היסטוריה של ערב הסעודית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
דגלה של ערב הסעודית

ערב הסעודית ממוקמת בחצי האי ערב. אף שישוב אנושי התקיים בחצי האי ערב זה אלפי שנים - לרבות הנבטים שפעלו במאה הראשונה לפנה"ס - הייתה זו צמיחתה של דת האסלאם במערב האזור בראשית המאה ה-7 אשר הביאה למפנה המכריע בתולדותיו. האסלאם היה לדת השנייה בגודלה בעולם, והערים המקודשות לו ביותר - מכה ומדינה - נמצאו בשטח עליו תקום בבוא היום הממלכה הסעודית. אותו שטח היה גם נקודת המוצא של הערבים המוסלמים אשר פתחו במסעות כיבושים דתיים מפרס ועד לספרד, באופן שהטביע חותם בל יימחק על ההיסטוריה של המזרח התיכון כולו.

במאות הבאות הייתה השליטה בחצי האי ערב במוקד מאבקיהם של פולשים זרים, אשר הגיעו לקיצם בשנת 1517 כאשר האימפריה העות'מאנית השיגה דריסת רגל באזור. עם זאת, בהשוואה לטריטוריות עות'מאניות אחרות, נהנו הערבים בחצי האי ערב ממידה רבה של שלטון עצמי, שהלכה וגברה במקביל להיחלשותה של האימפריה.

היסטוריה קדומה


באלף ה-3 לפנה"ס אוכלס חצי האי ערב בשבטים דוברי שפות שמיות. שבטים אלו הגרו צפונה, ותחת הנהגתו של סרגון החריבו את האימפריה של לוגלזגיסי וייסדו את אכד (המאה ה-24 לפנה"ס) שנחרבה על ידי פלישות של שבטים גותים במאה ה-22 לפנה"ס. למרות קיומה הקצר של האימפריה האכדית, סרגון יצר מורשת של מלך כובש ששרדה אלפי שנים: דמותו של סרגון הייתה מודל למלכים אחרים שרצו להקים אימפריה. שני מלכים אשורים, סרגון הראשון מהמאה ה-19 לפנה"ס וסרגון השני מהמאה ה-8 לפנה"ס, הוא מחריב ממלכת ישראל, קראו לעצמם על שמו. התרבות והשפה האכדיות דוברה באזור מסופוטמיה עד לתקופה ההלניסטית.

בדרום חצי האי ערב נוסדו ממלכות החל מהאלף הראשון לפנה"ס. אחת מהממלכות החזקות והחשובות הייתה סבא שבשיאה שלטה בצפון מזרח אתיופיה ובאריתריאה. ממלכות נוספות היו: חמיר, חדרמוות וד'מאט. ממלכות אלו שגשגו עד המאות הראשונות לספירה. כמו כן בדרום ערב הייתה השפעה תרבותית חזקה של קיסרות אקסום שלאורך תקופות רבות שלטה בחלקים מהאזור.

הנבטים שמקורם בחצי האי ערב, עסקו במסחר בסוף התקופה הפרסית, בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית. הם סחרו בעיקר במור, לבונה ותבלינים. כוחם כסוחרים היה ידיעת סוד ההישרדות ומציאת המים במדבר והיו היחידים שמסוגלים לחצות אותו בשיירות של מאות גמלים.
הנבטים ניהלו אורח חיים נוודי, אמנם במהלך המאות הראשונות הם החלו להתיישב ביישובי קבע. העיר פטרה נעשתה לבירת הנבטים במהלך המאה ה-1. בשנת 106 ממלכת הנבטים סופחה לידי רומא והפכה לפרובינקיה ערביה. בסוף התקופה הרומית הם הקימו תחנות שכר לאורך דרך הבשמים שמאוחר יותר הפכו לערים. תחת שלטון האימפריה הביזנטית קיבלו על עצמם את הנצרות ולאחר הכיבוש הערבי התאסלמו ונטמעו בחברה הסובבת.

עליית האסלאם

עד לבוא האסלאם היה רובו של חצי-האי ערב מאוכלס בעיקר בשבטים נודדים, למעט ממלכות דרום ערב וערים מעוטות באזור החג'אז, כגון מכה, ג'דה ומדינה.
האסלאם נוסד על ידי מוחמד בתחילת המאה ה-7 לספירה. הוא אסף סביבו קומץ מאמינים מבני משפחתו ולאחר רדיפות מצד שליטי העיר מכה היגר למדינה. תושבי אל מדינה תמכו במוחמד וקיבלו על עצמם את האסלאם. מוחמד ביטל את הסכסוכים השבטיים במדינה בכך שהכריז כי כל המוסלמים הם אחים והמלחמה ביניהם אסורה. אמנם אלה נלחמו בעובדי האלילים שכן מוחמד ציווה על מיגור האלילות. מוחמד התגורר בעיר מכה עד מותו ב-632. בשנים אלה ניהלו הוא ותומכיו מלחמות דת בחצי האי ערב במטרה והפיצו את האסלאם בקרב השבטים עובדי האלילים של ערב, וב-630 כבשו את מכה ואסלמו את תושביה.

האימפריה המוסלמית

תקופת שלטון הח'ליפים
  התרחבות תחת הנביא מוחמד, 622-632
  התרחבות תחת הח'ליפים ישרי הדרך, 632-661
  התרחבות תחת הכליפים של שושלת של בית אומיה, 661-750

האימפריה המוסלמית, הוא שם כולל לישויות הפוליטיות המוסלמיות שהתקיימו מימי הנביא מוחמד (570-632) עד לתקופה העות'מאנית (המאה ה-14). תקופה זו רצופה שינויים פוליטיים, ולא הייתה אחידות שלטונית כפי שיש באימפריה. כמו כן, מידת השליטה של השלטון המרכזי במרחבי האימפריה השתנתה לאורך התקופה. מבחינה דמוגרפית, המוצא האתני של התושבים היה ערבי, עד המאה העשירית, אז החלה כניסת גורמים טורקיים. המשותף לרוב התושבים במשך כל התקופה הוא דת האסלאם.

מוחמד לא מנה יורש משום שלא היו לו בנים אלא בנות בלבד, דבר שהביא לסכסוך ירושה, שבסופם ירש את מוחמד אבו בכר, שזכה לתואר ח'ליף כלומר ממלא מקומו של מחומד. תפקידו של החליף היה הנהגה דתית ופוליטית של המוסלמים. יורשו של אבו בכר, עומר בן אל-ח'טאב יצא למסע כיבושים ברחבי אסיה וצפון אפריקה. יורשו של עמר היה עות'מן שנרצח ב-656. החליף הבא היה עלי אבן אבו טאלב. ארבעת ח'ליפים אלו נקראים ראשידון או ארבעת החליפים ישרי הדרך.

לאחר תקופת שלטונם של החליפים ישרי הדרך, עלתה לשלטון משפחת בית אומיה שהרחיבה את שטחי האימפריה המוסלמית בצפון אפריקה וכבשה את ספרד. בירת האימפריה המוסלמית תחת שלטון בית אומיה הייתה דמשק. את בית אומיה החליף בשנת 750 בית עבאס, שבירתו הייתה בגדאד. תחת שלטון בית אומיה החלה האימפריה המוסלמית להתפורר בעקבות פלישת המונגולים והסלג'וקים, התחזקות כתות שיעיות וסכסוכי ירושה.

כיבושי המוסלמים הביאו לחורבן האימפריה הסאסאנית ולהחלשות האימפריה הביזנטית.

המאה ה-18

שורשיה של המדינה הסעודית במרכז חצי האי ערב מתוארכים לאמצע המאה ה-18. שליט מקומי בשם מוחמד בן סעוד איחד כוחותיו עם מוביל הרפורמות האסלאמי מוחמד עבד אל-והאב באופן שאפשר יצירתה של ישות פוליטית חדשה במרכז חצי האי ערב, בחלק ניכר מהאזור המכונה נג'ד. בהדרגה זכתה תורת הוואהביה, הקוראת לשיבה לשורשי האסלאם, למעמד בכורה ברחבי המרחב הסעודי. במאה וחמישים השנים הבאות חוו השליטים לבית סעוד עליות ומורדות, ונאלצו להתמודד עם ניסיונות מצריים, עות'מאניים וערביים להשתלט על חצי האי. לקראת סוף המאה ה-19 נמלטה משפחת אל-סעוד לכווית.

המאה ה-20

בשנת 1901 קם אחד מבניה של המשפחה, עבד אל-עזיז אבן סעוד (1882-1953), הכריז על היותו מנהיג התנועה הערבית הלאומית והחל במסע לאיחוד חצי האי ערב תחת הנהגתו. שנה אחר כך כבש את ריאד, בירתה המסורתית של משפחת אל-סעוד, מידי משפחת אל-ראשיד היריבה. בין השנים 1913 ו-1926 הכניע את אל-אחסה, אל-קטיף, את יתר נג'ד ואת החיג'אז שבשליטת המלך ההאשמי פייצל, כאשר ב-8 בינואר 1926, נעשה מלך חיג'אז. ב-29 בינואר 1927, אימץ את התואר "מלך נג'ד" (תחת התואר "סולטאן נג'ד"). בהסכם ג'דה, אשר נחתם ב-20 במאי 1927, הכירה בריטניה - אז המעצמה האירופית הדומיננטית באזור - בעצמאות ממלכתו של עבד אל-עזיז, "ממלכת חיג'אז ונג'ד". בשנת 1932 אוחדו שני האזורים, במה שסימל את לידתה של ממלכת ערב הסעודית, מונרכיה אבסולוטית שדינה הוא הדין האסלאמי, או השריעה.

גילוי מרבצי נפט בשטח הממלכה במרץ 1938 הביא לשינויים מרחיקי לכת במעמדה, בכלכלתה ובאופייה. ייצור תעשייתי של נפט החל במהלך מלחמת העולם השנייה, במהלכה נותרה נייטרלית. ההון האדיר שזרם לתחומיה אפשר לה לקיים שירותי חינוך, בריאות ורווחה מבלי לגבות מיסים מתושביה, וכך הייתה למדינה רנטירית מובהקת. ערב הסעודית נמנתה עם מייסדות האו"ם והליגה הערבית ב-1945, ונטלה חלק משני בקואליציה הערבית שלחמה בישראל במלחמת 1948.

עם מותו של אבן-סעוד ב-1953 הועברה המלוכה לבנו, סעוד בן עבד אל-עזיז. כהונתו עמדה בסימן דחיית הערביזם הרדיקלי מבית מדרשו של שליט מצרים גמאל עבד אל-נאצר, ובהתקרבות לארצות הברית ולמשטרים הערבים המתונים. ב-1964 הודח, בין היתר בשל מתיחות פנים-משפחתית, בריאותו הרופפת ואי-סדרים כלכליים בממלכה, והוחלף על ידי אחיו למחצה, ראש הממשלה ונסיך הכתר פייצל בן עבד אל-עזיז.

בשנת 1965 נערכו חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה, תמורת רצועת חוף של מספר קילומטרים ליד העיר עקבה (ראו גם: יחסי ירדן-ערב הסעודית).

בשנת 1967 תמך המלך פייצל (מילולית, ולא צבאית) במצרים במהלך מלחמת ששת הימים. ההתנקשות בחייו של פייצל ב-1975 זעזעה את המזרח התיכון, אך לא פגעה ביציבות הממלכה. אחיו, ח'אלד בן עבד אל-עזיז, שלט עד למותו מהתקף לב ב-1982, או אז עלה אחיו החורג, הנסיך פהד בן עבד-אל עזיז, מודרניסט פרו-מערבי אשר ניהל בפועל את ענייני הממלכה בתקופתו של חאלד. אחיו למחצה של פהד, עבדאללה, נבחר לכהן כראש הממשלה ונסיך הכתר.

החשש מפני התפשטות הרגש המהפכני-אסלאמיסטי לאחר המהפכה האיראנית הביא את ערב הסעודית לתמוך כלכלית בעיראק של סדאם חוסיין במהלך מלחמת איראן-עיראק (1980-1988). באותן שנים חלה ירידה ניכרת במחירי הנפט, במה שערער זמנית את יציבות הכלכלה הסעודית. במהלך מלחמת המפרץ הראשונה שניהלה ארצות הברית נגד עיראק, נמלטו פליטים כוויתים לסעודיה, ביניהם בני משפחת המלוכה הכוויתית, וכוחות הקואליציה הורשו לפעול מתחומה. נוכחותו של צבא ארצות הברית בשטח הממלכה חוללה מורת רוח רבה בקרב סעודים רבים, ביניהם אוסאמה בן-לאדן. האמריקנים נסוגו כמעט לחלוטין בשנת 2003 משטח סעודיה והוצבו בקטר. בשנת 1996 חווה המלך פאהד שבץ מוחי חמור, אשר אילץ אותו להעביר את השלטון בפועל לנסיך הכתר עבדאללה. ב-1 באוגוסט 2005 הכריעה אותו מחלתו, והמלוכה הועברה באופן רשמית לידיו של עבדאללה.

המאה ה-21

פיגועי 11 בספטמבר (2001) גרמו לרבים במערב לראות בערב הסעודית - או בממסדה הדתי - מעוז הטרור האסלאמי, זאת על אף יחסי המסחר והידידות בין בית המלוכה הסעודי לארצות הברית, קנדה, יפן ומדינות אירופה. 15 מתוך 19 המפגעים היו סעודים במוצאם. בשנים הבאות אירעו מספר פעולות טרור נגד מטרות שלטוניות ומערביות בריאד.

קישורים חיצוניים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0