היסטוריה של ליבריה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ההיסטוריה של ליבריה ייחודית ביחס למרבית מדינות העולם, שכן ליבריה הוקמה ב-1822 כמושבה על ידי אזרחים של ארצות הברית ליישוב מחדש של אמריקאים אפריקאים שהיו עבדים לשעבר.[1] רק מדינה אחת הוקמה עם מטרה דומה - שכנתה סיירה לאון שהוקמה על ידי בריטניה ליישוב עבדים משוחררים. בדומה למדינות מודרניות אחרות שהיו מושבות שגבולותיהן נקבעו בעידן הקולוניאלי, גם גבולותיה של ליבריה אינם חופפים את גבולותיהם של מרחבי המחייה של הקבוצות האתניות שהתיישבו בחלקים מן השטח טרם העצמאות.

עם זאת, לאזור שבו נמצאת ליבריה המודרנית היסטוריה עתיקה, עוד טרם ההתיישבות הקולוניאלית והעצמאות. אזור החוף בליבריה היה מיושב בדלילות ומעולם לא היה חלק מאחת האימפריות או הממלכות האפריקאיות הגדולות באזור. עם זאת, יש עדויות לנדידת עמים לאזור במהלך המאה ה-12. במהלך אלפי שנים נדדו קבוצות אתניות ובודדים אל ומהאזור הקרוי היום ליבריה, חלקם הגיעו בגלל לחצה והתפשטותה של האימפריה של מאלי. חלק מהתושבים היו מעורבים בסחר עבדים בעיקר דרך הנמל הקרוי היום רוברטספורט (Robertsport).

בשל העובדה שהשטח של ליבריה מעולם לא היה מיושב על ידי אחת האימפריות האפריקאיות הגדולות, קיימת מעט היסטוריה כתובה אודותיו טרם המגעים עם האירופאים. כבר ב-1461 הגיעו לחופי המדינה הקרויה כיום ליבריה ספנים פורטוגזים אשר קראו למקום "חוף הפלפל" (Costa da Pimenta) בשל שפע גרגירי הפלפל שמצאו בו. ב-1602 הקימו ההולנדים תחנת מסחר, אולם נטשו אותה כעבור כשנה. ב-1663 הקימו הבריטים מספר תחנות מסחר על חופי ליבריה של היום, אולם אין ידיעות נוספות על התיישבות קולוניאלית בחופי ליבריה עד בואם של העבדים המשוחררים.

ליבריה העצמאית

ליבריה הוקמה כבית לאומי לעבדים משוחררים. בשנת 1822, אחרי שכשל ניסיון התיישבות קודם באי שלבו שבסיירה לאון, רכשה האגודה האמריקנית להתיישבות, אגודה פילנתרופית אמריקנית, שטח במערב אפריקה במטרה להקים בית לאומי לעבדים משוחררים - ומכאן שם המדינה: ליברטי פירושו חופש באנגלית. נשיא ארצות הברית דאז, ג'יימס מונרו, עמד בראש האגודה ולכבודו נקראה עיר הבירה מונרוביה.

ההתיישבות התחילה באי פרובידנס (הנמצא קרוב למונרוביה) ותוך זמן קצר יישבה האגודה בליבריה 20 אלף עבדים לשעבר. בהתחלה, חלק גדול מהנהלת המושבה היה מורכב מ"לבנים", אנשי האגודה האמריקנית. עם השנים הוחלפו מנהלנים אלו על ידי ליבריאנים. בשנת 1839 הוחלף שם המושבה ל"חבר העמים של ליבריה".

העבדים המשוחררים שהתיישבו בליבריה נקראו ליבריאנים אמריקאים ומנו כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה; הם לא ראו עצמם כאפריקאים בתרבותם וראו את מטרתם בהבאת תרבות המערב ל"יבשת האפלה". תרבותם, כמו גם סמלי המדינה שהם בחרו, שיקפו את מוצאם ומטענם התרבותי האמריקני אשר ינק בעיקר מהמורשת של מדינות הדרום שלפני מלחמת האזרחים האמריקנית. הם הפכו לקבוצה עילית שחיה על רצועת אדמה צרה על חופי המדינה. תחת שלטונם התקדמה המדינה מאוד בתחומים הכלכליים אם כי לא העניקו לתושבים הילידים זכות הצבעה והעסיקו אותם בתנאי עבדות ובעבודות כפייה.

בשנת 1841 מונה ג'וזף ג'נקינס רוברטס כמושל השחור הראשון של המושבה, אשר הכריזה על עצמאותה ב-26 ביולי 1847 (אז - המדינה העצמאית היחידה באפריקה השחורה למעט אתיופיה); ביום זה נחוג יום העצמאות של המדינה. ביום בו הכריזה ליבריה על עצמאותה הכריזה האגודה האמריקנית להתיישבות, שעמדה על סף פשיטת רגל, כי השיגה את מטרתה והפסיקה את פעילותה.

בירת המדינה נקראה מונרוביה על שמו של הנשיא החמישי של ארצות הברית - ג'יימס מונרו שבתקופתו החלה ההתיישבות. לפני מלחמת העולם הראשונה התגבשו וסומנו גבולותיה הנוכחיים של המדינה. ב-1857 סיפחה ליבריה לתחומה את הרפובליקה של מרילנד (כיום מחוז מרילנד בדרום ליבריה), מושבה קטנה של עבדים משוחררים שהכריזה על עצמאות ב-1854, אך לא החזיקה מעמד מול התקפות השבטים הילידים ובקשה את עזרת ליבריה.

כבר ב-1848 הוכרה המדינה החדשה על ידי הממלכה המאוחדת וב-1852 על ידי צרפת. ארצות הברית עיכבה את ההכרה עד 1862.

המאה ה-20

אדווין בארקלי (1882-1955) כיהן כנשיא ליבריה משנת 1930 עד 1944, וסיכל איומים מצד גורמים שונים (בהם חבר הלאומים) על ריבונותה של ליבריה.

בשנת 1944 נבחר ויליאם טאבמן כנשיא ליבריה ונבחר לתקופות כהונה נוספות עד לפטירתו בשנת 1971. הוא הקדיש את רוב מרצו לקידום הכלכלה ושיפר את זכויות האזרח של התושבים הילידים. בתקופתו ניתנה זכות בחירה לנשים וכן לתושבים-ילידים (אם כי רק בעלי רכוש).

יורשו של טאבמן היה סגן הנשיא הוותיק ויליאם טולברט שהיה פחות פרו-אמריקאי ולכן צינן את מערכת היחסים המיוחדת של ליבריה וארצות הברית. הוא יצר קשרים עם מעצמת החסות האלטרנטיבית – ברית המועצות.

עיקר מאמציו של טולברט הופנו לקידום האוכלוסייה. אולם בתקופתו, בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים, שרר בליבריה חוסר יציבות בדמות שתי מלחמות אזרחים (1989 עד 1996 ו-1999 עד 2003).

מקורו של חוסר היציבות בליבריה כשחונטה צבאית בראשות סמואל דו ניצלה את המהומות שפרצו נגד הפקעת מחירי המזון (בעיקר האורז) כדי לבצע הפיכה בשלטון. לאחר שרב־סמל סמואל דו, אחד מאנשי משמר הנשיאות, חדר לארמון הנשיא באישון לילה ורצח את הנשיא ויליאם טולברט בשנתו, הגיע הקץ לשליטה של קבוצת המיעוט של צאצאי העבדים מאמריקה על האוכלוסייה המקומית של ליבריה. בדצמבר 1980, ערב חג המולד, הוציא דו להורג את רוב שרי הממשלה על חוף האוקיינוס, מול הארמון ומחנה ברקלי.

עד 1984 קיים דו משטר צבאי ואסר על פעילות פוליטית. ב-1984 הסכים לכאורה להחזרת הדמוקרטיה ואפשר הקמת מפלגות, אולם בפועל השלטון היה עדיין בידיו ובידי קציניו, והוא לא אפשר פעילות פוליטית אמיתית.

נקודת הציון הבאה היא ב-1989, כשצ'ארלס טיילור, בתמיכתם של גורמים מערביים שונים וגורמים מחוף השנהב הסמוכה הביא להפיכה נוספת בשלטון. מלחמת האזרחים בליבריה נמשכה גם לאחר הפיכה זו, עד לחתימת הסכם שלום בתוך המדינה ב-1995.

הסכם שלום זה היה זמני ביותר: באפריל 1996 התחדשו הקרבות והגיעו גם למונרוביה, הבירה. מסע הדמים של טיילור לכיוון מונרוביה לווה במעשי טבח מסמרי שׂער, ויעידו על כך הצילומים מהוצאתו להורג האכזרית של סמואל דו, שאבריו נקטעו בזה אחר זה, עד שנפח את נשמתו.


ב-1997 נערכו בליבריה בחירות, בהן נבחר צ'ארלס טיילור לנשיא המדינה. המתמודדת אלן ג'ונסון-סירליף שהתייצבה מולו נאלצה לגלות לארצות הברית, לאחר שטיילור האשים אותה בבגידה במדינה. גם לאחר בחירות אלו המשיכו הקרבות במדינה, והחל מאפריל 1999 ועד סוף 2000 - קרבות עם גינאה ועם מורדים בצפון ליבריה.

המאה ה-21

בשנת 2001 הטיל האו"ם סנקציות על ליבריה בגלל הסיוע שנתן הממשל הליברי למורדים שבסיירה לאון.

ב-2001 התאחדו מספר גופים לארגון צבאי בשם "ליברים מאוחדים לפיוס ודמוקרטיה" והשתלטו על חלק ניכר מליבריה.

במרץ 2003 התקדמו כוחות המורדים עד כדי 10 ק"מ ממונרוביה. לחץ שהפעילו ארגוני נשים בראשות לימה בואי שדגלו במחאה לא אלימה, הביאה את הצדדים לשיחות שלום שהתקיימו באקרה, בירת גאנה. השיחות שהיו עקרות בתחילה התקדמו בעקבות מצור שהטילו הנשים על משכן הוועידה עד שהושג הסכם שלום לסיום מלחמת האזרחים בליבריה, וטיילור עצמו נאלץ לצאת לגלות. הוא מצא מקלט בניגריה, וכיום עומד לדין על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג באשמת פשעי מלחמה.

אם כי נהוג לראות בהסכם השלום ב-2003 את סופם של הקרבות, המהומות עדיין נמשכו וכך למשל באוקטובר 2004 נהרגו 16 איש במהומות.

ב-23 בנובמבר 2005 נערכו בליבריה בחירות דמוקרטיות, בהן נצחה אלן ג'ונסון סירליף, (נשיאה בפועל מה-16 בינואר 2006) פוליטיקאית ותיקה וקשוחה. בכך הייתה לאישה הראשונה באפריקה שנבחרה לראשות מדינה.

מאז שנת 1989 עזבו מאות אלפי ליברים את ארצם והפכו לפליטים. הנציבות הראשית של האו"ם לפליטים ביקשה בתחילת שנת 2003 ממדינות בעולם להעניק הגנה זמנית לפליטים ליברים כל זמן שמלחמת אזרחים שוררת במדינה זו.

מאז אוקטובר 2004 החזירה נציבות האו"ם לפליטים כ-90,000 פליטים ליברים לארצם וכן השיבה לביתם כ-330,000 פליטים בתוך ארצם (internally displaced people – IDPs). נוסף על אלו, מאז סוף 2003, חזרו באופן עצמאי כ-200,000 פליטים ליברים לבתיהם. הנציבות תכננה לסיים את ההחזרה המסיבית של הפליטים הליברים למולדתם עד סוף יוני 2007.

ב-26 באפריל 2006 קבעה הנציבות הראשית של האו"ם לפליטים כי ליבריה היא מקום בטוח ופליטים ליברים יכולים לחזור אליה. כל מדינה שבתחומה נמצאים פליטים ליברים קובעת מועד משלה שבו תפוג ההגנה הזמנית ויהיה עליהם לעזוב את תחומה.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של ליבריה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ "Map of Liberia, West Africa". World Digital Library. 1830. נבדק ב-2013-06-03.


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0