשטרו של פידל קסטרו לעלות לשלטון בקובה, וכי פקידים זוטרים תקפו את דעת הקהל האמריקאית בתמיכת כלי התקשורת. מזכיר המדינה כריסטיאן הרטר דחה את טענותיהם באומרו שהן אינן נכונות או מטעות.
ב־1962 תמך איסטלנד במינויו של ביירון וייט, המשנה לתובע הכללי, לשופט בבית המשפט העליון. הוא תיאר אותו כ"שופט מוכשר". באותה שנה הציע תיקון לחוקה שנועד לבטל את החלטת בית המשפט העליון נגד תפילה בבתי הספר.
ב־1963 הצטרף איסטלנד לסנאטורים ג'ון סטניס ממיסיסיפי וריצ'רד ראסל הבן מג'ורג'יה בהתנגדותם לאשרור אמנת איסור ניסויי הגרעין – מהלך שנחשב פגיעה ביוזמות של ממשל קנדי.
ב־1970, לאחר שהמועמד לבית המשפט העליון ג'. הרולד קרסוול הואשם בעמדות שוביניסטיות וגזעניות, אמר איסטלנד כי זו הפעם הראשונה שבה מועמד נבחן על השקפותיו בנוגע לזכויות נשים. באפריל אותה שנה טען כי הסנאט לא יאשר שום תיקון לחוקה שקשור לשינוי שיטת הבחירות לנשיאות.
בנובמבר 1970 הצביע איסטלנד, יחד עם סטרום ת'ורמונד וסם ארווין, נגד חוק בטיחות בעבודה שיזם פיקוח פדרלי על תנאי עבודה. בהמשך אותה שנה היה בין שמונה סנאטורים שהתנגדו לווטו של ניקסון בנושא מימון תשדירים פוליטיים – התנגדות שסייעה לבטל את הווטו.
באפריל 1971 הציע איסטלנד חבילת חוקים לתיקון "חוק הביטחון הפנימי" של 1950, כדי לחזק את סמכויות הוועדה למעקב אחר פעילות חתרנית. באוקטובר אותה שנה, לאחר שניקסון מינה את לואיס פאוול וויליאם רנקוויסט לבית המשפט העליון, הודיע איסטלנד שיזרז את הדיונים על מינויים.
ב־1972 נבחר איסטלנד מחדש עם 58% מהקולות – התוצאה הצמודה ביותר שלו. יריבו הרפובליקני, גיל קרמייקל, קיבל תמיכה מניצחונו הסוחף של ריצ'רד ניקסון, אך ניקסון עצמו העדיף בסתר את איסטלנד, שהיה חברו הקרוב. המפלגה הרפובליקנית השקיעה מאמצים במקום זאת בבחירת שני מועמדים לבית הנבחרים – טרנט לוט ות'אד קוקרן – שהפכו לימים לסנאטורים משפיעים. איסטלנד לא תמך פומבית במועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'ורג' מקגוורן, שנחשב ליברלי מדי, אך ארבע שנים מאוחר יותר תמך במועמד הדרומי הדמוקרטי ג'ימי קרטר.
ב־1974 היה בין נותני החסות להצעת חוק של הסנאטור ג'סי הלמס להחזיר את התפילה לבתי הספר הציבוריים. ב־1976 הצטרף לקואליציה של פוליטיקאים דמוקרטים שתמכו בג'ימי קרטר לנשיאות, ו"הניו יורק טיימס" ציין כי איסטלנד וסטניס "מנסים להחזיר את מיסיסיפי לתמיכה במועמד דמוקרטי לאומי לראשונה זה עשרות שנים".
ב־18 במאי 1977 הופיע איסטלנד לצד הנשיא קרטר בבית הלבן בתמיכה בחוק פיקוח על מודיעין זר, ואמר כי "החוק חיוני ביותר למדינה". באותה שנה סייע למשרד המשפטים לבלום יוזמות שהיו מאפשרות לסוכנויות פדרליות לתבוע באופן עצמאי ללא אישור המשרד. באוגוסט 1977 הגיע להסכמה עם קרטר, שר המשפטים גריפין בל, ושר העבודה ריי מרשל, על קנסות של עד 1,000 דולר למעסיקים שיעסיקו מהגרים בלתי חוקיים.
בספטמבר 1977, כשהיה בן 73, שקל איסטלנד פרישה, ודובר על האפשרות שטד קנדי יירש את תפקידו כיו"ר ועדת המשפט של הסנאט. באוקטובר אותה שנה היה בין הסנאטורים הבכירים שהוזמנו לפגישה עם הנשיא קרטר כדי לגייס תמיכה בהסכמי תעלת פנמה.
תקופת ניקסון ופרשת ווטרגייט
ב־1974, עם התפוצצות פרשת ווטרגייט, קיבל איסטלנד מכתב מתובע מיוחד של משרד המשפטים ליאון ג'וואורסקי שהתלונן כי הנשיא ניקסון מסרב למסור ראיות חיוניות, כולל הקלטות. איסטלנד, שהיה בתחילה מתומכי ניקסון, הביע בסוף תמיכה בהחלטת הסנאט להגן על חקירת התובע המיוחד – צעד שנחשב לסימן להתרחקות של תומכים רבים מהנשיא. זמן קצר לאחר מכן נאלץ ניקסון להתפטר.
הנשיא הזמני של הסנאט
בכהונתו האחרונה היה איסטלנד חבר הסנאט הוותיק ביותר מהמפלגה הדמוקרטית, ולכן נבחר לנשיא הזמני של הסנאט – תפקיד שהציב אותו שני בסדר הירושה לנשיאות (אחרי יו"ר בית הנבחרים) בתקופות שבהן לא היה סגן נשיא. הוא שימש כך פעמיים בשנות ה־70 – לאחר התפטרות סגן הנשיא ספירו אגניו ועד מינויו של ג'רלד פורד, ושוב לאחר שפורד הפך לנשיא ועד השבעתו של נלסון רוקפלר כסגן נשיא.
עמדות פוליטיות
התנגדות לזכויות האזרח
איסטלנד התנגד לשילוב גזעי ולתנועת זכויות האזרח. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא דיבר בפומבי נגד שירותם של חיילים אפרו-אמריקאים, והשפיל אותם. ביולי 1945 נשא נאום שנחשב לאחד החריפים בסנאט, שבו טען כי "החייל השחור אינו מסוגל מבחינה גופנית, מוסרית ושכלית לשרת בלחימה". בעקבות דבריו עוררו התבטאויותיו סערה ציבורית והשוואות להיטלריזם. איסטלנד אף טען כי "הנערים מהדרום נלחמים כדי לשמר את העליונות הלבנה".
בשנת 1944 אמר: ”בלבי אין שום דעה קדומה, אך הגזע הלבן הוא הגזע העליון, והגזע השחור הוא נחות, ויש לשמור על הפרדה ביניהם לפי חוק.”
באותה שנה מחה על פסק הדין Smith v. Allwright שאסר על "בחירות לבנים בלבד", באומרו: ”פסק דין זה מגלה נטייה מדאיגה להרוס את ריבונות המדינות. בית המשפט העליון שלנו משתלט על סמכויות החקיקה, וייתכן שעדיין הקונגרס יהיה המעוז האחרון של ממשל חוקתי.”
כאשר הנשיא דווייט אייזנהאואר מינה את ארל וורן לשופט בית המשפט העליון, היה איסטלנד אחד משלושה סנאטורים דרומיים – לצד אולין ג'ונסטון והארלי קילגור – שהמליצו נגד המינוי. הוא גם נמנה עם 11 הסנאטורים שהתנגדו למינוי ג'ון מרשל הרלן השני, ועם 17 שהתנגדו למינוי פוטר סטיוארט.
לאחר שבית המשפט העליון פסק ב־1954 בפרשת פסק דין בראון נגד מועצת החינוך כי ההפרדה בבתי הספר הציבוריים אינה חוקתית, איסטלנד – כמו רוב הדמוקרטים הדרומיים – גינה את ההחלטה. בנאום שנשא בעיירה סנאטוביה, מיסיסיפי, ב־12 באוגוסט 1955, אמר: ”ב־17 במאי 1954 נחרב החוקה של ארצות הברית עקב החלטת בית המשפט העליון. אינכם מחויבים לציית להחלטות של שום בית משפט, כאשר הן מבוססות על שיקולים סוציולוגיים כוזבים בעליל.”
איסטלנד היה פעיל בארגון White Citizens' Council – מועצה לבנה שדגלה בהפרדה גזעית, שמנתה כ־60,000 חברים ברחבי הדרום, ותוארה כ"קו קלוקס קלאן החדש שמפעיל שליטה מחשבתית באמצעות לחץ כלכלי".
עשרה ימים לאחר פסק דין בראון, העיד איסטלנד בסנאט ואמר: ”המוסד הדרומי של הפרדה גזעית הוא אמת טבעית וברורה מאליה, שנולדה מתוך הכאוס של תקופת השיקום. הפרדה מקדמת הרמוניה גזעית. היא מאפשרת לכל גזע ללכת בדרכו ובתרבותו. ההפרדה איננה אפליה... אדוני הנשיא, זהו חוק הטבע וחוק האל שכל גזע זכאי ואף מחויב להמשיך את קיומו. לכל אדם חופשי הזכות להתרועע אך ורק עם בני גזעו, ללא התערבות ממשלתית, אם כך יחפוץ.”
ב־24 ביולי 1957, בראיון עם מייק וולאס בעקבות חקיקת חוק זכויות האזרח של 1957, אמר איסטלנד כי ההפרדה היא רצון שני הצדדים: ”כפי שאמרתי, יש לנו בדרום יותר אנשי מקצוע שחורים, יותר אנשי עסקים, אפילו בעלי מטעים שחורים מכובדים. למעשה, הם התקדמו בדרום יותר מאשר בצפון. יחסי האדון־משרת כיום הם תופעה צפונית בעיקר.”
בשנות ה־60 היה חבר בוועדת הגנטיקה של ארגון Pioneer Fund, שתמך בתיאוריות עליונות גזעיות.
כאשר פעילי זכויות האזרח מיקי שוורנר, ג'יימס צ'ייני ואנדרו גודמן נעלמו במיסיסיפי ביוני 1964 במסגרת מבצע "קיץ החירות" לרישום בוחרים שחורים, ניסה איסטלנד לשכנע את הנשיא לינדון ג'ונסון שמדובר במתיחה וכי אין כלל קו קלוקס קלאן במדינה. הוא אף אמר ששלושת הפעילים "כנראה נסעו לשיקגו".
ג'ונסון סיפר מאוחר יותר: "ג'ים איסטלנד יכול היה לעמוד באמצע השיטפון הגדול ביותר בתולדות מיסיסיפי, והוא היה אומר שהשחורים גרמו לזה, בעזרת הקומוניסטים."
כמו רוב עמיתיו הדרומיים, התנגד איסטלנד לחוק זכויות האזרח של 1964 שאסר הפרדה במקומות ציבוריים. חקיקת החוק גרמה לדמוקרטים רבים במיסיסיפי לתמוך במועמד הרפובליקני בארי גולדווטר, אך איסטלנד עצמו לא התנגד בפומבי לבחירת ג'ונסון. ארבע שנים קודם לכן תמך בשקט בג'ון פיצג'רלד קנדי לנשיאות.
איסטלנד חלק לעיתים על מדיניותו של ג'ונסון בענייני זכויות האזרח, אך שניהם שמרו על ידידות אישית קרובה, שנבעה משנות עבודה משותפות בסנאט. ג'ונסון הסתייע בו בענייני מינויים ושיפוט, כולל במינוי אייב פורטאס לשופט בית המשפט העליון ב־1968.
איסטלנד היה בין החותמים על "המניפסט הדרומי" – מסמך התנגדות רשמי של סנאטורים דרומיים לפסק דין בראון.
בהמשך פעל למינוי חברו הרולד קוקס לשופט פדרלי, בתמורה לאישור מינויו של ת'ורגוד מרשל לבית המשפט לערעורים. בכך נוצרה מערכת שיפוטית במיסיסיפי שהייתה מורכבת ברובה משופטים תומכי ההפרדה.
ב־1969 נסע איסטלנד לרודזיה (זימבבואה של ימינו) ושיבח את שלטון המיעוט הלבן שם על "ההרמוניה הגזעית" שלדבריו חסרה בארצות הברית. לפי מקורות רודזיים, אמר שם: "הכנסתם את הקצה הראשון של היתד כשהרשתם לניגרים המסריחים להיכנס למלון כל כך יפה."
בשנת 1978 שקל לרוץ שוב לסנאט, אך הבין שהקהילה השחורה לא תתמוך בו. פעיל זכויות האדם ארון הנרי אמר לו כי הדבר בלתי אפשרי "כל עוד אתה ממשיך בגישת האדון־משרת שלך כלפי שחורים". איסטלנד החליט לפרוש. בשל מועמד עצמאי שחילק את קולות הדמוקרטים, זכה הרפובליקני ת'אד קוקרן במקומו. איסטלנד פרש יום לאחר חג המולד כדי לאפשר למושל למנות את קוקרן לשארית כהונתו – וכך הקנה לו יתרון ותק בסנאט. לאחר פרישתו נשאר בקשר ידידותי עם הנרי ואף תרם ל־NAACP, אך הצהיר כי "איני מתחרט על דבר בקריירה הציבורית שלי".
אנטישמיות
ב־1968, לאחר שהתנגד למינויו של אייב פורטאס לשופט בית המשפט העליון, אמר איסטלנד כי "אחרי מרשל, לא אוכל לחזור למיסיסיפי אם יהודי ישביע את הנשיא הבא." בשנת 1977 לעג בפומבי לסנאטור היהודי ג'ייקוב יעבץ ואמר לו: "אני לא אוהב אותך או את הסוג שלך."
אנטי־קומוניזם
בשנות ה־50 עמד איסטלנד בראש ועדת חקירה פרו־אמריקאית שחקרה פעילות קומוניסטית בארצות הברית. כיו"ר ועדת הביטחון הפנימי זימן עובדים של "הניו יורק טיימס" להעיד על פעילויותיהם, בטענה שהעיתון מתנגד למדיניות ההפרדה של מיסיסיפי. במאמר מערכת מ־5 בינואר 1956 כתב "הניו יורק טיימס": ”אמונתנו איתנה כי זמן רב לאחר שהסנאטור איסטלנד ותת־הוועדה הנוכחית שלו ייעלמו, זמן רב לאחר שההפרדה תובס בקרב האחרון בדרום, זמן רב לאחר שמקארתיזם יהפוך לזיכרון מביך, ימשיך 'הניו יורק טיימס' לדבר בשם עיתונאיו בלבד – ולדבר, ללא פחד או משוא פנים, את האמת כפי שהוא רואה אותה.” בהמשך איפשר איסטלנד לוועדה להפסיק לפעול עם דעיכת הפחד מהקומוניזם.
מריחואנה
בשנת 1974 עמד בראש ועדת משנה שחקרה את השפעות המריחואנה. הדו"ח הסופי קבע: "חמש שנות מחקר מספקות עדויות חזקות לכך שמריחואנה, בצורות שונות, עלולה להיות מסוכנת בהרבה משסברו בתחילה."
יחסו ל־FBI
איסטלנד היה תומך נלהב של מנהל ה־FBI ג'ון אדגר הובר, ושיתף עמו מודיעין, כולל הדלפות ממשרד החוץ. חקירה של רוברט קנדי איתרה חלק מהדלפות אלו. הובר קיבל מידע שאיסטלנד קיבל כסף וטובות הנאה מהדיקטטור של הרפובליקה הדומיניקנית רפאל טרוחיו, אך בחר לא לנקוט נגדו בצעדים.
שנותיו האחרונות
בסוף דרכו בסנאט נחשב איסטלנד לאחד האנשים המשפיעים ביותר בקונגרס. גם סנאטורים ליברלים שהתנגדו לדעותיו העריכו את יושרו ואת ההגינות שבה ניהל את ועדת המשפטים. הוא שמר על יחסי חברות קרובים עם טד קנדי, וולטר מונדייל, ג'ו ביידן ופיליפ הארט. לאחר פרישתו של הנשיא לינדון ג'ונסון נהג איסטלנד לבקרו תדיר בחווה שלו בטקסס.
בספר זיכרונותיו של פטריק לייהי מ־2022 מתואר מקרה שבו קנדי קידם הצעת חוק שאיסטלנד התנגד לה. איסטלנד הבטיח לו שיכניס את ההצעה לסדר היום אם ישיג די קולות. כשנכשלה ההצעה בהפרש של קול אחד, שאל איסטלנד את אחד הסנאטורים אם הבטיח לקנדי להצביע בעד. כשענה שכן אך שינה את דעתו, אמר לו איסטלנד כי "כאשר סנאטור נותן את מילתו, עליו לעמוד בה" – ושינה בעצמו את הצבעתו ל"בעד", כדי שהחוק יעבור.
איסטלנד נפטר בבית חולים בעיר גרינווד שבמיסיסיפי, ב־19 בפברואר 1986, בגיל 81, מדלקת ריאות.
בשנת 2019, בנאום בחירות, הזכיר ג'ו ביידן את איסטלנד כדוגמה ליכולתו "להביא אנשים יחד", ואמר בחיקוי מבטא דרומי: "הייתי בסיעה עם ג'יימס איסטלנד. הוא מעולם לא קרא לי 'ילד' – תמיד קרא לי 'בן'." דבריו עוררו ביקורת רבה, ובמיוחד מצד הסנאטור קורי בוקר שאמר: "אי אפשר להתלוצץ על כך ששחורים נקראו 'ילדים'. אנשים כמו ג'יימס איסטלנד השתמשו במילים כאלה ובמדיניות גזענית כדי לשמר עליונות לבנה ולשלול מאיתנו את אנושיותנו."
קישורים חיצוניים
- ג'יימס איסטלנד באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ג'יימס איסטלנד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ג'יימס איסטלנד42272919Q723926