ג'יימס מקרירי

ג'יימס מקרירי

לידה	8 ביולי 1838 ריצ'מונד, קנטקי, ארצות הברית
פטירה	8 באוקטובר 1918, 18 באוקטובר 1918 (בגיל 80) ריצ'מונד, קנטקי, ארצות הברית
מקום קבורה	Richmond Cemetery
מדינה
השכלה	קולג' המרכז, אוניברסיטת קמברלנד
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
חתימה
חבר בית הנבחרים של קנטקי 2 באוגוסט 1869 – 2 באוגוסט 1875 (6 שנים)
מושל קנטקי ה־27 וה-37 31 באוגוסט 1875 – 7 בספטמבר 1879 (4 שנים) → פרסטון לסלי לוק בלקברן ←
12 בדצמבר 1911 – 7 בדצמבר 1915 (4 שנים) → אוגוסטוס וילסון אוגוסטוס אוסלי סטנלי ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השמיני של קנטקי 4 במרץ 1885 – 3 במרץ 1897 (12 שנים) → פיליפ תומפסון הבן ג'ורג' דייוויסון ←
סנאטור מטעם קנטקי 4 במרץ 1903 – 3 במרץ 1909 (6 שנים) → ויליאם דבו ויליאם או'קונל בראדלי ←

ג'יימס בנט מקרירי (באנגלית: James Bennett McCreary‏; 8 ביולי 1838 – 8 באוקטובר 1918) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי מקנטקי. הוא ייצג את המדינה בשני בתי הקונגרס של ארצות הברית וכיהן כמושל קנטקי ה-27 וה-37. זמן קצר לאחר שסיים את לימודי המשפטים, קיבל מינוי כמייג'ור היחידי ברגימנט הפרשים ה-11 של קנטקי, ששירת בצבא הקונפדרציה תחת בריגדיר גנרל ג'ון האנט מורגן במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית. לאחר המלחמה חזר לעסוק בעריכת דין. בשנת 1869 נבחר לבית הנבחרים של קנטקי, שם כיהן עד 1875; פעמיים אף נבחר לשמש כיושב ראש הבית. בוועידת המפלגה הדמוקרטית ב-1875 נבחר כמועמד לתפקיד המושל, וניצח בקלות את הרפובליקני ג'ון מרשל הרלן. מאחר שהמדינה עדיין סבלה מהשלכות המשבר הפיננסי של 1873, מרבית פעולותיו כמושל נועדו להקל על מצוקת חקלאי המדינה העניים.

ב-1884 נבחר מקרירי לראשונה לבית הנבחרים של ארצות הברית, שם כיהן שש קדנציות. כמחוקק תמך במדיניות 'כסף חופשי' ופעל רבות למען האינטרסים החקלאיים של קנטקי. לאחר שני ניסיונות כושלים להיבחר לסנאט, הוא זכה לתמיכתו של המושל ג'ון בקהאם, וב-1902 בחרה בו האספה הכללית של קנטקי לכהן בסנאט. הוא כיהן שם כהונה אחת, שלא התבלטה במיוחד, וב-1908 הצליח בקהאם לגבור עליו ולהחליף אותו. הקרע בין מקרירי לבקהאם לא נמשך זמן רב, ובקהאם תמך במקרירי בבחירתו לכהונה שנייה כמושל בשנת 1911.

מקרירי התמודד בבחירות עם מצע רפורמות פרוגרסיביות וניצח את הרפובליקני אדוארד אוריר בבחירות הכלליות. בתקופת כהונתו השנייה הפך לדייר הראשון של אחוזת המושל החדשה (והנוכחית). הוא גם המושל היחיד שחי הן באחוזת המושל הישנה והן בחדשה. בתקופתו השנייה הוביל לחקיקת חוקי עבודה שונים, ושכנע את המחוקקים לאפשר לנשים להצביע בבחירות למועצות בתי ספר, לחייב קיום פריימריז ישירים, להקים ועדת שירותי ציבור מדינתית, ולאפשר למחוזות בקנטקי לקיים משאלי עם בשאלת קבלת חוקי היובש או דחייתם. הוא גם הגדיל באופן משמעותי את תקציבי החינוך וקידם רפורמות כמו חוק חובת לימודים, אך לא הצליח להעביר חוקים שיגבילו לוביזם במסדרונות המושל או ייצרו מערכת פיצויי עובדים. מקקרי היה אחד מחמישה ממונים על בניית אחוזת המושל החדשה, והייתה לו השפעה ניכרת על התכנון. כהונתו הסתיימה ב-1915, והוא נפטר שלוש שנים מאוחר יותר. מחוז מקרירי הוקם במהלך כהונתו השנייה כמושל ונקרא על שמו.

ביוגרפיה

ראשית חייו

ג'יימס בנט מקרירי נולד בריצ'מונד שבקנטקי, ב-8 ביולי 1838. הוריו היו אדמונד ר. וסברינה (בנט) מקרירי. את השכלתו הראשונית קיבל בבתי הספר המקומיים, ולאחר מכן למד בקולג' סנטר שבדנוויל, שם קיבל תואר ראשון ב-1857. מיד לאחר מכן נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת קמברלנד בלבנון, טנסי. בשנת 1859 סיים תואר ראשון במשפטים כמצטיין כיתתו, התקבל ללשכת עורכי הדין והחל לעסוק בעריכת דין בריצ'מונד.

לאחר קרב ריצ'מונד ב-29 באוגוסט 1862 גייס דייוויד וולר שנוולט, תומך הקונפדרציה ממחוז מדיסון, רגימנט חדש לצבא הקונפדרציה. ב-10 בספטמבר 1862 מונה שנוולט לקולונל וקיבל פיקוד על 'רגימנט פרשי קנטקי ה-11'. מקרירי הצטרף כמייג'ור – היחיד בדרגת זו ברגימנט. הרגימנט הוכנס מיד לפעילות, כולל סיורים ולחימה נגד כנופיות. כשלושה חודשים לאחר הקמתו סייע בקרב הרטסוויל בהשגת ניצחון לקונפדרציה. בשנת 1863 הצטרף הגדוד לפשיטה המפורסמת של מורגן לאוהיו. הקולונל שנוולט נהרג ב-4 ביולי 1863 בקרב טבס בנד, ומקרירי קיבל את הפיקוד על הרגימנט. לאחר הקרב המליץ ג'ון ברקינרידג' לקדם אותו ללוטננט קולונל, ומקרירי אכן קיבל את הדרגה.

מרבית הרגימנט נלכד על ידי כוחות האיחוד בקרב באפינגטון איילנד ב-17 ביולי 1863. כ-200 לוחמים בפיקוד מקרירי הצליחו להימלט במתקפה רכובה, אך נלכדו למחרת. מקרירי נשלח לכלא בסינסינטי, ובהמשך הועבר לפורט דלאוור ולבסוף לאי מוריס שבקרוליינה הדרומית, שם היה כלוא עד סוף אוגוסט 1863. הוא שוחרר במסגרת חילופי שבויים ונשלח לריצ'מונד, וירג'יניה. לאחר חופשה קצרה מונה לפיקוד על גדוד מעורב מקנטקי וקרוליינה הדרומית ועסק בעיקר במשימות סיור עד סוף המלחמה.

נישואים וחיים לאחר המלחמה

לאחר המלחמה חזר מקרירי לעסוק בעריכת דין. ב-12 ביוני 1867 נישא לקתרין 'קייט' יוז, בתו היחידה של החוואי העשיר תומאס יוז. לשניים נולד בן אחד.

תחילת הקריירה הפוליטית

ב-1869 נבחר מקרירי לבית הנבחרים של קנטקי, וב-1871 נבחר שוב ללא מתחרים. בין הנושאים המרכזיים בסשן החקיקה היה אישור לקו רכבת בין סינסינטי לקנטקי ולמזרח טנסי, דבר שעורר התנגדות מצד מסילת הרכבת לואיוויל–נאשוויל. מקרירי תמך בחוק והוביל אותו כיו"ר בית הנבחרים. החוק עבר, למרות התנגדויות רבות.

מקרירי נבחר שוב ב-1873 ושוב כיהן כיושב ראש.

כהונה ראשונה כמושל (1875–1879)

ב-1875 היה אחד מארבעה ותיקי הקונפדרציה שהתמודדו על מועמדות המפלגה הדמוקרטית למשרת המושל. האחרים היו ג'ון סטיוארט ויליאמס, ג'. סטודארד ג'ונסון וג'ורג' ב. הודג'. ויליאמס נחשב למועמד המועדף בתחילת ועידת המועמדות הדמוקרטית, למרות התקפות על אופיו מצד עיתונים בחלק המערבי של המדינה. עם זאת, מקרירי ניצח את ויליאמס בהצבעה הרביעית. הרפובליקנים הציבו מנגד את ג'ון מרשל הרלן, קצין לשעבר בצבא האיחוד. קמפיין הבחירות התמקד במחלוקות פוליטיות לאחר תקופת השיקום, במחלוקות כלכליות בעקבות המשבר הפיננסי של 1873 ובשאלות של תקצוב וריבית. מקרירי ניצח בהפרש גדול.

בהמשך כהונתו התרכז בנושאים כלכליים, הורדת ריבית, הורדת מיסים, רפורמות בתחום רכוש ומיסוי מסילות ברזל, הפרדת אוניברסיטת קנטקי מאוניברסיטת טרנסילבניה, והקמת מועצת בריאות מדינתית.

כהונתו בקונגרס

לאחר כהונתו כמושל, חזר מקרירי לעיסוקו כעורך דין. בשנת 1884 התמודד על מושב בקונגרס מטעם מחוז הקונגרס השמיני של קנטקי. יריביו על המועמדות הדמוקרטית היו מילטון דרהאם ופיליפ תומפסון הבן , ששניהם כיהנו בעבר כנציגי המחוז. מקרירי גבר על שניהם, ובבחירות הכלליות בנובמבר ניצח את הרפובליקני ג'יימס סבסטיאן בפער של 2,146 קולות. זה היה פער הניצחון הגדול ביותר של מועמד דמוקרטי במחוז השמיני.

במהלך כהונתו, ייצג מקרירי את האינטרסים החקלאיים של קנטקי, והגיש הצעת חוק להקמת מחלקת החקלאות של ארצות הברית. הצעת חוק שכללה את רוב הסעיפים שכתב עברה בהמשך המושב. הוא גם הציע תיקון מוצלח לחוק המכס וילסון–גורמן, שהחריג ציוד חקלאי ומכונות חקלאיות מהמכסים. כתומך "כסף חופשי", הוא מונה על ידי הנשיא בנג'מין הריסון להיות ציר בוועידת המטבע הבינלאומית בבריסל, בלגיה, בשנת 1892. כיו"ר ועדת החוץ של בית הנבחרים, כתב הצעת חוק להקמת בית משפט ליישוב מחלוקות על תביעות קרקע שנבעו מרכישת גדסדן ומהסכם גואדלופה אידלגו. הוא תמך ביצירת מסילת רכבת שתחבר בין קנדה, ארצות הברית ומקסיקו. בשנת 1890 קידם הצעת חוק שאישרה את הוועידה הפאן-אמריקנית הראשונה, וכן תמך בוועידה הרפואית הפאן-אמריקנית שהתכנסה בוושינגטון בשנת 1893. הוא כתב דו"ח שהכריז על התנגדות אמריקאית לבעלות אירופית על תעלה שתקשר בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, וקידם חקיקה שהסמיכה את נשיא ארצות הברית לנקוט צעדי תגמול נגד ספינות זרות שהטרידו ספינות דיג אמריקאיות.

ב-1890, שוב עלה שמו של מקרירי כמועמד לסנאט של ארצות הברית כדי להחליף את ג'יימס בק, שמת במהלך כהונתו. ג'ון גריפין קרלייל, ג'יימס פרוקטור נוט, ויליאם לינדזי, לייבן מור ואוון סטל הועמדו גם הם על ידי פלגים שונים במפלגה הדמוקרטית; הרפובליקנים הציגו את סיילס אדמס . קרלייל נבחר בסיבוב ההצבעה התשיעי. מקרירי המשיך לכהן בבית הנבחרים עד 1896, אז הפסיד בניסיונו לקבל מועמדות לקדנציה שביעית ברציפות. באותה שנה עלה שמו גם כמועמד לסנאט, אך הוא קיבל לא יותר מ-13 קולות. בעקבות תבוסות אלו, הוא חזר לעסוק בעריכת דין בריצ'מונד.

מקרירי השתתף בקמפיין למען המועמד הדמוקרטי ויליאם גובל במהלך מערכת הבחירות השנויה במחלוקת לתפקיד המושל בשנת 1899. בין השנים 1900 ל-1912 ייצג את קנטקי בארבעה כנסים לאומיים רצופים של המפלגה הדמוקרטית. המושל ג'ון בקהאם ומנגנון המפלגה החזק שלו תמכו במועמדותו של מקרירי לסנאט בשנת 1902. יריבו, הסנאטור המכהן ויליאם דבו, נבחר שש שנים קודם לכן כמועמד פשרה, והיה הסנאטור הרפובליקני הראשון בתולדות קנטקי. דבו לא טרח לבסס לעצמו תמיכה בקרב המחוקקים מאז בחירתו, ולכן מקרירי נבחר בקלות ברוב של 95–30. לאחר בחירתו לסנאט, תמך מקרירי במועמדותו של בקהאם לכהונה נוספת כמושל בשנת 1903. בתקופת כהונתו בסנאט שלא התבלטה במיוחד, המשיך לתמוך בהטבעת כסף חופשי וניסה לקדם את האינטרסים החקלאיים של המדינה.

כהונתו של מקרירי בסנאט הייתה אמורה להסתיים ב-1908, אותה שנה שבה הסתיימה גם כהונתו השנייה של בקהאם כמושל. מתוך רצון להיבחר לסנאט לאחר כהונתו כמושל, שכנע בקהאם את בעלי בריתו במפלגה לבחור את מועמדי הדמוקרטים למושל ולסנאטור בפריימריז שייערכו ב-1906 – שנה לפני הבחירות למושל ושנתיים לפני הבחירות לסנאט. כך יובטח שהפריימריז יתקיימו במהלך תקופת כהונתו כמושל, שבה הייתה לו השפעה רבה על המפלגה. מקרירי חבר כעת לאויביו של בקהאם – ג'וזף בלקברן, הנרי ווטרסון ואחרים – וניסה לשמור על מושבו בפריימריז. במהלך הקמפיין, הוא הדגיש את ניסיונו בענייני חוץ ונושאים לאומיים, בניגוד לגילו הצעיר ולחוסר הניסיון הלאומי של בקהאם. בקהאם השיב באזכור עמדתו הנוקשה בעד חוק היובש, לעומת גישתו המתונה יותר של מקרירי, ובטענה שהפריימריז נותן לציבור אפשרות לבחור את נציגיו ולא להשאיר זאת לוועידות מפלגה. בסופו של דבר, בקהאם ניצח בפריימריז בהפרש של 11,000 קולות, מה שהפך את מקרירי ל"ברווז צולע" עם עוד שנתיים לכהן.

כהונה שנייה כמושל (1911–1915)

למרות העימותים הקודמים, ב-1911 שוב תמך בקהאם במקרירי, והוא זכה במועמדות הדמוקרטית וניצח את אדוארד אוריר בבחירות הכלליות. מקרירי קידם רפורמות פרוגרסיביות רבות: זכות הצבעה לנשים בבחירות למועצות בתי ספר, פריימריז ישירים, הקמת ועדת שירותי ציבור, רפורמות מס, פיקוח על בנקים ובניית אחוזת מושל חדשה (שאותה תכנן מקרוב). בתקופתו הוקם מחוז מקרירי – האחרון מבין 120 מחוזות קנטקי.

מותו

לאחר סיום כהונתו חזר לעסוק בעריכת דין, ונפטר בריצ'מונד ב-8 באוקטובר 1918. הוא נקבר בבית העלמין בריצ'מונד, קנטקי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'יימס מקרירי בוויקישיתוף

• ג'יימס מקרירי באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• ג'יימס מקרירי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ג'יימס מקרירי42404427Q734713