התקופה הביזנטית בארץ ישראל
|
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | ||
| הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם. | |||
| היסטוריה של ארץ ישראל |
 |
| לוח התקופות בארץ ישראל |
התקופה הביזנטית היא תקופה בתולדות ארץ ישראל בין השנים 324 (או 395) ו-638, בה נשלטה הארץ על ידי האימפריה הביזנטית. בתולדות עם ישראל מקבילה תקופה זו לתקופת התלמוד וראשית תקופת הגאונים.
סופה של התקופה הרומית המאוחרת ותחילתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל איננו מוגדר בנקודת ציון ברורה וחד משמעית. מבחינה תרבותית ודתית, ניתן לתקף את המעבר בין התקופות הללו בעלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324, המהווה את ראשית הפיכת הקיסרות לנוצרית. תחת קיסר זה, כוחה של הנצרות החל עולה כדת מועדפת, ואחר כך כדת המדינה בקיסרות הרומית. אולם מבחינה מדינית, ניתן לתקף את ראשיתה של התקופה הביזנטית רק במותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון בשנת 395, תאריך המציין את התפלגות הקיסרות הרומית לקיסרות המערבית והקיסרות המזרחית.[1]
תוכן עניינים
התפשטות הנצרות
ראשית התקופה הביזנטית עומדת בסימן התחזקות הנצרות באימפריה הרומית. בעת תחילת התפוררותה של האימפריה הרומית, הנצרות כבר שלטה על אוכלוסייה ושטח רחב ידיים שלא נפל מזה של רומא בשיא גדולתה.
בשנת 324, לאחר שנים רבות של אי סדר באימפריה הרומית, תפס את השלטון הקיסר קונסטנטינוס, כשליט יחיד של קיסרות ביזנטיון. הוא הכריז על הדת הנוצרית כעל הדת הרשמית של האימפריה, וארץ-ישראל הפכה מפרובינציה נידחת לארץ הקודש. בשנת 326 ביקרה בארץ ישראל הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס. במהלך ביקורה זיהתה את מקום צליבתו של אותו האיש, את מקום קבורתו וקימתו לתחייה, את מקום עלייתו השמימה (בהר הזיתים), את מקום מותה של מריה (בהר ציון) וקבורתה (במורדות הר הזיתים), ואת מקום לידתו של אותו האיש בבית לחם, והחלה למעשה את הפיכת ירושלים לעיר נוצרית ולמוקד לעלייה לרגל של מאמינים נוצרים. במהלך המאה הרביעית התפתחה הנזורה במדבר יהודה. קונסטנטינוס בנה בירושלים, ביוזמתה של אמו, מבנה גדול בשם "הבסיליקה של קונסטנטינוס", במקום שבו עמד קודם לכן מקדש לאלילה אפרודיטה. מבנה זה הפך ברבות הימים לכנסיית הקבר. במהלך התקופה הביזנטית שופץ המבנה מספר פעמים,[2] את השיפוץ הנרחב ביותר ערך, כנראה, יוסטיניאנוס הראשון, במחצית השנייה של המאה ה-6. כמו כן, נבנו בתקופה זו עשרות כנסיות ומנזרים נוספים, כחלק מאימוצה של "גאוגרפיה קדושה" ("גאוגרפיה סקרה"), שבמסגרתה נעשה מאמץ לזהות בשטח את מקום התרחשותם של אירועים המוזכרים בספרי הקודש. בין היתר נבנו בירושלים כנסיית ציון ה"קדוש"ה על הר ציון, כנסיית השילוח ליד בריכת השילוח (במאה ה-5) וכנסיית הניאה (במאה ה-6). במקביל, נעשתה הארץ מוקד עלייה לצליינים ולנזירים.
הגליל הפך להיות אחד המרכזים החשובים בצליינות הנוצרית. בעקבות כך נבנו בגליל כנסיות רבות ואתרי קודש המתבססים על נסים שונים של אותו האיש, כמו הכנסיות על הר תבור, כפר נחום, כורסי, נין, נצרת, טבחה ועוד.
התפתחות יישוב הנוצרי בגליל הביא לבניית כנסיות ביישובים בעיקר ביישובים נוצריים כמו הכנסייה הביזנטית בנהריה בשבי ציון בהר ברניקי, כנסיית בן האלמנה בנין, סוחמאתא ועוד. ניסיונות החדירה הנוצרים לאזורי התיישבות היהודים הביאו לבניית כנסיות בציפורי ובטבריה.[3]
תנועת נזירים התפתחה והוקמו מספר בתי נזירים במדבר יהודה. הארץ הייתה גם למרכז עלייה לרגל של נוצרים מארצות רבות, אשר השפיעה לטובה על כלכלתה.
פלישות באימפריה
בשנת 400 דיווח הירונימוס על פלישתם של הונים,[4] הפלישה הייתה כנראה 4 שנים מוקדם יותר (בהסתמך על פיוט של קורילונה מ-396) ונהדפה על פי ההיסטוריון זוסימוס[5] על ידי פרוויטה (Fravitta). ב-406 דיווח הירונימוס על פלישה של איסאוריה (Isauria) מאסיה הקטנה שהחריבו את הגליל.[6]
בשנת 409 פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקת וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית. הפרובינקה סוריה-פלשתינה חולקה לשלושה חבלים שמשתרעים בימינו על שטח מדינת ישראל ושטח עבר הירדן: פלשתינה פרימה שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון, מישור החוף, פלשתינה סקונדה שהשתרעה על שטחי (הגליל והגולן) וחלקים מצפון עבר הירדן ופלשתינה טרטיה שהשתרעה על הנגב ועבר הירדן הדרומי.
בשנת 411 פלשו ברברים מצפון אפריקה.[7] ב-418 פרץ מרד, שדוכא על ידי הגותי פלינתה (plintha).[8]
מעמד היהודים
השלטון הביזנטי ביקש לקבוע את מעמדה העליון של הנצרות כדת הראויה ורדף פגנים, נוצרים שסטו מהדרך של הכנסייה וגם יהודים. המדיניות כלפי היהודים השתנתה מתקופה לתקופה. קיסרים שונים נהגו להצר את צעדי היהודים ואחרים נהגו במדיניות ליברלית וסובלנית יותר.
בתחילת התקופה הייתה נשיאות הסנהדרין הגוף המכריע בארץ. במאות ה-3 וה-4 נתדלדל כוחה.
בראשית התקופה הביזנטית חלו התחזקות של הרדיפות הדתיות וניסיונות לפורר את היישוב היהודי. בנו של קונסטנטינוס הראשון, קונסטנטינוס השני (361-337), המשיך במדיניות של אביו, ואף החריף את הצעדים כלפי היהודים, במיוחד בעניינים כלכליים, דבר שהביא למרד גאלוס שפרץ בסתיו שנת 351 בציפורי, בראשות פטריקיוס. גלוס בן דודו של קונסטנטינוס השני, שלח את המצביא אורסיקינוס, שדיכא את המרד והרס את בית שערים. בעקבותיו הוטל משטר צבאי וכן נפגעו הזכויות הפוליטיות, הכלכליות והמשפטיות של התושבים. אך עקבות ההרס של המרד נמחו במהירות.
יוליאנוס "הכופר", שירש את בן דודו קונסטנטינוס השני והוכרז כקיסר בשנת 361, אהד את תרבות יוון ואת ההלניזם והתנגד לנצרות; הוא ראה ביהודים בני ברית. בשנת 362 הוא הציע ליהודים להקים מחדש בית מקדש ואף החל בעבודות להקמתו. אולם רעידת אדמה שאירעה בשנת 363, ומותו הפתאומי במלחמה במזרח, הפסיקו את הבנייה. לאחר מותו, חזר הקיסר הבא למדיניות של קונסטנטינוס. החל מתקופה זו נעשו הרבה פעולות תחוקתיות להצרת צעדיהם של היהודים בארץ ישראל.
בשלהי המאה ה-4, החל תהליך התדלדלות ביישוב היהודי, בעיקר בדרום הארץ, ורוב הקהילות היהודיות נמצאו בחלקה הצפוני, בערים ובכפרי הגליל (טבריה וציפורי היו היישובים המרכזיים), ורק מעטים במישור החוף או בהרי יהודה. הקיסר תיאודוסיוס הראשון עשה להפצת הנצרות, ונחקקו חוקים כנגד היהודים, ובכלל זה, נאסר הגיור וביטול בתי הדין היהודים. בתקופה זו הנוצרים הפכו לרוב מכריע בארץ והיהודים והשומרונים היו מיעוט בתוכה.
פעילות אנטי יהודית הגיעה לשיא בימיו של הקיסר תאודוסיוס השני (450-408), אז נאסר על יהודים לשאת בתפקידים ציבוריים ולהקים בתי כנסת. במאה ה-5 (429 לספירה), עם מותו ללא יורש של רבן גמליאל השישי, נשיא הסנהדרין האחרון, בוטל מוסד הנשיאות בארץ ישראל. בתקופה זו נחתם התלמוד הירושלמי.
מלחמות הזרמים השונים (המרכז בקושטא, רומא ואלכסנדריה) הסיטו את תשומת הלב מהיהודים והם זכו לרווחה יחסית ולמדיניות מתונה.
בשלהי המאה ה-5, שלוותה בריבים פנימיים בין הפלגים הנוצריים, הדרדר מצב היהודים לאחר עלייתו לשלטון של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון בשנת 527 לספירה. הקיסר החל להתערב בחייהם הדתיים, הגדיר את היהודים כ"כופרים", גזר גזירות בעניין חג הפסח ובאשר ללימוד התורה שבעל פה, ואף היה המקרה הראשון הידוע של אינוס להמרת דת. בתקופתו מרדו השומרונים בארץ ישראל, ומרידתם הביאה להם ולזכויותיהם אסון. (ב-484 פרץ המרד הראשון של השומרונים וב-529 פרץ המרד השני. לאחר מכן היו עוד שתי מרידות שומרוניות, ב-555 וב-572). ההערכות המקובלות מדברות על בין 150 ל-200 אלף יהודים שישבו בארץ ישראל בתקופה זו, והיוו כ-10% מכלל האוכלוסייה.[9]
המלחמות בין הביזנטים לפרסים
הביזנטים ירשו מהאימפריה הרומית מאבק גבולות מתמשך עם האימפריה הפרסית. האימפריה הסאסאנית, יורשתה של האימפריה הפרתית הייתה בעלת נטיות התפשטות מובהקות וניסתה לחדור למזרח התיכון. המלחמות הבלתי פוסקות שתחילתן עוד בקרב חרן משנת 53 לפנה"ס שערך מרקוס לוקיוס קראסוס לשטח האימפריה הפרתית נמשכו עם הפסקות עד שירשה האימפריה הביזנטית את האימפריה הרומית המתפרקת. המלחמה הראשונה בין שתי המעצמות התרחשה באמצע המאה ה-5. המלחמות התנהלו ללא הכרעה מובהקת למי מן הצדדים.
בראשית המאה ה-7, נפתחה מלחמה חדשה בין הצדדים. הפרסים החלו לחדור את תחומי האימפריה הביזנטית, וניסיונם לכבוש את ארץ ישראל זכה לאהדת היהודים, שרצו לפרוק מעליהם את עול האימפריה הביזנטית הנוצרית. בשנת 614 אף כבש המלך הפרסי ח'וסרו השני את סוריה ואת ארץ ישראל, ובכללה העיר ירושלים, אך לאחר כשנה נטשו הפרסים את ארץ ישראל, והתמקדו בבניית ארצם וחיזוקה. ב-628 כבשו הביזנטים מחדש את הארץ. באותה תקופה כבש הקיסר הרקליוס את דרכו לכיוון פרס דרך הים השחור והגיע להסכם צבאי נוח בו בין השאר קיבל בחזרה את השליטה בירושלים. למרות הבטחתו שלא לפגוע ביהודים על התחברותם לפרסים, נכנע הרקליוס ללחץ, והנוצרים ערכו טבח ביהודים, שדילדל מאוד את אוכלוסיית היהודים בארץ. מאז ועד תחילת המאה ה-20 היישוב היהודי לא היווה גורם מדיני מרכזי בארץ ישראל.
הכיבוש הערבי
ערך מורחב – הכיבוש הערבי של ארץ ישראל
מלחמת שתי המעצמות התישה את כוחן והביאה שעת כושר אל הערבים שבאו מחצי האי ערב. בשנת 636 כבשו המוסלמים את הפרובינקיה. תום התקופה הביזנטית בארץ ישראל נקבע בשנת 638; באותה שנה כבשו הצבאות הערביים את ירושלים. בשנת 650, השלימו המוסלמים את כיבוש כל ארץ ישראל מידי הביזנטים והחלה התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל (מכונה גם התקופה המוסלמית הקדומה בארץ ישראל).
דמוגרפיה
ההתנצרות בארץ ישראל במאה ה-4 הייתה הדרגתית. בסוף המאה הזו הנוצרים בארץ ישראל היו עדיין מיעוט. רוב האוכלוסייה בגליל היה עדיין יהודי, בשומרון - שומרוני וביהודה - פגאני. היישוב היהודי בדרום הארץ (חבל יהודה), שכמעט נעלם לאחר מרד בר כוכבא, שב ונתחדש במהלך המאות השלישית והרביעית. בתקופה זו ישבו יהודים ביהודה בעיקר בדרום הר חברון ובאזור בית גוברין ומדרום לו.[10]
בזמן חלוקת האימפריה בשנת 395, אוכלוסיית ארץ ישראל מנתה בין 800 אלף ל-1.1 מיליון. שיעור היהודים בתוכה ירד לפחות משליש בערך, בין 250 ל-350 אלף בלבד.[11] במאות ה-5 וה-6 מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל, על פי ההשערה, כ-1.5 מיליון איש. אחת מתקופות השיא של הארץ מבחינה דמוגרפית בעת הקדומה. בתקופה הביזנטית נמשך תהליך העיור: כשליש מתושבי הארץ היו תושבי ערים וכשני שלישים עסקו בחקלאות. בערים הגדולות הגיעה האוכלוסייה עד לעשרת אלפים. באוכלוסיית הארץ בתקופה זו היו שלושה יסודות עיקריים: יהודים, נוצרים ושומרונים. השומרונים התפשטו במהלך התקופה מחוץ לסביבות הר שומרון (תהליך שהחל כבר במאה ה-2). בנוסף לאלה הייתה גם אוכלוסייה אלילית הלניסטית ושבטי הערבים הסַרַקינים. במהלך התקופה חלו שינויים ביחס בין חלקי האוכלוסייה. חלה ירידה בגודל האוכלוסייה השומרונית עקב דיכוי מרידותיהם ואילו מספרם של הערבים הסרקינים גדל. חלקם התנצר, כמו רוב הנבטים. במהלך המאות ה-5 וה-6 התנצרה רוב האוכלוסייה ההלניסטית האלילית. מסוף המאה ה-3 ועד המאה ה-5 הוקם בנגב ובערבה הלימס הפליסטיני (limes Palaestinae, גבול פלשתינה) - ביצורים של קו הגבול הדרומי-מזרחי של האימפריה, כנגד נוודי המדבר של ערב. שחדרו לבקעת הירדן ומדבר יהודה. הקמת מערכת הביצורים הביאה להעברת הכח הצבאי של הפרובינקיה לדרום הארץ. רוב חיילי הספר הללו היו ככל הנראה ממוצא ערבי. מלבד זאת, השלטון הביזנטי כרת בריתות עם השבטים הערביים על הגבולות, לשם הגנה. סביר להניח שהימצאותה של אוכלוסייה ערבית גדולה בארץ ישראל וסביבותיה סייעה לניצחון האסלאם במאה ה-7.[12]
ערב הכיבוש הערבי, היו באוכלוסיית ארץ ישראל ארבעה יסודות עיקריים: הנוצרים, היהודים, השומרונים, וערבים שלא נטמעו בבליל האתני של תושבי הארץ ורובם ישבו בגבולותיה. הנוצרים היו הרוב ומבחינה אתנית הם היוו את אותו ערב-רב של עממים שרובו היה קיים בתקופת בית שני: שרידי עממי הארץ, סורים-ארמים, ערבים שנטמעו באוכלוסייה דוברת הארמית והיוונית ואף יהודים שהתנצרו. היהודים היו מיעוט. הם כבר החלו תהליך של מעבר מהכפר לעיר ומהחקלאות למסחר. ישנן הערכות שמספר היהודים היה בעת ההיא כ-150–200 אלף נפש מתוך אוכלוסייה כללית שמנתה בין חצי מיליון למיליון וחצי.[13]
ראו גם
לקריאה נוספת
מחקרים
- גדליה אלון, תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"ג-תשט"ז. (2 כרכים) (הספר באתר דעת: כרך א, כרך ב)
- מיכאל אבי-יונה, בימי רומא וביזנטיון, מוסד ביאליק, תש"ל, תשמ"א-1981
- ד"ר יעקב שביט (עורך הסדרה), ההיסטוריה של ארץ־ישראל (בית הוצאה כתר, ירושלים, יד יצחק בן צבי), משה דוד הר (עורך הכרך), כרך חמישי: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי.
- ירון דן, עיונים בתולדות ארץ-ישראל בתקופה הרומית-ביזאנטית, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, 2006.
- יורם צפריר, ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי ירושלים : הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"ח-1988.
- יוסף יהלום, שירת בני מערבא : שירים ארמיים של יהודי ארץ ישראל בתקופה הביזנטית, ירושלים : האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשנ"ט-1999.
- יוסף פטריך, נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית : מפעלם של סבאס ותלמידיו, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ה-1995.
- דוד יעקבי, יהודים, שומרונים ונוצרים בארץ-ישראל הביזאנטית, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1988.
- אברהם נגב, מבוא לארכאולוגיה של ארץ ישראל למן התקופה הפרסית ועד התקופה הביזנטית, הרצאות חורף תשכ"ב, בית הספר לתירות, תשכ"ג 1963.
מאמרים
- תמר וינטר, כלי זכוכית מהתקופה הביזנטית מחורבת נצור, עתיקות, 64, תשע"א, עמ' 99–104.
- דורון בן-עמי, מטמון זהב מחניון גבעתי וחשיבותו לחקר ההיסטוריה של ירושלים בשלהי התקופה הביזנטית, מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, דברי הכנס העשירי, 4, (עורך: אייל מירון), ירושלים: מכון מגלי"ם, תשס"ט, עמ' 153–161.
- יאיר טלמור, בין קבר אותו האיש ל"כנסיית מרים החדשה" : שינויים תאולוגיים והשתקפותם במרחב הדתי בירושלים הביזנטית, חידושים בחקר ירושלים, י"ד, תשס"ט, עמ' 225–235.
עבודות גמר ודוקטור
- ירון דן, המציאות החברתית בארץ-ישראל בתקופה הביזנטית במאות הששית והשביעית, א-ב, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1976
- רכב רובין, מנזרי המתבודדים במדבר יהודה בתקופה הביזנטית, עבודת גמר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1980.
- שרית עוקד, היבטים נבחרים של קשרי מסחר וכלכלה : של צפון סיני בתקופה הביזנטית, לאור חקר האמפורות והקערות, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ס 1999.
- אורה לימור, מסורות נוצריות של הר-הזיתים בתקופות הביזאנטית והערבית, ירושלים : האוניברסיטה העברית בירושלים - הפקולטה למדעי הרוח - החוג להיסטוריה, תשל"ח 1978.
- ורד עצמון, אתרים ומסורות בכתבי צלייני ארץ הקודש מהתקופה הביזנטית ועד הצלבנית, (עבודת דוקטור), אוניברסיטת בר-אילן, 1977.
- עוזי דהרי, מנזרי דרום סיני בתקופה הביזאנטית, (עבודת דוקטור), האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ה-1994.
- רוחמה ברלינר, מוטיבים ותבניות באמנות בתי הכנסת בארץ ישראל בתקופה הביזנטית, (עבודת דוקטור), אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן 1992.
- אילת מזר, מנזר הבתולות : התקופה הביזנטית - חפירות הר-הבית בירושלים, ירושלים : המכון לארכאולוגיה - האוניברסיטה העברית, 1998.
הדרכה
- רויטל זילבר, התקופה הביזנטית בסיני : לקט מקורות, מרומי סיני: בית ספר שדה צוקי דוד, 1977.
קישורים חיצוניים
ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.
- ירון דן, הקרקס וסיעותיו (הכחולים והירוקים) בארץ ישראל בתקופה הביזנטית, קתדרה 4, יולי 1977
- ירון דן, בעלי מקצועות חופשיים משכילים בערי ארץ ישראל בתקופה הביזנטית, קתדרה 8, יולי 1977
- משה דוד הר, השפעות הלניסטיות בעיר היהודית בארץ ישראל במאות הרביעית והשישית לספירת הנוצרים, קתדרה 8, יולי 1977
- שאול ליברמן, כך היה וכך יהיה - יהודי ארץ ישראל ויהודות העולם בתקופת המשנה והתלמוד, קתדרה 17, אוקטובר 1980
- ריכב רובין, מנזרי 'הלאורה' במדבר יהודה בתקופה הביזאנטית, קתדרה 23, אפריל 1982
- ירון דן, הסחר הבינלאומי של ארץ-ישראל בתקופה הביזאנטית, קתדרה 23, אפריל 1982
- הערות: צבי ברסקי, הסחר הבינלאומי של ארץ-ישראל בתקופה הביזאנטית, קתדרה 29, ספטמבר 1983, עמ' 193-192
- משה בר, רכיבה על סוסים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, קתדרה 60, יוני 1991, עמ' 35-17
- רפאל ינקלביץ, היחס בין גודל האוכלוסייה היהודית לנוכרית בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, קתדרה 61, ספטמבר 1991, עמ' 175-156
- יזהר הירשפלד, שינויים בדפוסי ההתיישבות של האוכלוסייה היהודית הכפרית לפני המרידות ברומאים ואחריהן, קתדרה 80, יוני 1996, עמ' 18-3
- ג'ק פסטור, מדוע לא הוקמו בתי חווה יהודיים בגליל?, קתדרה 84, יולי 1997, עמ' 175
- יזהר הירשפלד, בין בתי חווה יהודיים לכפרים בגליל, קתדרה 84, יולי 1997, עמ' 177-176
- ישעיהו גפני, ארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד: חקר שנות דור – הישגים ותהיות, קתדרה 100, אוגוסט 2001, עמ' 226-199
- דורון בר, התיישבות וכלכלה בארץ-ישראל בתקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזנטית (641-70 לספירה), קתדרה 107, אפריל 2003, עמ' 46-29
- רבקה שפק ליסק, כישלון מאמצי הניצור של יהודי ארץ ישראל בתקופת הכיבוש הנוצרי ביזאנטי, 13/06/2009, באתר אימגו
הערות שוליים
- ↑ ירון דן, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך חמישי, חלק ג: השלטון הביזנטי (640-395), עמ' 233.
- ↑ ראו למשל: די סגני, לאה, "ממצאים אפיגרפים חושפים פרקים חדשים בתולדות כנסיית הקבר במאה השישית", בתוך: ברוך, אייל; פאוסט, אברהם (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ השנים-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת-גן, 2006, עמ' 157-164.
- ↑ מרדכי אביעם, ההיסטוריה והארכאולוגיה של הגליל באתר מט"ח
- ↑ הירונימוס, אגרת עז, ח, "פרצו המוני ההונים, אשר עפו על סוסים זריזים אנה ואנה ומלאו את הכל במידות שוות של רצח ואימה. הצבא הרומי נעדר באותה שעה, ורותק באיטליה בגלל מלחמת אזרחים."
- ↑ Barbarians and Politics at the Court of Arcadius, Alan Cameron, Jacqueline Long
- ↑ אגרת קיד, א בה הוא מתרץ את האיחור במשלוח תרגום
- ↑ הירונימוס, אגרת קכו, ב: "כך הם דהרו לאורך חופי מצרים, פלשתינה, פיניקיה וסוריה, כשהם סוחפים איתם הכל כמו שיטפון, עד שבקושי ניתן היה להימלט מהם בחסדי כריסטוס"
- ↑ בנימין איזק, 'ליסטים' ביהודה ובערביה
- ↑ יואל רפל, תולדות ארץ ישראל, חלק ב', עמ' 357.
- ↑ משה דוד הר, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך חמישי, חלק ב, עמ' 227-226.
- ↑ אהרן אופנהיימר, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך חמישי, חלק ב, 2. החברה היהודית, עמ' 111.
- ↑ ירון דן, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך חמישי, חלק ג: השלטון הביזנטי, 6. פני הארץ ויישובה, עמ' 298-293.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, פרק ראשון: התהוות היישוב הערבי בארץ ישראל, תושבי הארץ ערב הכיבוש הערבי, עמ' 18.
