היסטוריה של העיתונאות בארץ ישראל
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: שפה עילגת ואי דיוקים היסטוריים.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: שפה עילגת ואי דיוקים היסטוריים. |
היסטוריה של העיתונאות בארץ ישראל היא מונח המתאר את תקופת הזמן של הפעילות העיתונאית העברית בארץ ישראל, הן לפני הקמת מדינת ישראל והן אחריה; כמעט 200 שנה אחרי שהעיתונאות היהודית ואחריה גם העברית התבססו באירופה.
רקע
במחצית הראשונה של המאה ה-17 נוסד העיתון "גזטה די אמסטרדם", הנחשב לעיתון היהודי הראשון בעולם. הוא נכתב בספרדית[1] ויצא לאור כנראה החל משנת 1672 (ראו הגיליון הישן ביותר הקיים כיום, כאן משמאל).[2] כעשור וחצי אחריו החל לצאת לאור העיתון היהודי השני, קורנטין, שנועד לאוכלוסיית האשכנזים באמסטרדם. גליונו הראשון של זה ראה אור לראשונה ב-16 באוגוסט 1686. הוא נכתב ביידיש בכתב רש"י[3] והתקיים שנה וחצי. שני העיתונים יועדו בעיקר לסוחרים ומרכזם היה מסחר וכלכלה, אך הופיעו בהם גם ידיעות מדיניות ואחרות. כתב העת העברי הראשון היה כנראה פרי עץ חיים, שיצא לאור אף הוא באמסטרדם החל מ-1691 במשך יותר ממאה שנים וכלל בעיקר קובץ שו"ת תורני.
בשנות ה-40 של המאה ה-19 התרחשה התפתחות מואצת של העיתונאות היהודית. אחת הסיבות לכך הייתה עלילת דמשק, שהותירה חותם עמוק על הקהילות היהודיות בעולם. ב-1856 החל לצאת לאור העיתון העברי הראשון במרכז אירופה - "המגיד", לאחר 4 שנים יצא לאור "המליץ" ושנה נוספת אחר כך גם "הצפירה".[4] שבועונים שיצאו במקביל הוסיפו ויצקו את יסודות העברית שפרחה יותר מאוחר בא"י.
תולדות העיתונאות העברית בארץ ישראל
- לפני התקופה הראשונה 1672-1863 - הופעתם של העיתונים הראשונים בארץ ישראל
- תקופה ראשונה: 1863-1864 - הופעתם של שני העיתונים הראשונים בירושלים.
- תקופה שנייה: 1870-1914- הופעתם המחודשת של עיתונים עבריים בארץ ישראל, לאחר שקודמיהם נסגרו בהוראת הטורקים.
- תקופה שלישית: 1919-1948- סוף מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה.
לפני התקופה הראשונה
עיתונים יהודים רבים ראו אור במדינות אירופאיות ולא בארץ ישראל, אך רבים מחוקרי ההיסטוריה של התרבות היהודית טוענים כי העיתון "לדינשטאגישי קורנאט" שמשמעותו בעברית: "השליח של יום שלישי" היה העיתון הארץ-ישראלי היהודי הראשון, שהגיליון הראשון שלו יצא ב-13 באוגוסט 1686. העיתון נכתב בידייש בכתב רש"י והתקיים שנה וחצי. עם זאת, יש חוקרי היסטוריה יהודית שטוענים כי העיתון הראשון היה דווקא "גאזיטה דה אמסטרדם", שהופיע לראשונה בשנת 1672 והתקיים כשלושים שנה.
העיתונים באותן התקופות היו בשלבים מוקדמים והיו מיועדים בעיקר לסוחרים.[5]
תקופה ראשונה
התקופה הראשונה בישרה את ראשית העיתונאות בארץ ישראל, שני עיתונים נולדים: הלבנון וחבצלת:
- "הלבנון" - נוסד כמקור פרנסה על ידי יואל משה סלומון ומיכל הכהן. הם שבו לירושלים לאחר שלמדו דפוס בגרמניה והקימו בית דפוס. בגלל ההוצאות שהיו כרוכות בהקמת בית הדפוס הם קיבלו שותף נוסף, יחיאל ברי"ל. על מנת ששלושתם יוכלו להתפרנס הם הוציאו את העיתון כמוצר נלווה לבית הדפוס. בעיתון היו מדורי מסחר, כלכלה וכו'.
- "חבצלת" - קם לאחר כמה חודשים. בעליו ועורכיו היה ישראל ב"ק. הוא הוציא את העיתון כתגובה על הוצאת הלבנון, ומשום שבית הדפוס של סלומון היווה איום על בית הדפוס שלו. כותרת המשנה של חבצלת הבטיחה לקוראים שהעיתון ישמיע חדשות מ"ערי יהודא וחוצות ירושלים".
שני העיתונים סבלו מבעיות כלכליות ועל כן התפתחה יריבות קשה ביניהם. ב-1864, לאחר שהופיע גיליון שני של הלבנון, אחרי שהייתה הלשנה שהלבנון כותב נגד הטורקים, התקבל צו של השלטונות הטורקים לסגור אותו.
הלבנון לא מת גם לאחר שהוא נסגר. אחד מעורכיו, יחיאל ברי"ל, המשיך להוציא אותו לאור בפריז. החבצלת קיבל רישיון מחודש להוציא את העיתון אחרי פסק זמן של 5 שנים ויצא כדו-שבועון. העיתון המשיך לצאת ברציפות עד 1911.
תקופה שנייה
השפה העברית לא הייתה נפוצה בא"י. העברית לא מתה והשימוש בה היה בעיקר בקריאה ולא כשפת דיבור. בן יהודה הוסיף נדבך בתחייתה כשפה מדוברת.
היקף הדפסות העיתונים גדל בשל גידול במספר הקוראים.
שנת 1881 נחשבת לנקודת ציון. בשנה הזו עולה לתודעה אליעזר בן-יהודה, הוא מצטרף תחילה למכללת חבצלת, ולאחר שלוש שנים הוא הצטרף לבית דפוס, שהוציא את עיתון "הצבי". לאחר מכן הוא רכש את הזכויות על העיתון, ורכש את הזכות להשתמש בשם.
ב-1884 בן יהודה החל להוציא את עיתונו העצמאי. העיתון שלו נקרא עיתון יומי אף כי יצא פעם אחת בשבוע- מה שמלמד על צורת הכתיבה ושימוש בביטויים חדשים. העיתון עבר גלגולים שונים ויצא כשבועון ולאחר מכן כיומון. ב-1896 הוציא בן יהודה את כתב העת השקפה שהחליף את הצבי בתקופה בה הוא נסגר זמנית (1908-1902)
אליעזר בן-יהודה שינה את העיתונות העברית בא"י. העיתונאות המודרנית במערב הייתה בעיקר עיתונאות פופולרית להמונים. אף כי היה מחיה השפה העברית, צריך היה הוא עדיין להתפרנס. לכן שילב בעיתון שלו מאפיינים של "צהובון". הוא הנהיג את השימוש בכותרות גדולות ובידיעות שערורייתיות, שעד אז תפסו מקום שולי וכן פרסם תרגומים לסיפורים שונים. בן יהודה החל מהפכה ועיתונו כבר לא היה עיתון לאנשים חושבים, לראייה- הכותרות השתרעו על כל העמוד הראשון. דוגמה לכותרת: "התבערה השלישית בירושלים", (ידיעה שדווחה על ידי בנו, איתמר בן-אב"י.)
המהפכה בלטה במיוחד בהפיכתו של הצבי לעיתון יומי, וב-1908, לפני מלחמת העולם הראשונה. וזאת לאחר 45 שנים שבירושלים הופיעו יומונים ושבועונים. תופעה זו הותירה את חותמה גם לאחר מלחמת העולם הראשונה.
תקופה שלישית
אף על פי שלפני מלחמת העולם הראשונה ראו אור בירושלים כמה עיתונים יומיים או יומיים למחצה, אחרי המלחמה החלה להתגבש העיתונאות העברית היומית. העלייה בכמות העולים תרמה גם היא להדפסת עיתונים רבים יותר עקב גידול בקהל הצרכנים, בד בבד העיתונות החלה להיות יותר "רצינית".
ראשון העיתונים שיצא לאור לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא עיתון הארץ, שהחל להופיע ב-1919, ותיק העיתונים בישראל. בתחילת דרכו הופיע בשם "חדשות הארץ", והודפס על ידי הצבא הבריטי. הדפסת העיתון החלה בירושלים ובשנת 1923 עברה הדפסת העיתון לתל אביב, ומאז מעבר זה מסמל את עסקי העיתונים בתל אביב.
זמן קצר לאחר הוצאת העיתון לאור יצא עיתון יומי נוסף- דואר היום, העורך שלו הוא איתמר בן-אב"י, שהיה הראשון שהכניס נורמות מערביות מסחריות לעיתונות בארץ, והביא סגנון לוחמני וסנסציוני, הוא זה שהטביע את חותם הסנסציות בארץ. עד אז יצאו העיתונים רק בשעות הצהריים, וזאת מטעמים כלכליים. דואר היום היה העיתון שהופץ לראשונה בשעות הבוקר.
ב-1925 החל לצאת העיתון דבר עיתון פועלי ארץ ישראל, שאותו הוציאה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. העיתון יצא לאור עד שנת 1996 ותקופה ארוכה נחשב עיתונה של מפא"י, המפלגה השלטת באותם ימים. כעבור זמן מה כמעט לכל מפלגה היה עיתון. התנועה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי הוציאה לאור עיתון שנקרא "העם", לאחר מכן "הירדן" ו"המשקיף". תנועת המזרחי הוציאה את הצופה החל מ-1937. תנועת השומר הצעיר הוציאה את "משמר" בשנת 1943 ובשנת 1948 עיתון זה שינה שמו ל"על המשמר" והיה לביטאונה של מפלגת מפ"ם שהוקמה אז.
עיתון בארץ ישראל בתקופה זו שלא היה עיתון מפלגתי היה עיתון מיוחד על אף שעורכו ובעליו העיתונאי אלכסנדר זאובר היה איש התנועה הרוויזיוניסטית. העיתון הגדיר את עצמו כבלתי מפלגתי ובלתי תלוי והיה בעיקרו עיתון שעסק ברכילות.
הקמת עיתוני הבוקר סללה את הדרך לעיתוני הערב. עיתוני הערב הראשונים ראו אור ב-1929, כתוצאה מכך מהדורת הצהריים נפגעת. עיתוני הערב היו מעין תוספות לעיתוני הבוקר.
אחד הכשלונות של עיתוני הבוקר היה חוסר היכולת להתמודד עם עיתוני הערב. הבולט בין עיתוני הערב היה "ידיעות אחרונות",
באותה תקופה יצקו את היסודות לשלושה מאפיינים שהותירו חותמם על העיתונאות הישראלית:
- פריחת עיתונאות מפלגתית המשמשת כלי פוליטי שלא למטרת רווח כספי.
- התגייסות קולקטיבית מרצון של עיתונים ועיתונאים למאמץ הלאומי של התבססות המדינה. עיתונים היו מגויסים מרצון לכל מה שקשור בהקמת מדינה ציונית יהודית שלא כמו היום כאשר העיתונים מבקרים את השלטון ונחשבים כ"כלב השמירה" של הדמוקרטיה. לפני קום המדינה לא היו "מכבסים את הכביסה המלוכלכת" בציבור ואחרי קום המדינה היו מפחדים לספר רעות על המדינה, ושמרו על תדמיתה.
- אימוץ דפוסי עבודה עיתונאיים שמקורה בעיתונאות היהודית במזרח אירופה ובמערבה. דוגמה: העיתון של איתמר בן-אב"י שאימוץ דפוסי עבודה מחו"ל.
העיתונאות הכתובה במדינת ישראל
החל מקום המדינה היו ניסיונות רבים להוציא עיתונים יומיים חדשים. הוותיק מביניהם הוא "ידיעות אחרונות" שהחל להופיע ב-1939 והיה לעיתון הנפוץ ביותר במדינה. עד 2010 עת התחיל לצאת "ישראל היום". ב-1948 עבר העיתון משבר גדול. קבוצת עיתונאים בראשות עזריאל קרליבך פרשה מ"ידיעות אחרונות" והקימה את "ידיעות מעריב" שהפך מאוחר יותר לעיתון "מעריב". משך כ-20 שנה היה "מעריב" לעיתון הנפוץ במדינה. רק ב-1967, בזמן תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, כאשר "ידיעות אחרונות" חולק חינם למגויסים, חזר לגדולתו. בשנות ה-80, אז נוצר פער מרשים בין שני העיתונים. כיום כמות התפוצה של ידיעות אחרונות היא פי כמה מ"מעריב".
רבים מהעיתונים שבקו חיים במרוצת השנים:
- "הבוקר" - עיתונם של הציונים הכלליים, שהחל להופיע בשנת 1934 בעריכתו של יוסף הפטמן, ונסגר סופית בשנת 1965, לאחר כשלושים שנות פעילות.
- "דבר" - עיתון פועלי א"י שהיה עיתונה של ההסתדרות הכללית, שהיה ביטאונה של מפא"י יצא בשנת 1925 והיה שופרה של מפלגת השלטון. אחרי המהפך בשנת 1977 התחיל העיתון לדעוך עד לסגירתו בשנת 1996.
- "על המשמר"- נוסד בשנת 1948 והיה לביטאונה של מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת) שנוצרה מאיחוד בין השומר הצעיר לאחדות העבודה. משך שנים היה מתח בין שני הפלגים, הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד שהגיע לשיאו בעמדה כלפי ברית המועצות אחרי מלחמת העולם השנייה. היה זה עיתון שהרבה לעסוק בפוליטיקה ואף היה לעיתון האופוזיציה והעביר ביקורת נוקבת על הממשלה. בשנת 1995 נסגר.
- "חדשות" - יצא בשנת 1984 בפורמט צעיר ושונה מהעיתונים שהיו אז בארץ. היו בו הרבה תמונות צבעוניות, ידיעות סנסציוניות ושפה צעירה וקולחת. זמן קצר לאחר הופעת העיתון, הוא נקלע לשערורייה גדולה כאשר פרסם בניגוד להוראת הצנזורה את תמונת המחבלים החיים שפגעו בקו 300. העיתון נסגר לשלושה ימים וקנה לו שם של אנטי ממסדי. העיתון נסגר בשנת 1993.
- יתד נאמן - והחל להופיע בשנת 1985 ופונה לציבור החרדי הליטאי ומזוהה עם מפלגת דגל התורה.
לעומת העיתונים שנסגרו החלו להופיע עיתונים חדשים בתחילת המאה ה-21:
- ישראל היום - החל להופיע בשנת 2007. בתחילה עיתון זה חולק חינם בתחנות הרכבת ומאוחר יותר החלו לחלקו בשעות הבוקר המוקדמות לבתים. העיתון בבעלות המיליארדרית מרים אדלסון ונוקט קו תמיכה בולט בראש האופוזציה בנימין נתניהו.
- המבשר - החל להופיע בשנת 2009 כעיתון יומי הפונה לציבור החרדי המזוהה עם אגודת ישראל.
השינויים בעיתונות במרוצת שנות המדינה
בימי המנדט הבריטי רובה של העיתונות העברית הייתה עיתונות מפלגתית. עיתונות זו כמעט נעלמה לחלוטין ממפת התקשורת בימינו למעט העיתונות החרדית. הציבור מעוניין פחות לקרוא עיתון מפלגה, ויותר עיתון רב תחומי, בעל דעות מגוונות וחופשי.
העיתונאות המפלגתית נעלמה בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת והותירה שוק עיתונות מסחרי. בתחילה נחשבו העיתונים המפלגתיים לבעלי חוסן כלכלי גדול יותר בגלל הגופים העומדים מאחריהם. דבר שהתברר לאו דווקא כנכון. העיתונות הפרטית -"הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו-"ישראל היום" נמצאים בבעלות גופים כלכליים גדולים שמשתמשים בעיתון לצורכיהם. המציאות החדשה בישראל הבליטה את המתח בין בעלי העיתון שרוצים להרוויח כסף מצד אחד, ועיתונאים ועורכים שראו עצמם כאחראים לדיווחי אמת וחשיפת פרשיות.
גישת העורכים והעיתונים מתבססת על כך שהעיתונאות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. כל עיתונאי מחזיק בדעה שיש לו תפקיד עיתונאי חשוב, והוא הרשות הרביעית, שבה אין אינטרסים סמויים. גם בית המשפט העליון רואה חשיבות עליונה בקיום עיתונות והכיר בתפקיד העיתונות - "קיימים גורמי בקרה נוספים מחוץ למסגרת".
תקנון האתיקה המקצועית של עיתונאות ישראל אומר שעיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונאות ולזכות הציבור לדעת, הם מגישים לציבור שירות מקצועי ופרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות.
בשנות ה-90 נכנסו בעלי העיתונים גם לתחומי תקשורת אחרים כמו פרסום, מוזיקה, מחשבים ועוד. בשנים האחרונות הם נכנסו גם לעסקי הכבלים והשירות האלקטרוני, מה שגרם להם להיות בעלי אינטרסים נוספים, שיכול להוביל לניגוד אינטרסים .
תופעה נוספת שמתרחשת עם השנים היא היעלמות עיתוני הערב. שני העיתונים שעדיין זכו לכינוי עיתוני ערב הופצו בעבר בצהריים. עם הזמן גברה התחרות מול עיתון "הארץ", שהוא עיתון בוקר, וגם העיתונים האלה החלו להדפיס העיתון בלילה, וכך נהפכו כולם לעיתוני בוקר.
גם העיתון חדשות, שהופיע בשעות הבוקר, נתן דחיפה להפיכת כל העיתונים לעיתוני בוקר.
העיתונאות בחברה הדתית-חרדית
במגזר החרדי ובמידה פחותה במגזר הדתי לאומי המשיכה העיתונאות המפלגתית לשגשג.
כך לדוגמה, ביטאונה של אגודת ישראל "המודיע" מופיע ברציפות מאז 1950 ואף המפלגות החרדיות החדשות הקפידו לפתוח עיתונים משלהן ששימש כשופר להשקפות מנהיגיהן: דגל התורה הקימה את "יתד נאמן", הקבוצות החסידיות הקטנות הקימו את המבשר וש"ס את "יום ליום". עיתונאות זו לא מוגבלת למפלגות הרשמיות בלבד וקבוצות משנה שונות, בעיקר חצרות חסידיות, מוציאות ביטאונים משלהן כגון "המחנה החרדי" של חסידות בעלז וכפר חב"ד ומתחרהו בית משיח של חסידות חב"ד.
עם זאת, החל משנות ה-80 החלו גם להופיע עיתונים בלתי מפלגתיים כמו "משפחה" ו"בקהילה".
במגזר הדתי לאומי בלט עיתון "הצופה" שנוסד ב-1937 ושייך לתנועת המזרחי על גלגוליה עד מכירתה לגורמים פרטיים ב-2003. כיום אוחד העיתון בתוך מקור ראשון.
ראו גם
לקריאה נוספת
- גליה ירדני. העיתונות העברית בארץ-ישראל בשנים 1863 - 1904, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ט.
- שלמה שבא ודן בן אמוץ, ארץ ציון ירושלים, (1973) - לקט מהעיתונות העברית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
- מנוחה גלבוע, לקסיקון העיתונות העברית במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, הוצאת מוסד ביאליק.
- פרופ' זהר שביט (עורך), תולדות היישוב היהודי בא"י מאז העלייה הראשונה - בנייתה של תרבות עברית, 1998, הוצאת מוסד ביאליק.
- במחלוקת: 60 עימותים שהסעירו את המדינה, עורך: אבי כצמן. הוצאת עם עובד, אוסף מיתר והחברה ההיסטורית הישראלית, 2008.
- עוזי אלידע, העולם בצהוב : לידת עיתונות ההמון הארץ-ישראלית (מ'הצבי' ל'האור' 1884–1914), הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2015.
- ג' קרסל, מאה שנה לרציפותה של העיתונות העברית הארצישראלית, בתוך: קטיף; ילקוט לדברי ספרות, הגות ואמנות ח (תשל"א), עמ' 234–239.
- יחיאל לימור, רפי מן, עיתונאות: איסוף מידע, כתיבה ועריכה, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 35–41
קישורים חיצוניים
- עיתונות יהודית היסטורית - עיתונים יהודים היסטוריים מהארץ ומהעולם הניתנים לחיפוש בטקסט המלא של העיתון
- עיתונאות עברית היסטורית - אוסף נרחב של גיליונות עיתונים עבריים היסטוריים, שיצאו בארץ ובעולם, לעיון ממוחשב, באתר בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (מפעל הדיגיטציה ע"ש משפחת דוד ופלה שאפל)
- זאב פרי, חיידק העיתונות באתר קולקט (סקירת עיתונות עברית היסטורית מההיבט האספני)
- אריה קיזל ומירה פוירשטיין, "בצל המרכז: התקשורת המקומית בפריפריה וסיקור החדשות", קשר 41 , חורף 2011, עמ' 78–87.
- עוזי אלידע, "ספורי אסונות בעיתון המון ארץ-ישראלי : 'האור' וטביעת הטיטניק", קשר 36 , סתיו 2007, עמ' 24–34.
- עוזי אלידע, "סיקור לידתה של תל אביב בעיתון היומי 'האור'", קשר 39 , סתיו 2009, עמ' 50–62.
- עוזי אלידע, "אמיל זולא מתראיין לעיתון 'הצבי' של אליעזר בן-יהודה", קשר 46 , אביב 2014, עמ' 30–38
- עוזי אלידע, "לידת הסיקור הצבאי בעיתונות הארץ-ישראלית : מפרשת גורדון ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה", קשר 47 , חורף 2015, עמ' 20–31.
- עוזי אלידע, "עיתונות 'צהובה' מול עיתונות 'הגונה'- הדיון על דמות העיתונות העברית בשנות ה-20", קשר, סתיו 1999, עמ' 37–48.
- מרדכי נאור, תולדות העיתונות בישראל, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: שרה אהרוני, מאיר אהרוני (עורכים), אישים ומעשים בישראל: ספר היובל, הוצאת מקסם, 1998
- יגאל דרורי, השתקפותם של העלייה השנייה והמאבק ל'עבודה עברית' בעיתונות הארצישראלית הכללית, קתדרה 2, חשוון תשל"ז, עמ' 80-69
- גדעון פוקס, ביבליוגרפיה - עיתונים וכתבי עת יהודיים בירושלים, תרי"ד - תרפ"ג, קתדרה 6, טבת תשל"ח, עמ' 218-187
- שלום אילתי, גלגולי כותרים – 'הלבנון', 'חבצלת', 'המגיד', קתדרה 71, מרץ 1994, עמ' 185-165
הערות שוליים
- ^ אף כי היו שטענו שמדובר בלאדינו
- ^ גאזטה דה אמסטרדם, באתר העין השביעית
- ^ ישראל ברטל, "מבשר ומודיע לאיש יהודי": העיתונות היהודית כאפיק של חידוש, קתדרה 71, מרץ 1994
- ^ נורית גוברין, כתבי העת העבריים אז והיום, http://www.yekum.org/2017/09/כתבי-העת-העבריים-אז-והיום-פרופסור-נורי
- ^ יחיאל לימור, תולדות העיתונות העברית בארץ ישראל, עיתונאות: איסוף מידע, כתיבה ועריכה, האוניברסיטה הפתוחה, 1997, עמ' 35, מסת"ב 978-965-06-0384-7. (בiw)
