היסטוריה של דרום סודאן
ההיסטוריה של דרום סודאן כוללת את ההיסטוריה של האזור השייך כיום למדינת דרום סודאן והאוכלוסייה היושבת בה.
לפני הקולוניזציה
התפשטות הנילוטים
עד שנת 1500 נשלטה סודאן בעיקר על ידי דוברי השפות המרכז סודאניות. ראיות בלשניות מראות שדוברי נילוטית כמו דינקאים, שילוקים ולואוים שלטו באזור. קבוצות אלו באו מאזור ביצת סוד. ראיות ארכאולוגיות מראות שהתרבות באזור התבססה ממגדלי בקר נוודים שחיו באזור מתקופת האלף השלישי לפני הספירה.[1]
התפשטות הנילוטים החלה כנראה במאה ה-14 לספירה. זמן זה חופף עם נפילת הממלכות הנוביות הנוצריות של מקוריה ואלודיה והחדירת סוחרים ערבים לאזור מרכז סודאן. הארכאולוג רולנד אוליבר ציין בכתביו שתקופת הברזל החלה באזור באותה התקופה. תאוריה זו עשויה להסביר כיצד דוברי נילוטית שלטו והתרבו באזור.[2]
שילוק
במאה ה-16 לספירה החלו השילוקים להתפשט מזרחה, לכיוון גדות הנילוס הלבן, תחת הנהגתו של נייקאנג, ששלט בין השנים 1490 ל-1517.[3] השילוקים השיגו שליטה בגדה המערבית של הנילוס הלבן עד העיירה הצפונית קוסטי בסודאן של ימינו. הם החלו לפתח את כלכלתם על בסיס גידול בקר, גידול דגן ודיג.[4] בנוסף, פיתחו חקלאות ענפה עד המאה ה-17 וצפיפות האוכלוסין באזור דמתה לצפיפות הערים המצריות לאורך הנילוס.[5]
בעוד שהדינקאים הגנו על עצמם והתבודדו משכניהם, השילוקים פיתחו קשרים בינלאומיים כמו סולטנות הפונג' שהתפתחה בגדותיו המזרחיים של הנילוס הלבן. לשילוקים הייתה היכולת לבצע פשיטות מהירות באמצעות סירות קנו ולשלוט במי הנילוס הלבן בעוד שלפונג' היה חיל פרשים חמוש, דבר שאיפשר להם לשלוט בחבל הסאהל.
המסורת השילוקית מספרת על המלך אודק אוקולו ששלט ב-1630 והוביל אותם למלחמה של שלושה עשורים נגד סולטנות סנאר על השליטה בנתיבי המסחר בנילוס הלבן. השילוקים כרתו ברית עם סולטנות דארפור וממלכת טקאלי כנגד הפונג', אך כניעתה של ממלכת טקאלי הובילה לסיום המלחמה כידה של הפונג' על העליונה. במאה ה-17 חברו השילוקים עם הפונג' כנגד ג'יאנג, קבוצה של דינקאים שרצו לשלוט באזור הגבול בין הפונג' והשילוקים. בראש המערכת הפוליטית השילוקית עמד מלך. בין השנים 1690 ל-1710 עמד המלך רת' טוגו וקבע את בירתו בפאשודה. באותה התקופה החלה נפילה הדרגתית של סולטנות הפונג', שהשאיר את מלוא השליטה בשטח ובנתיבי הסחר באזור לשילוקים.[6]
אזנדה
אזנדיים, קבוצה אתנית שלא שייכת לעמים הנילוטים, חדרו לאזור במאה ה-16 לספירה וייסדו את המדינה הגדולה באזור מבחינת שטח והשלישית מבחינת אוכלוסייה בדרומה של סודאן. כיום הם מצויים בעיקר באזור מרידי, יאמביו, וטמבורה שמאופיינים ביערות גשם טרופיים במחוז אקווטוריה המערבית ובחר אל-ע'זאל. במאה ה-18 לספירה, האבונגריים חדרו לאזור במהירות וטבעו שליטה על האזנדיים. שליטתם הסתיימה עם כיבוש האימפריה הבריטית בסוף המאה ה-19.[7]
המאה ה-19
הכיבוש המצרי תחת שושלת מוחמד עלי
בשנת 1821 קרסה סולטנות סנר עקב פלישה מצרית תחת הנהגת שושלת מוחמד עלי. אחרי שחיזקו את שליטתם בצפון סודאן החלו הכוחות המצרים בהסתערות דרומה. ב-1827 הוביל איברהים פאשה כוחות דרך אדמות הדינקאים וב-1830 הגיע עד צומת הנהרות הנילוס הלבן ונהר סובט. משם המשיך עד לאזור העיר ג'ובה.
הכוחות המצריים ניסו להקים מבצרים ולהציב חיל באופן קבוע באזור, אולם מחלות ועריקות אילצו אותם לנטוש את המקום. אף על פי שח'דיו טען לשליטה באזור, מעולם לא הייתה שליטה מצרית באזור. ב-1851, תחת לחץ כוחות זרים, פתחה מצרים את האזור לסוחרים אירופאים ומיסיונרים. האירופאים מצאו באזור שנהב רב אך גם את אנשי שבט בארי שלהם לא היה אינטרס למכור סחורה כלשהי. כתוצאה מכך, החלו הסוחרים לקחת בכוח את השנהב. בנוסף, מיסיונרים נוצריים החלו להקים תחנות מיסיון באזור.
הסחר בתקופת אל-זובייר
משנת 1850 נשלט האזור המזרחי של סודאן על ידי מוחמד אחמד אל-עקד, אך אל-זובייר רחמה מנסור נחשב לבעל השפעה רבה יותר באזור ושלט על בחר אל-ע'זאל במערב וחלקים נוספים בדרום סודאן. אל-זובייר היה סוחר מחרטום ששכר את צבאו והצעידו דרומה. הוא הקים רשת מסחר בין מבצרים המוכרים בשם zaribas ומהם שלט במסחר המקומי. הסחורה שנחשבה ליקרה ביותר הייתה השנהב. במאות שקדמו לתקופתו, לא נחשב השנהב לסחורה יקרה בקרב הסוחרים הסודנים, אך לא כך היה הדבר בתקופת השליטה המצרית שחפפה לתקופה בה הביקוש העולמי לשנהב גבר עקב צריכה מוגברת של מעמד ביניים האמריקאי והאירופאי של פסנתרים וכדורי ביליארד. כדי לנהל את כל המסחר החל אל-זובייר לתפוס מספר רב של אנשים והפך אותם לעבדיו. חלק מהעבדים הרכיבו את צבאו. בשנת 1874 תקף אל-זובייר את סולטנות דרפור הביס את צבאם והרג את שליטם, איברהים.
הח'דיו של מצרים, אסמאעיל פאשא, חשש מהתחזקותו של אל-זובייר והקים פרובינציה באקווטוריה ויישב את המקום. בשנת 1869 שכר אסמאעיל פאשא את סמואל בייקר, מגלה ארצות בריטי, כדי שישלוט באזור ונתן לו צבא ותקציב גדול. בנוסף, שלח אסמאעיל פאשא את מוחמד אל-בולאלווי, מפקד צבא שכירי חרב, להרוג את אל-זובייר ובתמורה יעניק לו את השליטה על בחר אל-ע'זאל. במקום שאל-זובייר ישמיד את הפולשים ויהרוג את אל-בולאלווי, בשנת 1873 הסכים אסמאעיל למנות את אל-זובייר למושל בחר אל-ע'זאל.
אסמאעיל עדיין חש מאוים מצד אל-זובייר וצבאו. התקשורת הבריטית הייתה מלאה בסיפורים אודותיו כ"מלך העבדים". בשנת 1874, מונה צ'ארלס גורדון למושל אקווטוריה. שנת 1877, יצא אל-זובייר למסע לקהיר ונכלא במאסר בית בהוראת אסמאעיל. גורדון הביס את בנו של אל-זובייר וסיים את שלטונו של הסוחר באזור. למרות זאת, נכשל גורדון במיסוד סמכות שולטת באזור.
מהפכת המהדי
בשנת 1878, הוחלף גורדון באמין פאשה. מהפכת המהדי לא הגיעה לאזור הדרומי והלא מוסלמי אך חצצה בין מצרים לדרום סודאן והשאיר את אמין פאשה מבודד וחסר משאבים. אמין פאשה ניצל אודות פעולה של הנרי מורטון סטנלי.
אקווטוריה חדלה מלהיות פרובינציה מצרית בשנת 1889. מושבות חשובות באקווטוריה כללו את מובלעת לאדו, גונדוקורו, דופיל ו-וואדלאי. ב-1947 חפצו הבריטים בחיבור חלקה הדרומי של סודאן עם אוגנדה שנחלקו בעקבות ועידת ג'ובה.
מלחמות אזרחים
האזור כולו הושפע לרעה עקב שתי מלחמות אזרחים שנפתחו לאחר עצמאות סודאן בשנת 1956. הן נפתחו בעקבות הזנחה מתמשכת, חוסר פיתוח תשתיות של הדרום הנוצרי והובילו להרס רב, עקירת ובריחה של 5 מיליון סודאנים לארצות שכנות. מעל ל-2.5 מיליון איש נהרגו.
מלחמת האזרחים הראשונה
ב-1955, שנה לפני שסודאן קיבלה את עצמאותה, החלה מלחמת האזרחים הסודאנית הראשונה במטרה להשיג ייצוג ואוטונומיה אזורית. במשך 17 שנה נלחמה הממשלה הסודאנית בצבא המורדים, אניאניה. ב-1971, איחד ג'וזף לאגו את כל יחידות הגרילה תחת התנועה לשחרור דרום סודאן. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של הלחימה שלתנועה יש שרשרת פיקוד מסודרת כדי להשיג עצמאות לדרום סודאן. זו הייתה גם הפעם הראשונה בה ניתן לדבר עם ראשי התנועה. בתיווך מועצת הכנסיות העולמית וועידת הכנסיות של אפריקה הובילו לבסוף בשנת 1972 לחתימה על הסכמי אדיס אבבה שקבעו זכויות אוטונומיות לדרום סודאן.
מלחמת האזרחים השנייה
בשנת 1983, הכריז ג'עפר נומיירי, נשיא סודאן, על סודאן כולה, מדינה מוסלמית והחל עליה את חוקי השריעה. ב-5 ביוני 1983, הודיעה בתגובה האוטונומיה הדרום סודאנית שהסכמי אדיס-אבבה אינם תקפים עוד מבחינתה.[8] התגובה הישירה למהלך הסודאני הייתה פריצת מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה בהנהגת ג'ון גראנג שנמשכה עשרים ושתיים שנים, והיא מלחמת האזרחים הארוכה ביותר באפריקה כולה. בשנת 2005, נחתם בניירובי הסכם שלום כולל בתיווך Intergovernmental Authority on Development ונוסדה הממשלה האוטונומית של דרום סודאן. ההסכם התקיים עד ה-9 ביולי 2011, יום הכרזת העצמאות של דרום סודאן.
מאבק על דרום קורדופאן
ב-6 ביוני 2011, פרץ מאבק מזוין בין כוחות הצפון והדרום כשברקע מועד הכרזת העצמאות של דרום סודאן, בעקבות כך נחתם הסכם בו התחייבו המדינות לסגת צבאית ממחוז אביי. בשלהי חודש יוני החלו גופים בינלאומיים, כולל האו"ם, לקדם הצעה להצבת 4,200 חיילים אתיופיים שיפקחו על הנעשה במחוז.[9]
משאל עם
מה-9 עד ה-15 ביולי 2011, התקיים משאל עם באוטונומיה הדרום סודאנית בו הצביעו התושבים ברוב של 98.83% על רצונם להתנתק מסודאן ולקיים מדינה עצמאית וריבונית.[10]
עצמאות
ב-9 ביולי 2011 בחצות, הפכה דרום סודאן למדינה עצמאית תחת השם הרשמי הרפובליקה של דרום סודאן.[11] ב-14 ביולי 2011, הפכה דרום סודאן למדינה ה-193 החברה באומות המאוחדות.[12][13] ב-28 ביולי 2011, הצטרפה כמדינה ה-54 באיחוד האפריקאי.[14]
עדיין ישנן מחלוקות עם סודאן כמו חלוקת הרווחים על הנפט ומחוז אביי.[15]
מרד
דרום סודאן שרויה עדיין בלחימה של לפחות שבע קבוצות אתניות בתוכה.[16] לפי האו"ם המאבקים הפנימיים משפיעים על תשעה מתוך עשרה מחוזות דרום סודאן. הלוחמים מאשימים את הממשלה שלא תומכת בכל הקבוצות השבטיות ומזניחה את הפיתוח באזורים כפריים.[16][17]
ג'וזף קוני, מנהיג צבא ההתנגדות של האל, פועל באזור נרחב הכולל בחלקו את דרום סודאן.[18]
מאבקים שבטיים
קיים ניסיון של התנועה לשחרור העם הסודאני לפרק מנשקם את המורדים בקרב השילוקים והמורלאים, ששרפו כפרים, עינו אלפי נשים ונערות והרגו אזרחים רבים.[19] אזרחים טוענים לעינויים מצידם כמו הוצאת ציפורניים, הצתה של מיכלי פלסטיק וטיפטופם על ילדים כדי לסמן להוריהם שיעזבו את כפריהם אחרת ישרפו אותם בבקתותיהם בעודם בחיים[20] האו"ם מדווח על הפרות של אמנות בינלאומיות של זכויות אדם והתעללויות.
ב-2010, הCIA הוציא אזהרה ש"במהלך חמש השנים הבאות...עלול להתפתח רציחות המוניות או רצח עם בדרום סודאן".[19] מאבקים פנימיים גברו במהלך 2011 במחוז ג'ונגליי בין הצבא הלבן הנוארי של הנוארים והלואו כנגד המורלאים.[21] הצבא הלבן התרה שקרבות עלולים להתפתח ביניהם לכוחות האו"ם באזור.[22] פעילים בארגון Minority Rights Group International התריהו גם הם על התלקחות האזור שעלולה להתפתח לרצח עם.[23]
מאבק הנפט והגבולות: דרום סודאן - סודאן
אזור הגבול החדש שבין דרום סודאן לסודאן, כולל בתוכו את כל שדות הנפט העשירים של סודאן שלפני החלוקה. שתי המדינות החדשות נאבקות לפיכך, מאז עצמאותה של דרום סודאן, על השליטה באזורים אלה. שלושה סכסוכים צבאיים מוגבלים בהיקפם התרחשו בשלושה מאזורי הגבול בשנת העצמאות הראשונה של דרום סודאן: בדרום קורדופאן, בהגליג (Heglig) ובאביי (Abye). שום צד לא ניצח באופן דרמטי באף אחד מהסיבובים הצבאיים הללו. אף צד גם איננו מעוניין כנראה להגיע למלחמה טוטאלית בין המדינות, אשר גם כך נמצאות במצב כלכלי רעוע. בנסיבות אלה פנו שתי המדינות לכיוונים דיפלומטיים ומנסות לפתור את סכסוכי הנפט והגבולות ביניהן במשא ומתן.[24][25]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
פרק זה טעון עריכה. אנא - ^ Peter Robertshaw. "Prehistory in the upper Nile Basin." The Journal of African History (1987), 28: 177-189.Cambridge University Press
- ^ "Dinka." Encyclopedia of the Peoples of Africa and the Middle East, Volume 1 Infobase Publishing, 2009
- ^ Patricia Mercer. "Shilluk Trade and Politics from the Mid-Seventeenth Century to 1861." The Journal of African History 1971. Page 410 of 407-426
- ^ "Shilluk." Encyclopedia of the Peoples of Africa and the Middle East, Volume 1 Infobase Publishing, 2009
- ^ Nagendra Kr Singh. "International encyclopaedia of Islamic dynasties." Anmol Publications PVT. LTD., 2002 pg. 659
- ^ Ogot, B. A., ed. (1999). "Chapter 7: The Sudan, 1500–1800". General History of Africa. Vol. V: Africa from the Sixteenth to the Eighteenth Century. Berkeley, CA: University of California Press. pp. 89–103. ISBN 9780520067004.
- ^ Metz, Helen Chapin, ed. Sudan: A Country Study. The Turkiyah, 1821-85 Washington: GPO for the Library of Congress, 1991.
- ^ http://www.pachodo.org/201010061749/Pachodo.org-English-Articles/history-of-southern-sudan-hoss.html
- ^ "Sudan: Over 4,000 Ethiopian Troops for Abyei Peace Mission". AllAfrica.com. 27 ביוני 2011. נבדק ב-8 ביולי 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Fick, Maggie (30 בינואר 2011). "Over 99 pct in Southern Sudan vote for secession". USA Today. Associated Press. נבדק ב-30 בינואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Martell, Peter (8 ביולי 2011). "BBC News – South Sudan becomes an independent nation". BBC. נבדק ב-9 ביולי 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "South Sudan admitted to U.N. as 193rd member". Reuters. 14 ביולי 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "UN welcomes South Sudan as 193rd Member State". United Nations News Service. 14 ביולי 2011. נבדק ב-14 ביולי 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "South Sudan Becomes African Union's 54th Member". Voice of America News. 28 ביולי 2011. נבדק ב-28 ביולי 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "South Sudan referendum: 99% vote for independence". BBC News. 30 בינואר 2011. נבדק ב-30 בינואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 16.0 16.1 "South Sudan army kills fighters in clashes". Al Jazeera English. 24 באפריל 2011. נבדק ב-26 באפריל 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Civilians dead in South Sudan battle". Associated Press. נבדק ב-8 ביוני 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The LRA and Sudan". Al Jazeera English. 5 בינואר 2011. נבדק ב-3 בינואר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 19.0 19.1 "Sudan: Transcending tribe". Al Jazeera English. נבדק ב-30 באפריל 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "SPLA set fire to over 7,000 homes in Unity says Mayom county official". Sudan Tribune. 24 במאי 2011. נבדק ב-9 ביולי 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Thousands flee South Sudan tribal conflict". Al Jazeera English. 3 בינואר 2012. נבדק ב-3 בינואר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "United Nations urges South Sudan to Help Avert Possible Attack". Bloomberg Television. 27 בדצמבר 2011. נבדק ב-3 בינואר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Activists warn of "genocide" in S.Sudan's Jonglei conflict". Sudan Tribune. 16 בדצמבר 2011. נבדק ב-2 בינואר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ The Outstanding Issues Between the Two Sudans: a Way to Peace or Conflict, סודאן טריביון, 29 ביוני 2012
- ^ Sudan and South Sudan in fierce oil border clashes – BBC News Africa. Published 27 March 2012. Retrieved 27 March 2012.
| היסטוריה של מדינות אפריקה | ||
|---|---|---|
|
