גליית

גליית

עיסוק	לוחם ענק
אם	הרפה (-ערפה)
בתנ"ך	ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים ד'-ז'

גָּלְיָת היה אישיות מהתנ"ך, גיבור פלישתי מגת, ענק, לחם בישראל בימיו של המלך שאול, ונוצח על ידי דוד בקרב דוד וגליית.

שמו ומוצאו

פרט לפסוק ד' בו גָּלְיָת נקרא בשמו, נזכר גָּלְיָת בפרק י"ז רק בהתייחסות למוצאו: הַפְּלִשְׁתִּי. מוצאו של גָּלְיָת מהעיר הפלישתית גת. ייתכן שהכינוי "הפלישתי" מרמז על נקודת מבטם של בני ישראל. ייתכן כי שמו של גָּלְיָת הוא מהשורש ג-ל-ה. ואילו משה גרסיאל מצביע על מיצלול בצימוד השמות ' גָּלְיָת שמו מגת ', צימוד זה לשיטתו, יוצר חרוז פנימי. בקרב החוקרים יש מחלוקת האם השם גוליית הוא שמי או פלשתי או שאולי מדובר בשם תאופורי חורי.

גוליית היה אחד מארבעת ילידי הרפה, התלמוד מוסיף שאמו של גָּלְיָת הרפה, היא ערפה המואבית. שני שמות אלה, ערפה והרפה, נדרשים בתלמוד על דרך גנאי. על בניה הענקים של ערפה-הרפה נאמר שם: "בשכר ארבע דמעות, שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גיבורים". עוד נאמר שם: "אמר הקב"ה: יבואו בני הנשוקה (ערפה) וייפלו ביד בני הדבוקה (רות)". הדברים רומזים לדוד המלך, מצאצאי רות, שהרג את גָּלְיָת. המסורת המזהה את ערפה עם הרפה באה לידי ביטוי גם במדרש רות זוטא, המזהה את גָּלְיָת הפלישתי כבנה של ערפה.

בתוספתא לתרגום נכתב שגוליית היה מזרע שמשון. רבי משה סופר כתב בספרו תורת משה שערפה התעברה משמשון בעת מאסרו אצל פלשתים. ואילו במדרש הובא שבאותו הלילה שערפה נפרדה מחמותה באו עליה מאה פלשתים. והתעברה וילדה את גליית.

קרב דוד וגוליית

ערך מורחב – דוד וגוליית

בימי מלכותו של שאול המלך, התרחשה מלחמה בין הפלשתים, שגוליית היה גיבורם, לממלכת ישראל. גוליית, שהיה נוהג לחרף את ישראל, קרא להם לשלוח אליו אחד מהם לדו קרב שיכריע את המלחמה. שאול הבטיח למי שיכה אותו עושר גדול, וחופש למשפחתו מעבודות המלך, ושיתחתן עם בת המלך. איש לא ניסה לגבור על גוליית, עד שהנער דוד שהיה רועה צאן, התנדב להילחם בו והצליח להורגו. ובכך הוכרעה כל המלחמה.

תיאור דמותו

לתיאור קומתו ולבושו של גָּלְיָת מוקדשים ארבעה פסוקים בספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים ד'-ז':

(ד) וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת.
(ה) וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת.
(ו) וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו.
(ז) [וְעֵץ] (וחץ) חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו.

על פי שיטת הרמב"ם לפיה אמה היא 45.6 ס"מ (וזרת היא מחצית האמה, כלומר 22.8 ס"מ) יוצא שגובהו של גוליית הוא 2.96 מטר.

הציוד הצבאי אותו נושא גָּלְיָת מתאים להתמודדות הנעשית פנים אל פנים.

תיאורו של גָּלְיָת בהמשך כענק הבז לדוד, לעמו ולאלוקיו, בא להסביר את עונשו של גָּלְיָת, ”כִּי חֵרֵף, מַעַרְכוֹת אֱלֹקִים חַיִּים” (ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק כ"ו).

יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" כותב, כדברי הפסוק, כי גובהו של גָּלְיָת הוא שש אמות וזרת. בן מתתיהו מוסיף על התיאור במקרא כי רבים היו נושאים את כליו וכידונו היה כבד מלשאת אותו ביד ימין. ישנו מדרש המספר כי נושא הצינה המתואר במקרא כהולך לפני גליית היה אוריה החתי לפני גיורו. יצויין כי ישנם המפקפקים במהימנותו של מדרש זה.

הציוד אשר ברשות גָּלְיָת דומה לתיאור המאוחר במקצת של הציוד אשר נמצא בידי גיבורי ה"איליאדה" להומרוס, אשר מוצאם מאיי יוון.

גוליית ואלחנן בן יערי

בסיפור המופיע בספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק נ', דוד הורג את גָּלְיָת בעמק האלה ובסיפור המופיע בספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט הוכה גָּלְיָת על ידי אלחנן בן יערי. הדמיון בין שני הסיפורים אינו רק בזהות המפסיד אלא גם במקום מוצאו העיר גת. בשני המקורות נערך קרב ביניים בין שני יחידים. בשני הסיפורים מושוות חניתו של גָּלְיָת ל"מנור אורגים". השוני בין שני הסיפורים הוא, שדוד הכה את הפלישתי בעמק האלה ואילו הסיפור על אלחנן בן יערי מורה על מקום אחר בשם גוֹב.

רש"י פירש על פי המדרש שדוד מכונה כאן אלחנן ומכונה "אורגים" על שם התייחסו אחר בצלאל בן אורי שארג את הפרוכת. והמלבי"ם פירש שהיו אלו שני מעשים שונים בשני אחים בניהם של ערפה.

בספר דברי הימים א', פרק כ', פסוק ה' מובא הסיפור בשינוי פרטים: וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יעור אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, כלומר לפי דברי הימים, אלחנן הרג את אחיו של גָּלְיָת, ששמו "לַחְמִי".

מותו

הנביא מספר כי: ” וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד-דָּוִד” והלה הורג את גָּלְיָת, כאשר הוא משתמש בעזרת קלע ואבן.

מהסיפור בשמואל א', י"ז עולה כי האבן טבעה במצחו של גָּלְיָת ודוד נותן לו את מכת המוות בחרבו. לאחר הקרב חרבו של גָּלְיָת הובאה לעיר הכהנים נוב. החרב ניתנה לדוד בחזרה על ידי אחימלך בן אחיטוב בעת שברח מפני שאול.

ראו גם

• דוד וגוליית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

גוליית42846283Q192785