היסטוריה של סן מרינו
תולדותיה של סן מרינו הן אירופאיות במהותן ואופייניות לחצי האי האיטלקי, אולם הן מסייעות להבנת אופייה המיוחד של המדינה כעיר המדינה היחידה שנותרה באיטליה לצידה של קריית הוותיקן, והצליחה לשמור על עצמאותה כמעט בלא הפסקה.
האגדות אודות מרינוס ה"קדוש"
ערך מורחב – מרינוס ה"קדוש"
סן מרינו טוענת להיותה הרפובליקה העתיקה בעולם. על פי האגדה נוסדה סן מרינו בשנת 301, לאחר שהסתת הנוצרי מרינוס הדלמטי, נמלט מן האי ראב בים האדריאטי, כיום בשטח קרואטיה, כדי להציל עצמו מרדיפות הקיסר דיוקלטיאנוס. הוא התיישב בהר טיטאנו (Monte Titano), שם המשיך בעיסוקו בסיתות אבן והפיץ את הנצרות. בעלת האדמה, פליקיסימה, גבירה מרימיני, התנצרה לאחר שמרינוס ריפא את בנה הנכה, והורישה את האדמה לקהילה הנוצרית הקטנה. מרינוס הועלה מאוחר יותר לדרגת "קדוש" והמדינה כמו גם עיר בירתה נקראות על שמו. מחקרים מודרניים טוענים כי מרינוס חי במאה ה-6 או ה-7, וכי תולדות חייו הותאמו לצרכים פוליטיים מאוחרים[1].
פרהיסטוריה והעת העתיקה
העדויות ראשונות למבנה חברתי כלשהו בשטחה של הרפובליקה, הן מתקופת האבן החדשה[2]. בין היתר התגלה גרזן אבן אופייני לתקופה זו, ופטיש ארד מאוחר יותר המתוארך לשנת 2000 לפנה"ס לערך. קברים המיוחסים לתרבות וילנובה שהתקיימה בצפון איטליה בשנת 900 לפנה"ס, התגלו בסן מרינו בשנת 1853, ובין היתר נמצאו בורות בקוטר של 60 ס"מ ובהם כדים המכילים אפר אנושי. עוד נתגלו ממצאים אטרוסקים מאותה תקופה הכוללים כדים ולוחות הצבועים באדום ובשחור. על הר טיטאנו ובמקומות אחרים בסן מרינו התגלו שרידי בתי מגורים ואזורי קבורה.
עם התפשטות הרומאים צפונה, וייסודה של רימיני (Ariminum) בשנת 286 לפנה"ס, סופח שטחה של סן מרינו לרפובליקה הרומית. מתקופה זו התגלו ממצאים רבים הכוללים קברים, חרסים, מטבעות ופסל של מרקוריוס מהמאה ה-2 לפנה"ס או מהמאה ה-1 לפנה"ס. באזור התגלו סימנים ברורים לחקלאות שהתקיימה בו בתקופה זו, וכן נמצאו ממצאים אוסטרוגותים בדמות חפצים שונים מזהב המיוחסים לגבירה מקומית, והמתוארכים לשנת 500 לערך.
ימי הביניים
ממסמכים מן המאה ה-9 ניתן ללמוד על קהילה מאורגנת שהתגוררה במקום אשר נשלט בידי בישוף. בימי הלומברדים הייתה סן מרינו אחוזה פאודלית של הדוכסים מספולטו, אולם במאה ה-10 השתחררו הנזירים במקום מעולו של זה והיו לקהילה עצמאית.
.jpg)
מסמך מ-1243 מעיד על המבנה השלטוני בסן מרינו, אשר התבסס על האספה השלטת שכונתה ה"ארנגו" (Arengo)[3]. אספה זו הייתה מורכבת מראשי המשפחות והייתה לה סמכות חקיקה. הארנגו נשלט בידי שני "הקצינים השליטים" שכונו קונסולים או מושלים. שני המושלים שלטו בקהילה במשותף ולמשך תקופה של שישה חודשים בלבד, כדי למנוע מהם לצבור כוח מופרז. בתקופה זו גדל שטחה של סן מרינו מ-4 קמ"ר בלבד, סביב הר טיטאנו, לשטח של 27 קמ"ר השווים לכמחצית משטחה הנוכחי. עם זאת המדינה נותרה תחת איום מתמיד מצד הבישופים סביב לה אשר ניסו להשתלט עליה. ניסיונות אלה הביאו את התושבים לפנות ישירות אל האפיפיור, וזה הכיר בעצמאותה של סן מרינו ב-1291. כיוון שסן מרינו התחייבה שלא ליטול חלק באף מלחמה, היא נותרה מדינה שלווה יחסית. אולם, כדי להרתיע מדינות אחרות מלתקוף אותה, הוקמו על הר טיטאנו שלוש המצודות של סן מרינו המופיעות על סמלה של המדינה, דגלה ועל חלק ממטבעותיה. ה"ארנגו" הפך עם השנים ל"קונסיליו גראנדה אה ג'נראלה" (Consiglio Grande e Generale - "האספה הגדולה והכללית") שהיא הפרלמנט של סן מרינו עד היום, ובו שישים חברים שתפסו את מקומם של ראשי המשפחות במוסד המקורי. שני הקונסולים היו מאוחר יותר ל"קפיטאני רג'נטי" (Capitani Reggenti), וזהו תוארם של ראשי המדינה עד היום.
במאה ה-15 התרחב שטחה של סן מרינו שוב, הודות לתמיכתו של דוכס אורבינו במדינה שלחמה כנגד רימיני. לבסוף, ב-1462, נחתם הסכם שלום בתיווכו של האפיפיור, ואל סן מרינו צורפו שטחיהן של העיירות פיורנטינו, מונטג'ארדינו וסראוואלה. ב-1463 סופחה גם העיירה פאטאנו לסן מרינו, והמדינה הגיעה לשטחה ולגודלה הנוכחיים.
המאות ה-15 עד ה-18
צ'זארה בורג'ה, המכונה גם "הדוכס ולנטינו", היה בנו הבכור של רודריגו בורג'ה (האפיפיור אלכסנדר השישי). בשנת 1503 כבש בורג'ה את סן מרינו למשך שישה חודשים, אך נאלץ לבסוף לסגת ממנה כאשר האפיפיור הבא יוליוס השני קרא עליו תיגר.
סן מרינו חוקקה חוקה כתובה ב-8 באוקטובר 1600, ולאור איומים על עצמאותה, כרתה בשנת 1603 ברית הגנה עם האפיפיור, וזו נכנסה לתוקפה בשנת 1631[4]. ב-17 באוקטובר 1739 נכבשה סן מרינו בשנית, הפעם עלי-ידי הקרדינל ג'וליו אלברוני, אשר היה מושל אפיפיורי ברוונה. המעשה נעשה ככל הנראה בניגוד להוראותיו של האפיפיור קלמנס השנים עשר, ואלברוני קבע חוקה חדשה למדינה. הקרדינל ביקש לכפות על תושבי המדינה את שלטון מדינת האפיפיור, אולם האחרונים הגיבו בסרבנות ושלחו בסתר בקשה לאפיפיור לעשות עימם צדק. האחרון הכיר בזכויותיה של סן מרינו והשיב לה את עצמאותה ביום 5 בפברואר 1740. יום זה הוא יום חגה של אגאתה ה"קדושה", אשר נחשבת מאז כאחד ה"קדושים" המגנים של המדינה.
בעת כיבוש נפוליאון את איטליה, הצליחה סן מרינו לזכות באהדתו ובהבטחתו לכבד את עצמאותה. יתר על כן, נפוליאון הציע למדינה לתמוך בהתרחבותה בדרך של הענקת שטחים נוספים לטריטוריה שלה, אך סן מרינו דחתה את ההצעה, כדי לא להיכנס למחלוקת עם שכנותיה, והצליחה לשמר את יחסיה הטובים עם מדינת האפיפיור. בנוסף פטר נפוליאון את תושבי סן מרינו מתשלום מיסים, ואף העניק להם במתנה חיטה וארבעה תותחים, שמסיבה לא ידועה לא הגיעו מעולם אל הרפובליקה.
המאה ה-19 והמאה ה-20
לאחר תבוסת נפוליאון הכיר קונגרס וינה בעצמאותה של סן מרינו בשנת 1815. בעת איטליה המאוחדת בידי ג'וזפה גריבלדי סיפקה סן מרינו מקלט לרבים מתומכי האיחוד, וגריבלדי עצמו מצא בה מקלט עם אשתו ו-1,500 מחייליו בשנת 1849. בתגובה פלשו צבאות אוסטריה לרפובליקה ב-2 באוגוסט 1849, אך בהתערבות נפוליאון השלישי ב-1854 המדינה שמרה על עצמאותה. ב-22 במרץ 1862 חתמו איטליה וסן מרינו על הסכם שהכיר בעצמאותה של האחרונה, והסדיר את יחסיהן של שתי המדינות[5].
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נקלעה הרפובליקה למשבר כלכלי אשר גרם להגירת תושבים ניכרת ממנה, ומגמה זו נמשכה עד שנות ה-70. ב-25 במרץ 1906 כונס ה"ארנגו" הוותיק של ראשי המשפחות שוב, והחל בתהליך של רפורמה פוליטית אשר סיים את השלטון האוליגרכי במדינה, והסתיים בבחירות חופשיות שנערכו בסן מרינו לראשונה ב-19 ביוני 1906[6]. בסופה של מלחמת העולם הראשונה הורע מצבה של המדינה וההגירה ממנה גברה. חיכוכים בין המעמד האמיד לבין העניים, הביאו לאימוץ קו פוליטי פשיסטי בהתאם למצב באיטליה, ולהיווצרות מחודשת של שלטון אוליגרכי במדינה. בבחירות שנערכו ב-1923 השתתפה רק מפלגה אחת, ואיטליה הפאשיסטית החלה מתערבת יותר ויותר בענייני המדינה. בתקופה זו נסללה מסילת הרכבת סן מרינו-רימיני (Ferrovia Rimini-San Marino), שופץ תיאטרון טיטאנו והוקם מזבח המתנדבים, הכל במימון ממשלת איטליה.
השליטה הפשיסטית במדינה נמשכה משך כמעט 20 שנים, ורק בתקופת מלחמת העולם השנייה החלה ההתנגדות לה. ב-28 ביולי 1943 נערכה במדינה הפגנה רחבת היקף נגד המשטר, וכתוצאה ממנה פורקה המפלגה הפשיסטית והתקיימו בחירות חופשיות[7]. עם הקמת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, חתמה עימה סן מרינו על הסכם שלום במטרה לשמור על עצמאותה. ב-26 ביוני 1944 הופצצה סן מרינו מהאוויר בידי בעלות הברית ושישים איש מצאו את מותם באירוע. בספטמבר אותה שנה הגיע קו החזית אל אזור סן מרינו, וחיילי גרמניה הנאצית עברו דרכה. כוחות בעלות הברית שהגיעו בעקבותיהם נותרו במדינה משך חודשיים.
לאחר המלחמה הייתה סן מרינו למדינה הראשונה בעולם שבה עלתה מפלגה קומוניסטית לשלטון בבחירות חופשיות, וכוננה קואליציה עם המפלגה הסוציאליסטית. קואליציה זו נותרה בשלטון בין השנים 1945-1955. נשים זכו לזכות הצבעה בסן מרינו בשנת 1958, וב-1973 חוקק חוק אשר השווה את מעמדן לזה של הגברים. המדינה הצטרפה למועצת אירופה כחברה מלאה בשנת 1988, ושימשה כיושבת ראש הארגון במחצית הראשונה של שנת 1990. סן מרינו הצטרפה לאומות המאוחדות בשנת 1992, ובשנת 2002 חתמה על הסכם עם הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי בו הסכימה לשקיפות גדולה יותר בענייני הבנקאות והמיסוי המתנהלים במדינה, כדי לסייע במלחמה בהעלמות מס. המדינה אינה חברה באיחוד האירופי, אך האירו הוא ההליך החוקי בה מכוח הסכם שנחתם בין הצדדים.
קישורים חיצוניים
- תולדות ההיסטוריה של סן מרינו
- סן מרינו בספריית הקונגרס האמריקני
- תולדות סן מרינו באתר משרד החינוך של המדינה (איטלקית)
הערות שוליים
| היסטוריה של מדינות אירופה | ||
|---|---|---|
|
