הודמזוושרהיי

הוֹדְמֶזֶווָשָרְהֵיי
Hódmezővásárhely
	בית העירייה
חבל	דרום המישור הגדול
מחוז	צ'ונגרד
נפה	נפת הודמזוושרהיי
שטח	487.98 קמ"ר
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	44,795 (2015)
‑ צפיפות	96.73 נפש לקמ"ר (2015)
אזור זמן	UTC +1
	http://www.hodmezovasarhely.hu
	(למפת הונגריה רגילה) בודפשט דברצן מישקולץ סגד פץ' גיור נירג'האזה קצ'קמט אוסטריה סלובקיה אוק. רומניה סרביה קרואטיה סל. הודמזוושרהיי

הוֹדְמֶזֶווָשָרְהֵיי (בהונגרית: Hódmezővásárhely) היא עיר במישור הפאנוני בדרום-מזרח הונגריה ממזרח לנהר טיסה. המשמעות המילולית של השם היא "[עיר] היריד של אחו הבונים". העיר היא מרכז אדמיניסטרטיבי לאזור ומרכז תיירות וקיט במישורים הגדולים, בעיקר שיט ודיג בנהר טיסה ורכיבה על סוסים. העיר מהווה גם מרכז תרבות, אמנות ואומנות מסורתית.

היסטוריה

מקורות ארכאולוגיים מתארכים את ההתיישבות במקום לתקופה הנאוליתית.

בימי הביניים קמו במקום מספר כפרים בשמות Hód, Vásárhely, Tarján ו-Ábrány. במאה ה-15 איחד השליט המקומי יאנוש הוניאדי את הכפרים לעיר בעלת זכות לקיים שוק. ב-1540 התיר סינוד כנסייתי לכומר המקומי לקרוא את מזמורי התהילים בשפה ההונגרית וסייע בכך בשמירת השפה באזור. באמצע המאה ה-16 נכבשו העיר וסביבותיה על ידי האימפריה העות'מאנית והיא נותרה תחת הכיבוש העות'מאני עד 1711. בעת הכיבוש ננטשה העיר כמעט כליל. רק תחת שלטונו של פרנץ ראקוצי בראשית המאה ה-18 הוקמה העיר מחדש. בתקופת מהפכת 1848 גייס לאיוש קושוט את תושבי העיר ואלו נלחמו נגד התקפות הסרבים.

בתקופת הממלכה הדואלית, במחצית השנייה של המאה ה-19, התפתחה העיר ומשכה אליה אוכלוסייה של המעמד הבינוני ובהם סוחרים ותעשיינים (בעיקר בתחום ייצור הקרמיקה ומוצרי המזון) שפיתחו אותה והגדילו את אוכלוסייתה לשיא. זאת בנוסף לעיסוק המסורתי בחקלאות מרעה, גידול תירס, אספקת ביצים והתמחות בגידול סוסים. ב-1873 קיבלה מעמד של עיר ובשנת 1890 הייתה לעיר הרביעית בגודלה בהונגריה עם 55,475 תושבים. באותה תקופה הוקם סכר לייבוש אגם הוד הסמוך ולמניעת השיטפונות העונתיים ובכיכר המרכזית, כיכר קושוט, הוקמו בנייני העירייה, הדואר ובית משפט השלום וכן בית קזינו, רובם מלבנים מקומיות.

מלחמת העולם הראשונה זרעה בעיר חורבן, הרס וקטל המוני. גם לאחר שתמה המלחמה סבלה העיר מפשיטה רומנית במסגרתה בוצע ב-25 ביולי 1919 טבח בו נהרגו 56 איש. בתקופת מיקלוש הורטי ידעה העיר שגשוג מחודש. במלחמת העולם השנייה סבלה העיר ההונגרית פחות מהממוצע. ב-1940 היה במקום בסיס מרכזי של שירות העבודה, אליהן נשלחו יהודים לעבודות כפייה עבור הצבא ההונגרי בחזית המזרחית. באפריל 1944 הוקם גטו אליו רוכזו יהודי העיר על ידי אנשי צלב החץ ורכושם הוחרם. ביוני גורשו יהודי העיר לגטו סגד, רובם נשלחו בסוף אותו חודש למחנות אושוויץ ושטרסהוף. העיר נכבשה על ידי הצבא האדום ב-8 באוקטובר 1944.

מסוף המלחמה ועד 1950 הלאימה ממשלת הונגריה הקומוניסטית את החוות החקלאיות ומפעלי הייצור החלקאיים, עליהן נשענו כלכלות העיר והאזור והפכה אותם לקולקטיבים. ההריסות שזרעה המלחמה שוקמו בבניה חפוזה של מבני בטון והעיר הפכה לעיר סובייטית אפורה. בשנות ה-90, עם כינון הדמוקרטיה החלה תנופת שיקום. העיר קיבלה מעמד של עיר אדמיניסטרטיבית במחוז והחל בה תהליך שמיצב אותה כמרכז מקומי לתיירות אקולוגית במישור ההונגרי ומרכז לסדנאות אומנים מסורתיים וגלריות של אמנים, בעיקר בתחום הקרמיקה. בסביבות העיר פארקים רחבי-ידיים ומעיינות חמים.

יהודי העיר

בית הכנסת

עד השואה

כאתר מסחרי מרכזי משכה העיר תמיד סוחרים נודדים יהודים, אך הם לא התיישבו בה. בשנת 1748 הזמין הרוזן קארוי (Károlyi) יהודים להתיישב בחוות החקלאיות בתחום נחלתו, שהעיר הייתה חלק ממנה. מספר קטן של יהודים נענה להזמנה, אך יהודים אלו גורשו מהעיר ב-1770 בהוראת הכנסייה היוונית אורתודוקסית. עם זאת, ב-1783 נמנו בעיר חמש משפחות סוחרים יהודים. ב-1810 קיבלה הקהילה היתר למכור יין כשר וב-1820 הוקמה בעיר ישיבה. ב-1834 נמנו 34 משפחות יהודיות. ב-1836 נפתח בית כנסת ותשע שנים לאחר מכן בית ספר יהודי סמוך לו ומקווה טהרה כן נוסדו בית קברות וחברה קדישא. יהודים מהעיר השתתפו במרד 1848 ואחריו ספגה הקהילה עונש כספי מן האוסטרים. ב-1850 הוקם בית הכנסת החדש וב-1868, עקב הקרע ביהדות הונגריה, הצטרפה הקהילה ליהדות הנאולוגית. מספר היהודים ב-1869 היה 1,312 והוא הגיע לשיא של 1,685 ב-1880 (כ-3.2% מן האוכלוסייה הכללית באותה עת). רב הקהילה בשנים 1933–1937 היה מאיר וייס, לימים חתן פרס ישראל למדעי היהדות.

בתקופת השואה

ב-1941, ערב שואת יהודי הונגריה, היו בעיר כ-1,500 יהודים. החל מ-1939 נחקקו חוקים מפלים. ב-1940 הוקם בעיר בסיס פלוגות עבודה לחזית המזרחית והגברים היהודים רוכזו לפלוגות אלו, מהם רבים לא שבו. ב-1944 הוחרם הרכוש היהודי ואנשי צלב החץ ריכזו את היהודים לגטו, יחד עם יהודי עיירות וכפרי הסביבה. ב-16 ביוני רוכזו 737 יהודי הגטו לבית הכנסת ועברו השפלות והתעללות במשך יומיים בסופם הועברו לגטו סגד. על אף שסגד נמצאת במרחק של 22 ק"מ, ארך המסע ברכבת הדחוסה כמעט יומיים. מגטו סגד נשלחו רוב יהודי העיר בסוף אותו חודש למחנות אושוויץ ושטרסהוף. מן היהודים שנשלחו לאושוויץ שרדו חמישה ובמחנה הריכוז שטרסהוף נרצחו כ-500.

לאחר המלחמה ועד ימינו

לאחר המלחמה שב הרב לורינץ וייס והקים את הקהילה, שמנתה ב-1955, 259 נפשות, מספר שירד עוד לאחר המרד ההונגרי ב-1956 והגיע לשפל של 80 יהודים ב-1960. בית הכנסת, שניזוק במלחמה, עמד הרוס למחצה ונטוש. ב-1974 הונצח זכר יהודי העיר בלוח שיש מטעם המועצה המקומית וב-1986 החלו עבודות לשיקום מבנה בית הכנסת ובית הספר היהודי שהתנהלו בעצלתיים. מבנה בית הכנסת המחודש נחנך רק בראש השנה ב-2005. בית הקברות ניזוק אך מעט.