היסטוריה של רמת השרון
רָמַת הַשָּׁרוֹן היא עיר במחוז תל אביב בישראל אשר הוקמה בשנת 1923. העיר גובלת בצפון בהרצליה, בקיבוץ גליל ים שבמועצה האזורית חוף השרון, בדרום בתל אביב, במזרח בהוד השרון ובדרום-מזרח בפתח תקווה. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949 וכעיר בשנת 2002.
לפני הקמת רמת השרון
בדרום תחום שיפוטה של רמת השרון נמצאו מספר ממצאים ארכאולוגיים המעידים על התיישבות במקום במאה השנייה לספירה. האתר הבולט ביותר הוא מערות אפקה, בסמוך לגבול רמת השרון-תל אביב, צפונית לרמת אביב ג'. מערכת זו של מערות קבורה שומרוניות הייתה בשימוש עד המאה השישית. באתר נמצאו כלים, מטבעות ותכשיטים. המערות שימשו את היישוב ח'ירבת אל ע'ורה, ששרידים מעטים ממנו נמצאו מזרחית למערות. אתר נוסף בו נמצאו שרידים המיוחסים לתקופה הרומית ולתקופה הביזנטית הוא גבעת הגולגולות, מזרחית למרכז הטניס.
במהלך התקופה העות'מאנית הוקם ברכס גלילות הכפר אג'ליל, שמספר מבנים ממנו שרדו בסמוך למתחם סינמה סיטי גלילות שבמערב העיר. כפר נוסף, אבו כישכ, הוקם בידי שבט בדואי שהגיע ממצרים בחלקה המזרחי של רמת השרון דהיום. בגבעת הגולגולות פעל בית קברות מוסלמי, שכמעט לא נותר ממנו זכר, ובמפות מנדטוריות מסומן באתר זה קבר שייח' סעיד.
הקמת עיר שלום
בשנת 1922 התארגנה קבוצת יהודים מיפו בראשותו של הרב יעקב בן-שלום, במטרה לחפש קרקע לצורך הקמת יישוב חדש במרחב פתוח, מחוץ לשטח העירוני הצפוף והדחוק של יפו. בן-שלום, שעלה לארץ ישראל שנתיים קודם לכן מפולין ופתח מסעדה בשכונת נווה שלום ביפו, שאף להקים עיר גנים שלא תהיה חלק מההתיישבות הממוסדת. הקבוצה הקימה אגודה בשם "עיר שלום", והחלה בחיפוש אחר קרקעות. בתחילה ניהלו משא ומתן לרכישת קרקעות באזור מקוה ישראל, אך משזה לא צלח, מצאו קרקעות צפונית לשייח מוניס, בסמוך לכפר אג'ליל.
כך מתאר פרוטוקול האספה הכללית השנייה של אגודת "עיר שלום" (י' בניסן ה'תרפ"ב-1922) את בחירת מיקומה של "עיר שלום", היא רמת השרון של ימינו. במקורות אחרים עולה תיאור שומם של הקרקע
האמביוולנטיות בתפיסתם של המתיישבים הראשונים לשטח באה לידי ביטוי גם בדבריו של יוסף ביאליק, לימים מזכיר היישוב:
אוויר צח ומבריא, רמה נישאה ומראה נוף נהדר המרומם את הנפש והעין. המקום היה שומם ומוזנח בדומה למדבר. בכל השטח הנרחב שררה דממת מוות משממת-דורות. בכל מלוא העין נזדקרו לפניך רמות חול, אם כי פה ושם אפשר היה להבחין בקוצים ושיחי בר דלילים. אך, כאמור, קסמו הנוף, האקלים והמצב הטופוגראפי למייחלים להתנחלות. בניגוד לבעלי הקרקע הערבים שאדמה זו נחשבה בעיניהם כזיבורית מבחינה חקלאית[2].
המחיר ששולם לערבים בעלי הקרקע תמורת 2,000 הדונמים, היה 5 לירות מצריות לדונם, מחיר שנחשב זול, וזאת בשל האיכות הירודה שייחסו הערבים לאדמה[2]. בתחילה הסתייעו חברי האגודה בסוחר הקרקעות קנדינוף, אך לאחר ששילמו לו מקדמה התברר כי הונה אותם. בסופו של דבר הושלמה העסקה בסיועו של משה מטלון.
במהלך 1923 ערכה האגודה תחרות לתכנון עיר הגנים החדשה, בה זכו שתי תוכניות שהצליחו לענות על הדרישות שהציב הוועד: "...לייסד ישוב מרוכז, שהוא עיקר גדול מבחינת הביטחון, הכלכלה, הבריאות וכו' - שביחד עם זה יהיה השדה קרוב אל הבית. כמו כן חשוב לקמץ בדרכים וברחובות", כפי שנכתב בעיתון "הארץ" מיום 14 במרץ 1923. בסופו של דבר נבחרה מבין השתיים תוכניתו של מרדכי מסטיצ'קין. ב-3 בנובמבר נערכה הגרלת המגרשים בין 53 בעלי הקרקעות, שכל אחד מהם שילם 20 לירות מצריות עבור חלקה של חמישה דונמים.
זמן קצר לאחר הגרלת המגרשים עלו לקרקע ששת המתיישבים הראשונים: דוד משורר, נחום הופנברג, לוי הורביץ, צבי הורביץ, פלטיאל פינקלשטיין וחיה פלוסקר. מסעם מיפו היה מפרך ונמשך שלושה ימים, עקב תנאי מזג האוויר הקשים ששררו באזור. בעצתו של האגרונום מלך זגורודסקי שבדק את תנאי הקרקע במקום, הוחל בגידול טבק.
בשנתם הראשונה ביישוב החדש ידעו המתיישבים תלאות רבות. הטבק ששתלו נפגע ממחלות, ולאחר שהביאו שתילים חדשים מרעננה, חוסלו כשלושה רבעים מהם בידי נחיל ארבה. בתחילה, בהיעדר מקורות מים מספיקים, נאלצו המתיישבים להביא מים בחביות מאג'ליל ומכפר מל"ל. כן סבלו המתיישבים מגנבות של תושבי האזור. קשיים נוספים עמם התמודדו המתיישבים נבעו מחוסר תמיכה של המוסדות הלאומיים ביישוב שהוקם ללא עזרתם. חרף הכישלון בגידול הטבק, החלו להגיע בהדרגה משפחות נוספות. מאחר שכל אחת מהן התיישבה במגרש אותו הגרילה, בעוד חלק מהמשפחות טרם התיישבו במגרשיהן, נוצרו בכמה מן המקרים מרחקים גדולים בין החלקות, מה שהקשה על השמירה ועל אספקת המים. לכן החליט הוועד לבטל את ההגרלה, וליישב את החלקות בשיטת "כל הקודם זוכה".
חרף חפירת באר, היא לא הספיקה לצורכי המתיישבים, וניסיונות קידוח נוספים נכשלו בשל חוסר ניסיונם. בשנים הראשונות עדיין הובאו מים מהרצליה, והשדות הושקו כל אחד בשעה אחרת, כדי לא לפגוע בלחץ המים.
התרחבות והתבססות כמושבה חקלאית
העלייה הרביעית הביאה עמה מתיישבים חדשים, ובהם קבוצה גדולה מקיילצה שבפולין, שרכשה יחד שטח של 400 דונם. עם זאת, בצד המתיישבים, רבים מרוכשי הקרקעות לא מיהרו להתיישב על הקרקע. והממסד הציוני, שעדיין לא ראה בעין יפה את היישוב שקם בלעדיו, אף ניסה לשכנע את הערבים לחזור בהם ממכירת הקרקעות. כן פעלו לשם כך אנשי קהיליית ציון מהרצליה, שחשקו בקרקעות לעצמם[3].
ב-1927 קיבל הוועד שתי החלטות משמעותיות שהביאו לשינוי פניה של עיר שלום. ראשית, הוחלט להקים מכון מים עצמאי, שיגדיל את נפח המים המגיע לבתי התושבים ולחלקותיהם. שנית, נקבע כי מי שלא יישב את החלקה שרכש, תופקע ממנו הקרקע, וכספו יוחזר לו. עקב החלטה זו, חלק מרוכשי הקרקעות מיהרו לממש את זכויותיהם בקרקע והתיישבו בה, בעוד קרקעותיהם של אלו שהעדיפו שלא לעשות כן נמכרו למתיישבים חדשים. רבים מהמתיישבים נטעו פרדסים, ועיר שלום, שהרעיון שניצב בבסיס הקמתה היה של עיר גנים, החלה לקבל צביון של מושבה חקלאית. ב-1929 לבדה גדל שטח הפרדסים מ-20 ל-400 דונמים. השינוי באופי היישוב גם עוגן בתקנון הוועד, שנוסח מחדש ב-1928. באותה שנה נבחר לראשות הוועד, צבי בנימיני, שעמד בראשו למשך עשרים השנים הבאות. בתיקון נוסף של התקנון, בשנת 1930, נכתב במפורש המונח "מושבה חקלאית" בכל מקום שבו נכתב קודם לכן "עיר גנים".
ב-19 בנובמבר 1928 הכריז הוועד על תחרות למציאת שם חדש ליישוב. בין היתר, פנה הוועד לחיים נחמן ביאליק ולאברהם שלונסקי. מנחם אוסישקין סירב להציע שם הקשור בשרון, מאחר שהעדיף לשמור שמות כאלה ליישובים שהוקמו על ידי הקרן הקיימת לישראל. גורמים אחרים בקק"ל דווקא הציעו שם - רַקּוֹן, הלקוח מפרק י"ט בספר יהושע, המתאר את נחלת שבט דן:
"לְמַטֵּה בְנֵי-דָן, לְמִשְׁפְּחֹתָם, יָצָא, הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי... וַיְהִי, גְּבוּל נַחֲלָתָם... וּמֵי הַיַּרְקוֹן, וְהָרַקּוֹן; עִם-הַגְּבוּל, מוּל יָפוֹ".
בסופו של דבר התקבלה הצעתו של מרדכי ויינברג לקרוא למושבה "רמת השרון". הרעיון עלה בראשו של ויינברג בעת שביקר בשכונת רמת השרון בתל אביב, והשם מצא חן בעיניו. השם אומץ באופן רשמי ב-1932.
עתון "דבר" מ-24 ביולי 1930 מודיע "על ההחלטה של "אגודת עיר שלום בע"מ"(בערבון מוגבל)... כי מושבתה שנקראה עד עכשיו עיר- שלום, תקרא מעתה רמת-השרון". "הפונים לאגודה מתבקשים להשתמש אך ורק בשם זה"[4].
מאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929) והשמועות על התארגנות כנופיה שיצאה מאבו כישכ לפרוע ביהודים, אילצו את המתיישבים לפנות את הילדים והנשים להרצליה. במהלך המאורעות, הוקם במושבה סניף של ההגנה בפיקודו של יצחק כספי, וחוליית פרשים החלה לסייר ביישוב, חלק מחבריה רכובים על גבי פרדות. בסופו של דבר לא נפגעה המושבה במאורעות, אך אספקת ירקות וביצים מהכפרים הערביים הסמוכים הופסקה, והיה צורך במציאת מקורות חדשים. חלק מהתושבים החלו לגדל ירקות בעצמם.
באותה העת סבלו רבים מהתושבים מקשיים כלכליים, ורבים מהם שקעו בחובות. יו"ר הוועד, בנימיני, הציע הסדר של פריסת חובות, והפחתה של תעריפי המים. כן הוקם סניף בנק ראשון, שהעניק הלוואות לתושבים. בנימיני מעיד כי תוכניתו "הצילה את רמת השרון מהתמוטטות גמורה"[5].
הילד הראשון של המושבה, דוד ויסוסר, נולד ב-1927, ובראשית שנות ה-30, לאחר שילדים נוספים נולדו ותושבים בעלי ילדים הצטרפו למושבה, התעורר צורך בהקמת בית ספר. בתחילה נשלחו הילדים לבית ספר בהרצליה, אך הדרך הייתה ארוכה מדי, וב-1930 נפתח בית הספר הראשון, בעזרת הנשים שבבית הכנסת, ששכן אף הוא במקום ארעי בבית הוועד. המורה הראשון היה אחד התושבים, אברהם בבל, אך לא הייתה לו הכשרה לכך, וחלק מהתושבים התנגדו למינויו. ב-1932 הוזמן מורה ראשון מן החוץ, יוסף קלמן, שהגיע מנס ציונה. קלמן חילק את 50 התלמידים, בני 6 עד 14, לשבע כיתות, בכולן שימש מורה. במצב דברים זה, התבססו הלימודים על עבודה עצמית בהדרכתו. כחלק מתוכנית הלימודים הושם דגש על חקלאות, ולעיתים גויסו התלמידים לסייע בעבודות בשדות ובמטעים במושבה.
במהלך שנות ה-30 החל הוועד לספק שירותים נוספים לתושבי היישוב. בין היתר, הוקמה מרפאה ושכרם של הרופאים, שהתחלפו תדיר, שולם בידי הוועד, עד שהושג הסכם עם ההסתדרות בעקבותיו הוקם סניף של קופת חולים ב-1933. כן הקים הוועד בית דין ליישוב סכסוכים, שפעל כמוסד בוררות. שירות נוסף שמימן הוועד היה בתחום התחבורה. רכב ישן שימש כמונית שירות שפעלה בין רמת השרון לשרונה, וחסך את הצורך בנסיעה דרך הרצליה. עם זאת, נסיעותיו של הרכב לא היו סדירות, ומאחר שעקב מצבו הרעוע לא ניתן לו רישיון רכב, הוא נסע רק בשבילים ובדרכים צדדיות כדי להימנע מביקורת המשטרה. אותו רכב שימש גם להבאת הדואר למושבה. ב-1929 מינו שלטונות המנדט את מנחם משורר למוכתר היישוב, והוא פעל מול השלטונות לצידם של יו"ר הוועד בנימיני והמזכיר יוסף ביאליק. ועד הפועלים, שהוקם כבר ב-1928 הקים לשכת תעסוקה, וב-30 באפריל 1935 נחנך משכנו הקבוע של בית הפועלים.
אחד העקרונות עליהם הקפידו התושבים, הוא השמירה על עבודה עברית. עיקרון זה עוגן בתקנון הוועד, שקבע כי מי שלא יעסיק פועלים עבריים, תופקע זכותו על הקרקע, וכן בחוזים שנחתמו עם רוכשי הקרקעות. ב-1932 התעורר עימות של ממש על רקע זה בין התושבים לבין משה מטלון, שרכש 400 דונמים בפאתיה הדרומיים של המושבה (באזור שכונת נווה רסקו של ימינו) לשם נטיעת פרדסים. מטלון סירב בתחילה לחתום על החוזה, ולאחר שעשה זאת לבסוף, סירב לדון עם נציגי לשכת העבודה בתנאי העסקתם של הפועלים, בטענה שיביא פועלים יהודים מיפו, עליהם אין לנציגים סמכות. אנשי היישוב חשדו כי חרף הסיכום העסיק מטלון גם פועלים ערבים, ומשהתברר כי הדבר נכון, התפתח בין הצדדים עימות אלים שהסתיים בהתערבות המשטרה. חלק מהיהודים שהיו מעורבים במקרה הורשעו בהסגת גבול ואילו חלק מהפועלים הערבים הורשעו בפציעה.
הקיבוצים
במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקמו בתחומי המושבה מספר קיבוצים. ב-1932 הגיעה קבוצת "אביב" של הסתדרות הנוער החלוצי. הקבוצה מנתה כ-30 חברים, שעבדו במשקי העזר ובפרדסים. לאחר שנתיים עזבו חברי הקבוצה והצטרפו לקיבוץ קריית ענבים. לאחר עזיבתם, ב-1934, הגיעה קבוצה של 13 חברים מתנועת הנוער הציוני שהגיעה מכרכור, אליהם הצטרפו בהמשך עולים חדשים מלטביה. גם חבריה של קבוצה זו עבדו בפרדסי המושבה, ואף לקחו חלק פעיל בחיים הציבוריים של המושבה. חדר האוכל שלהם הפך למקום מפגש עבור בני הנוער, ונערכו בו פעילויות תרבות. בסוף 1934 עזבו חלק מחברי הקבוצה לקבוצת "המפלס" בכפר סבא, ועולים חדשים מפולין הצטרפו לגרעין שנותר. חלק מחברי הקבוצה עזבו במהלך השנים לקיבוצים שונים ברחבי הארץ, ואחרים נטמעו בין תושבי המושבה. הרחוב הנמצא במקום בו שכנו צריפי הקיבוצים נקרא רחוב הקיבוץ.
מאוחר יותר, ב-1943, הגיעה קבוצה נוספת שכללה פעילים של השומר הצעיר מבלגיה וממצרים. גם אנשי קבוצה זו עבדו בחקלאות, וכן בבניין, והצטרפו למערך ההגנה במושבה. ב-1947 הקימו אנשי הקבוצה קיבוץ בחזלה שבנגב, ושהו במקום במשך כל מלחמת העצמאות. לאחר סיום המלחמה חזרו חלקם לרמת השרון, ואחרים הקימו את קיבוץ נחשונים.
מהמאורעות ועד מלחמת העצמאות
עם פרוץ המרד הערבי, תוגברו הסיורים והמשמרות במושבה, והוקמו סביבה חפירות וביצורים. ב-19 במאי 1936 הוקמה תחנה של משטרת היישובים העבריים, שהעסיקה עשרה גפירים. מטה ההגנה התמקם בבית הוועד, וקווי טלפון נמתחו ממנו לבתים במושבה. בסופו של דבר, לא הותקפה המושבה במהלך המאורעות. בתוך כך, בעקבות סירובם של סוחרים ערבים לסחור עם יהודים, הפכה המושבה למרכז חשוב לאספקת תוצרת חקלאית לתל אביב. ארבעה מהתושבים אף פתחו חנות ברחוב הכרמל בתל אביב, בו נמכרה תוצרת חקלאית מרמת השרון.
במהלך המאורעות נסגרה הדרך לתל אביב, שעברה דרך שייח מוניס, והתושבים נאלצו לנסוע דרך הרצליה, רעננה, רמתיים, פתח תקווה ורמת גן, דרך שאורכה 35 ק"מ במקום 12 ק"מ. לעיתים נמשכה הדרך יום שלם. בשיתוף עם הוועד של הרצליה, החליט הוועד לסלול כביש חדש, שעלותו נאמדה ב-19 אלף לירה ארץ ישראלית. הרצליה מימנה כשני שלישים מהעלות, ורמת השרון את השליש הנותר. לשם כך, משכן הוועד את מכון המים. חברת סולל בונה התחילה בסלילה כבר בקיץ 1936, אך העבודות נתקלו בקשיים כבר מהרגע הראשון: הערבים התנגדו לכך שהכביש יעבור בשטחי הווקף, מושל המחוז עמד על כך שהכביש יעבור בשטחי שייח מוניס ולבסוף התברר כי העלויות גבוהות מהמשוער, והוועד לא יכול היה לעמוד בהן. העבודות חודשו רק ב-1939, לאחר שהוועד לקח הלוואה, ולאחר שהוטל מס נסיעה על קווי אגד, לצורך מימון הסלילה. באוקטובר 1941 נחנך הכביש, שהיה לימים לכביש 482, העובר לאורך רחוב בן-גוריון בהרצליה, רחוב סוקולוב ברמת השרון, רחובות משה סנה ופנחס רוזן בתל אביב ודרך אבא הלל ברמת גן.
במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20 הגיעו לרמת השרון עולים חדשים רבים, ובהם מעפילים, עולים מחלב, מתימן וממצרים, וכן ניצולי שואה. ב-1946 רכש הוועד שטח של 18 דונם עליו הוקמו 40 יחידות דיור למעפילים ניצולי שואה ששהו במחנה המעצר בעתלית.
לאחר כ"ט בנובמבר הוגברה השמירה במושבה, וכלי הנשק הוצאו מהסליקים, אך לא נעשה בהם שימוש. במהלך מלחמת העצמאות כולה לא הותקפה המושבה. בראשית 1948 עזבו תושבי אג'ליל ואבו כישכ את כפריהם. תושבי אג'ליל עשו זאת מפחד מהתקפה יהודית ותושבי אבו כישכ עשו זאת לאחר שהאצ"ל חטף את מנהיגיו. במהלך השנים בהן התפתחה המושבה שמרו תושביה על יחסים טובים עם הכפרים הערביים הסמוכים, וכמה מתושבי הכפרים באו להיפרד משכניהם ברמת השרון בטרם עזבו. תושבי שני הכפרים לא הורשו לחזור לכפריהם לאחר המלחמה.
לאחר הקמת מדינת ישראל
מאז 1944 פעלו אנשי הוועד אצל שלטון המנדט כדי לקבל הכרה כמועצה מקומית, שתאפשר את הרחבת השירותים הניתנים לתושבים, ותייעל את ניהולו. בהתייעצות עם עורך הדין צבי ברנזון, נוסחה הצעה שהוגשה לשלטונות המנדט, אך אלו סירבו לאפשר כינון מועצות מקומיות יהודיות חדשות, ותחת זאת הציעו לספח את המושבה להרצליה. לכך התנגד הוועד, שחשש מפגיעה בצביון המושבה, וכינון המועצה המקומית המתין עד לאחר הקמת המדינה.
ב-1949 הכריז שר הפנים חיים משה שפירא על כינון המועצה המקומית רמת השרון, ומינה מועצה בת 11 חברים. ב-1 בנובמבר 1949 התכנסה המועצה לראשונה, ובחרה פה אחד ביושב ראש הוועד צבי בנימיני לראש המועצה. תחום שיפוטה של המועצה המקומית הורחב מזרחה ומערבה, וכלל שטחים עליהם שכנו קודם לכן הכפרים אבו כישכ ואג'ליל, על כ-17 אלף דונם שהיו בבעלות שייח' אבו כישכ[6]. התרחבות נוספת אירעה כאשר הוועד המקומי של קריית שאול נדרש להכריע האם ברצונו להסתפח לתל אביב או לרמת השרון, ובחר ברמת השרון, בשל מסי הארנונה הגבוהים בתל אביב. בסך הכל, גדל שטח השיפוט של המושבה מכ-2,600 דונם לכ-18,500.
ב-1950 מונה הרב יעקב אדלשטיין לרבה של רמת השרון, לאחר פטירת אביו הרב צבי יהודה אדלשטיין.
בראשית שנות ה-50 הוקמה מול הכפר הירוק מעברה, שבשיאה השתרעה על השטח שעד מחלף מורשה של ימינו. המעברה קלטה כ-6,000 עולים, מספר הגדול פי ארבעה ממספר תושביה של רמת השרון באותה העת. מועצת הפועלים נרתמה למציאת פתרונות תעסוקה לעולים, אך היה קושי רב במציאת מקומות עבודה. חלקם עבדו בחקלאות ובבניין, חלקם במפעלים בהדר יוסף ואחרים הקימו משקים קטנים משל עצמם. ב-1953 הוחל בהקמת שיכון קבע, שכונת מורשה, וב-1957 חוסלה המעברה סופית. בתחילה הוקמו במקום בתים צמודי קרקע, שיועדו למשפחות מרובות ילדים, ולאחר מכן נבנו בתים משותפים, שדירותיהם יועדו למשפחות קטנות יותר. גם לאחר המעבר לשיכון קבע התקשו בתחילה התושבים החדשים במציאת מקומות עבודה, ובתחילה התעוררו גם קשיי תחבורה, עד שחברות אגד ודן חנכו קווי אוטובוסים ששירתו את תושבי השכונה. לצד מבני המגורים נבנו במהלך שני העשורים הראשונים שלאחר קום המדינה גם מבני ציבור שונים, ובהם בתי ספר יסודיים, בית ספר תיכון מקצועי, מתנ"סים, מרפאה ובריכת שחייה. עם הפעלתה של תוכנית אינטגרציה ברמת השרון נסגרו בתי הספר, וילדי מורשה החלו ללמוד בבתי הספר בנווה מגן ומשנות ה-80 גם ברובע הדר. בית הספר המקצועי שולב בתיכון "רוטברג".
במקביל להקמתה של שכונת מורשה, הוקמה ב-1954 שכונת נווה מגן, בשטח שבין מורשה לבין הגלעין ההיסטורי. השכונה נועדה למשוחררי הצבא הבריטי ולקציני צה"ל, ומכאן שמה. בסמוך לנווה מגן הוקם אזור תעשייה למלאכה זעירה. שיכון נוסף שהוקם בשנות ה-50 היה שיכון ליטא, ממערב לגלעין ההיסטורי, ובו התיישבו ניצולי שואה מליטא.
ב-1959 נבחר לראש המועצה דוד רשף. רשף כיהן בתפקיד רק שנתיים וחצי, אך בתקופתו החל שינוי נוסף באופיה של רמת השרון, ממושבה חקלאית ליישוב עירוני, או, כלשונו:
"יישוב תת-עירוני עם כיוון בניה לגובה ושילוב אלמנטים אורבניסטיים ותנאי מגורים נוחים ומרווחים, הנותנים טעם ונועם מיוחדים לתנאי החיים בו ועשויים להיות גורם מושך להשתקעות תושבים חדשים"[7]
בשני העשורים הבאים חל גידול חד במספר התושבים במושבה: מכ-10 אלפים ב-1961 לכ-20 אלף ב-1972 ולכ-32 אלף ב-1983.
בסוף שנות ה-60 הקימה חברת רסקו את שכונת נווה רסקו, בשטח בו שכן לפני כן פרדס מטלון. במקביל, הוקם אזור תעשייה חדש מדרום לשכונת מורשה. המפעל הראשון שהיה אמור לקום בו היה מפעל של חברת עסיס, אך כשנבחר פסח בלקין לראש המועצה ב-1969 ביטל את ההסכם עם החברה, בשל התנגדות התושבים וחברי המועצה, שחששו שהמפעל יהווה מפגע סביבתי. המפעל הוקם בסופו של דבר בנתניה ובמקומו הוקם מפעל השנאים "אלקו".
בתחילת 1970 אושרה תוכנית מתאר חדשה לרמת השרון שהקנה לה מעמד של מושבה תת-עירונית, עם בנייה של בניינים לגובה של ארבע קומות[8]. בראשית שנות ה-70 החל האזור שבין הגלעין ההיסטורי לנווה רסקו לשנות את אופיו. באזור זה התגוררו רבים מוותיקי המושבה, בין פרדסים. בהדרגה, החלו הבתים הקטנים והפרדסים לפנות את מקומם לבתים משותפים. כשנחנך במקום בית ספר, בשנת 1977, הוא נקרא "הדר", על שם הפרדסים שבמקומם הוקם. לימים, ניתן שם זה לשכונה כולה. התרחבות נוספת הייתה מערבה, באזור בו נבנו בתים צמודי קרקע בידי אוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי גבוה. באזור שסביב שיכון ליטא הוקמה שכונת קריית יערים, ומדרום לה רובע גולן. בקצה הדרום-מערבי של המושבה הוקמה שכונת נווה רום, שיועדה לטייסי חיל האוויר.
בשנות ה-80 וה-90 חלה האטה בקצב הגידול של המושבה. ראשי המועצה שכיהנו באותה העת העדיפו לשמור על צביונה, ולא הקימו שכונות חדשות. כתוצאה מכך, רבים מהצעירים שגדלו בה לא יכלו לשוב ולהתגורר בה לאחר שבגרו, והאוכלוסייה הזדקנה. בנוסף, הקפידו פרנסי המושבה לשמור על מעמדה כמועצה מקומית ולא להפכה לעיריה, אף שמספר תושביה באותה העת, למעלה מ-30 אלף, אפשר לעשות כן.
בעשור הראשון של המאה ה-21 השתנתה מגמה זו. בשכונת מורשה נבנו בתי מגורים חדשים, משותפים וצמודי קרקע. חלק מהדירות יועדו לזוגות צעירים ילידי היישוב. בשכונת נווה גן הוקמו בניינים רבי קומות הכוללים מאות יחידות דיור, ובמערב המושבה הוקמה שכונת המחתרות. בשנת 2002 הוכרזה רמת השרון לעירייה, וראש המועצה שכיהן באותה העת, גבי פארן, היה לראש העירייה הראשון.
הערות שוליים
- ^ זאב ענר ודורית ישראל, מעיר שלום למושבה, הוצאת מלוא (1993), עמ' 11.
- ^ 2.0 2.1 ב.צ. אופז, מקומץ מתנחלים - לישוב פורח בן 13,000 נפש, דבר, 15 בפברואר 1963
- ^ זאב ענר ודורית ישראל, מעיר שלום למושבה, הוצאת מלוא (1993), עמ' 17
- ^ זאב וילנאי,"אריאל-אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל",עם עובד-תרבות וחינוך,1982, כרך תוספות, ערך: רמת-השרון (השלמה), עמוד 560
- ^ זאב ענר ודורית ישראל, מעיר שלום למושבה, הוצאת מלוא (1993), עמ' 25.
- ^ ראו בערך אליהו בנימיני
- ^ אתר הראשונים של רמת השרון
- ^ אושרה תכנית לרמת השרון המקנה לה מעמד תת־עירוני, דבר, 25 בפברואר 1970
