חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חיל האויר
סוג היחידה חיל אוויר
שייכות חיילית חיל האוויר הישראלי
מפקדים בני פלד
יחידת האם צה"ל
קרבות רשימת קרבות מלאה
אמל"ח עיקרי מטוסי קרב, מסוקי קרב
אבדות 103 מטוסי קרב

במלחמת יום הכיפורים השתתף חיל האוויר הישראלי במאמץ המלחמתי בשתי החזיתות, מצרים וסוריה, בלחימה בחילות האוויר היריבים, בסיוע לכוחות היבשה ובמשימות נוספות.

המלחמה פרצה ב-6 באוקטובר 1973, כאשר מצרים וסוריה פתחו בהתקפה על מדינת ישראל. המתקפה כללה מכה מקדימה על מטרות איכות צבאיות בהשתתפות רוב מטוסי הקרב של חיל האוויר הסורי וחיל האוויר המצרי.

בימי הלחימה הראשונים ספג חיל האוויר הישראלי אבדות כבדות שהביאו לשחיקה בעוצמתו, והתקשה להתמודד מול מערך הטילים של המצרים והסורים. שחיקה זו באה לידי ביטוי בהמשך הפעלת החיל לאורך כל ימי המלחמה.

במהלך המלחמה סיגל חיל האוויר דרכי התמודדות חדשות עם איום הטילים, הגביל גיחותיו באזורי טיסה מוגני טילים לשם שימור הכוח תוך ביצוע מאמץ עיקש בסיוע לכוחות הקרקע והשמדה איטית של מערך הטילים, שדות התעופה הערביים ויעדים אסטרטגיים בעומק סוריה. בימיה האחרונים של המלחמה, לאחר שפגע בחילות האוויר הערביים ובהגנה האווירית נהנה שוב חיל האוויר מעליונות אווירית שהביאו לאפקטיביות בהפעלתו תוך אבדות מועטות.

רקע

ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים השמיד חיל האוויר מעל ל-450 מטוסים מצריים, סוריים וירדניים ופגע קשה בשדות התעופה הערביים. בהמשך המלחמה לא הופעלו חילות האוויר הערביים בפעילות התקפית וחיל האוויר הישראלי נהנה מעליונות אווירית.

ההבנה שנוצרה לאחר מלחמת ששת הימים, לפיה חיל האוויר היה הגורם המשמעותי ביותר במערכה, הובילה להעברת תקציבי עתק לפיתוחו וחידושו, ואלה היוו עד 53% מתקציב הביטחון לפני 1973. הרצון היה לשדרג את כל מערך ההגנה והתקיפה המוטס של חיל האוויר, ולצורך כך פנתה ישראל לציוד האמריקני, שהיה הטוב מסוגו בעולם המערבי. לכך תרם גם האמברגו שהטילה צרפת, שהייתה ספקית הנשק העיקרית של צה"ל חיל האוויר, לאחר מלחמת ששת הימים. בסוף שנת 1968 הפך האמברגו מוחלט וחל גם על חלקי חילוף וציוד מתכלה.

ההתקדמות המואצת בהצטיידות חיל האוויר בציוד אמריקאי, באה לידי ביטוי ברכש מטוסי תקיפה מסוג סקייהוק. אל הסקייהוקים נוספו בספטמבר 1969 (בשיאה של מלחמת ההתשה) מטוסי הפנטום העוצמתיים יותר, ונכנסו מיד עם הגעתם לטייסת 201, שאנשיה למדו להפעילם בארצות הברית. הציוד האמריקאי החדיש הוכיח עצמו כבר במהלך מלחמת ההתשה, למשל במסגרת מבצעי פריחה לתקיפות העומק במצרים בין ינואר לאפריל 1970.

הגעת הנ"מ הסובייטי וסיום מלחמת ההתשה

המצרים, שראו את הנחיתות שלהם מול מטוסי חיל האוויר הישראלי, החליטו להרחיב את איכות וכמות סוללות הנ"מ שבידם. מצרים פנתה בסיועה פטרוניתה הסובייטית ליצירת "חומת הגנה" נייחת מפני חיל האוויר הישראלי. המצרים התמקדו בעיקר בסוללות טילים לטווח בינוני מונחי מכ"ם מסוג SA-2 ו-SA-3, ולהשלמת ההגנה הקימו עשרות סוללות של תותחי נ"מ ארבע-קנים מכווני מכ"ם מסוג ZSU-23-4 (או גאנדיש).

מערך ההגנה האווירית המצרי, שלבש ממדים דיוויזיוניים (מערך הנ"מ השני בגודלו בעולם אחרי הסובייטי דאז), כלל עשרות רבות של סוללות טילים ותותחים. מטרת העל של המצרים בסיוע הצוותים מברית המועצות, הייתה לבנות אמ"ט מעל מצרים שראשיתו בתעלת סואץ, בגבול עם ישראל.

החל מאפריל 1970 החלו המאמצים לקידום הסוללות מזרחה לקו המים. המאמצים נמשכו עד הפסקת האש וסיום מלחמת ההתשה ב-7 באוגוסט 1970. המאבק לקידום סוללות הנ"מ לתעלה עלה למצרים ביוקר, וההערכה היא כי בסביבות 10,000 פועלים, יועצים וחיילים, נהרגו בחודשי המבצע. עם זאת המהלך המצרי בוצע בהצלחה, כאשר בימים הראשונים לאחר הפסקת האש במלחמת ההתשה ניצבו סוללות הטילים והתותחים המצריות על קו המים. כאשר המערך השלם הגן על כל אורך הגבול.

המהלך המצרי האחרון בבניית האמ"ט התרחש מספר ימים לאחר החתימה על יוזמת רוג'רס השנייה, במסגרתו הפרו המצרים את הפסקת האש, וקידמו את סוללות הטילים אל קרבת התעלה. בכך השיגו המצרים עליונות אווירית גם 20 ק"מ ממזרח לתעלה, בתוך חצי האי סיני שהיה בשליטת ישראל. יוזמת רוג'רס נפלה בשל מהלך זה כיוון שישראל לא הייתה מסוגלת לעבור בשתיקה על ההפרה המצרית ולהמשיך בתהליך המדיני.

תפנית נוספת בעליונות האווירית בין ישראל למדינות ערב התרחשה באמצע שנת 1973, כאשר המצרים והסורים הצטיידו בטיל נ"מ סובייטי מסוג חדש, SA-6. טיל זה היה הפיתוח האחרון של הסובייטים, הוא היה מונחה מכ"ם ויועד לטווחים בינוניים של עד 20 ק"מ מגובה נמוך לבינוני. יתרון נוסף שלו על הטילים הוותיקים יותר, היה שהמשגר נבנה על רכב זחלי נייד שאיפשר פריסה מהירה שלו, ובסופו של דבר דילוג מהיר יותר של הסוללות ממקום למקום (אלמנט חשוב לכוחות שרוצים להתחמק ממתקפה). בנוסף, כיוון שטיל זה היה חדיש ביותר, לא היו ברשות ארצות הברית אמצעי נגד יעילים כנגדו.

חידוש נוסף בו הצטיידו יחידות החי"ר של מצרים וסוריה היה טיל כתף מונחה חום חדיש מסוג SA-7 "סטרלה", כאשר מטרת טילים מסוג זה להגן על כוחות הקרקע המתקדמים בשטח מפני תקיפה אווירית.

שינוי הגישה האסטרטגית

במלחמת ששת הימים, כאשר המטוס היה הכלי המאיים ביותר, פנו מטוסי חיל האוויר להשמדת שדות התעופה ומטוסיהן של מדינות ערב. השנים שחלפו הוכיחו שמגמה זו התחלפה, וטילי הנ"מ החלו להיות הגורם האווירי המכריע של הערבים. אי לכך היה על קובעי האסטרטגיה בחיל האוויר הישראלי לערוך שינויים במחשבתם ולהתאים עצמם לאיום החדש. מתארי תקיפה חדשים נבנו ובחיל האוויר הוכנו תוכניות מגירה לתקפית מערכי הנ"מ המצרים והסורים, אך במקביל לא נזנחה אסטרטגיית ההפצצה של שדות התעופה, ויתרה מכך, היה לה עדיין משקל גדול יותר מאשר לחיסול הנ"מ.

בפועל, לא זכה חיל האוויר באותן 48 שעות שבהן היה אמור להשמיד מערכי נ"מ, משום שנאלץ להתערב בלחימה הקרקעית מוקדם הרבה יותר ממה שתכננו מפקדיו.

סדר הכוחות ערב פרוץ המלחמה

מטוס F-4 פנטום ("קורנס"), "מטוס הקו הראשון" המלחמה

ערב המלחמה, באוקטובר 1973 היו מרבית מטוסי חיל האוויר מתוצרת אמריקאית ומקצתם מתוצרת צרפתית. מטוסי הקו הראשון היו מטוסי הפנטום שהיו בעלי מעטפת ביצועים רחבה, בעל יכולת נשיאת חימוש רב ומגוון (עד 7 טון) וטווח גדול. ברשות חיל האוויר 4 טייסות פנטום ובהן 125 מטוסים.[1] מטוסי היירוט העיקריים היו המיראז' (2 טייסות) והנשר (2 טייסות), ומטוס התקיפה העיקרי היה הסקייהוק (5 טייסות) שהוא מטוס תת-קולי חד מושבי.

סה"כ היו 383 מטוסי קרב בחיל האוויר כאשר 301 היו מוכנים לפעולה בצהרי יום הכיפורים ו-82 היו במצבים של תקלות או השבתות.

לישראל לא היו מסוקי תקיפה במלחמת יום הכיפורים, בעיקר כיוון שתורת הלחימה הזו הייתה עדיין בחיתוליה. מסוקי חיל האוויר עסקו בתובלה של לוחמים, פצועים, ציוד ומפקדים וכמעט לא שימשו ככוח לוחם כפי שהיום משמשים מרבית מסוקי החיל.

מטוסי החיל היו פרוסים בשמונה בסיסי טיסה:

טייסת תפקוד כלי-טיס מפקד מיקום הערות
69 - הפטישים קרב F-4 פנטום יורם אגמון רמת דוד
100 - הגמל המעופף תובלה קלה דורניר 27,

דורניר 28,

צסנה 206

? שדה דב טייסת מטוסים קלים לסיור, פינוי פצועים וקישור
101 - הקרב הראשונה קרב מיראז' III אבי לניר חצור אבי לניר נפל בשבי בגיחה מבצעית מעל סוריה

ביומה השמיני של המלחמה, ונרצח על ידי שוביו.

החליף אותו סמ"ט א' ישראל בהרב עד תום המלחמה.

102 - הנמר המעופף תקיפה A-4 סקייהוק אורי שחר חצרים
103 - הפילים תובלה בינונית נורד נוראטלס אלי מור תל נוף
105 - העקרב תקיפה סופר מיסטר שלמה שפירא חצור 25 מטוסי סופר מיסטר משודרג ("סער")

שירתו בטייסת בפרוץ המלחמה

107 - אבירי הזנב הכתום קרב F-4 פנטום יפתח ספקטור חצרים שני מטוסים פרסו בכוננות ירוט בשדה אופיר בדרום סיני
109 - העמק תקיפה A-4 סקייהוק דוד יצחק רמת דוד
110 - אבירי הצפון תקיפה A-4 סקייהוק צבי הס רמת דוד
113 - הצרעה קרב נשר יעקב גל חצור
114 - מובילי הלילה מסוקי תובלה כבדה סופר פרלון ראובן לוי תל נוף 12 מסוקי "צרעה" שירתו בטייסת בפרוץ המלחמה
115 - הדרקון המעופף תקיפה A-4 סקייהוק גיורא רום תל נוף גיורא רום קיבל את הפיקוד על הטייסת

יומיים לפני פרוץ המלחמה,

לאחר שמפקדה הקודם - עמי גולדשטיין -

נהרג בטיסת אימונים.

116 - מגיני הדרום תקיפה A-4 סקייהוק אהוד שלח תל נוף אהוד שלח נהרג בגיחה מעל מצרים

ביומה הרביעי של המלחמה.

החליף אותו שמואל בן-רום (שכיהן כמפקד טייסת מדר"ט)

עד תום המלחמה.

117 - הסילון הראשונה קרב מיראז' III יהודה קורן רמת דוד
118 - דורסי הלילה מסוקי תובלה כבדה סיקורסקי CH-53 יובל אפרת תל נוף 17 מסוקי "יסעור" שירתו בטייסת בפרוץ המלחמה
119 - העטלף קרב F-4 פנטום אליעזר פריגת תל נוף
120 - הבינלאומית תובלה כבדה בואינג 377,

בואינג 707

יהושע שני לוד 6 מטוסי הבואינג 377 ("ענק")

שירתו בתפקידי תובלה ול"א.

2 מטוסי בואינג 707 ("ראם")

'גויסו' בתחילת המלחמה

122 - הדקוטה תובלה בינונית דקוטה DC-3 ? לוד 10 מטוסי הדקוטה שירתו בתפקידי תובלה ול"א
123 - ציפורי המדבר מסוקי תובלה בינונית בל 205 דן ברוס חצרים
124 - החרב המתהפכת מסוקי תובלה בינונית בל 205 מיכאל כהן תל נוף
125 - המסוקים הקלים מסוקי תובלה קלה אלואט II,

בל 206

עפר בן פרץ שדה דב 10 מסוקי אלואט II ו-8 מסוקי בל 206

שירתו בטייסת בפרוץ המלחמה

131 - אבירי הציפור הצהובה תובלה בינונית הרקולס C-130 דוד פורת לוד הטייסת הוקמה בעיצומה של המלחמה (14.10.1973),

מ-2 מטוסי הרקולס ("קרנף" מדגם H)

שהועברו אליה מטייסת 120,

ומ-12 מטוסי הרקולס ("קרנף" מדגם E)

שהתקבלו מארצות הברית במבצע 'ניקל גראס'

140 - נשר הזהב תקיפה A-4 סקייהוק דן פסח עציון הטייסת הוקמה (מחדש) במהלך שנת 1973.

במלחמת יום הכיפורים עדיין לא הייתה הטייסת מבצעית,

ומטוסיה וטייסיה פוזרו בין טייסות הסקייהוק האחרות

144 - עוף החול קרב נשר מנחם שרון עציון
200 - המל"טים הראשונה מל"טים פיירבי 147I,

MQM-74A צ'אקר

שלמה ניר פלמחים הפיירבי ("מבט") שימש בתפקידי צילום אווירי.

הצ'אקר ("תלם") שימש כפתיון למערכות נ"מ.

201 - האחת קרב F-4 פנטום רון חולדאי

איתן בן אליהו

חצור רון חולדאי החליף את מפקד הטייסת יפתח זמר

ששהה בחו"ל בפרוץ המלחמה.

זמר חזר לארץ ביומה השלישי של המלחמה,

נפגע קשה בגיחה מעל סוריה,

והוחלף על ידי איתן בן-אליהו עד תום המלחמה.

מערך הנ"מ
אמצעי הלחימה תמונה
MIM-23 הוק – טיל נ"מ מונחה מכ"ם לטווחים בינוניים ולגובה נמוך עד בינוני. טיל זה שפותח בארצות הברית בסוף שנות ה-50, הגיע לראשונה ב-1965 לצה"ל. הגעתו הייתה אחת הסיבות להעברת מערך ההגנה האווירית אל חיל האוויר, כדי למנוע ירי כוחותינו על כוחותינו. ההוק צבר 13 הפלות מאושרות במלחמה וסייע להדוף את מטוסי מצרים וסוריה במיוחד בהתקפות הראשונות. טעינת טילי הוק לכן השיגור
תותחי היספנו-סוויזה 20 מ"מ (אנ') – עמדת תותחים דו-קנית שהייתה ברשות צה"ל עוד מימי מלחמת העצמאות. צמד תותחים מכוונים אופטית על ידי המפעיל ונחשבו מיושנים במערך הנ"מ הצה"לי. במלחמת יום הכיפורים הוצבו התותחים בהגנה על מתחמי כוחות ובסיסים מפני תקיפות אוויר של מטוסי אויב. TCM-20-hatzerim-2.jpg
תותחי L-70 מכווני מכ"ם – תותחי נ"מ חדישים יותר שנכנסו לשירות בשנות ה-60 המוקדמות. התותחים היו מכווני מכ"ם ובקוטר 40 מ"מ. תותחים אלה הוצבו ליד מתקנים אסטרטגיים כמו שדות תעופה ומפקדות ותפקידם היה למנוע ממטוסי האויב להפציץ את המתקנים. Bofors-40-L70-hatzerim-2-1.jpg

ערב המלחמה

בחיל האוויר, בהשוואה לחילות אחרים בצה"ל, העלאת כוננות היא דבר פשוט יחסית. חיל האוויר, בניגוד לכוחות היבשה ובדומה לחיל הים, אינו שלד המתבסס בעיקר על מילואים, אלא מתקיים בזכות כוח גדול של אנשי סדיר וקבע שמיומן בהפעלה מלאה של החיל גם ללא מילואים. כוחות המילואים של חיל האוויר נקראים לסיוע לכוחות הסדירים רק כאשר יש איום גדול שעשוי לדרוש הפעלה מלאה ורציפה של המערך המוטס.

ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, בעקבות העלאת הכוננות, החליט מפקד חיל האוויר בני פלד לגייס כ-1,500 אנשי מילואים. גיוס זה כלל את כל אנשי צוותי האוויר ומספר מסוים של צוותי קרקע (אנשי חימוש, מכונאים וטכנאים).

בחיל האוויר נהגו תוכניות שונות בהן צריך לנקוט במקרה של עימות עם מדינות ערב. אחת התוכניות הייתה למכה מקדימה וזו הייתה אמורה להיות מתקפה אווירית מסיבית על מתקנים חשובים ואסטרטגיים של האויב כמו שדות תעופה, סוללות נ"מ ומפקדות.

כבר בשעות הבוקר המוקדמות של 6 באוקטובר, נדרש חיל האוויר להכניס עצמו לכוננות עליונה למתקפת מנע כנגד הסורים והמצרים, לאחר שהגיעה התרעת מלחמה קונקרטית מאשרף מרואן שהיה הסוכן הבכיר ביותר של המוסד במצרים. מפקד חיל האוויר בני פלד שוחח עם שר הביטחון משה דיין ועם הרמטכ"ל דוד אלעזר על האפשרות לתקוף. בעוד שהרמטכ"ל תמך בתקיפה ופקד על פלד להכין את חיל האוויר לתקיפה קרקעית של מתקני האויב לפי פקודת שריטה, דיין התנגד בכל תוקף למתקפת נגד מסיבות מדיניות.

בישיבת החירום שנערכה בקריה בסביבות השעה 8:00 בבוקר, פסקה ראש הממשלה גולדה מאיר כי מתקפה כזאת לא תתבצע מסיבות מדיניות. החשש היה בעיקר מארצות הברית, שאם היה נודע לה שישראל פתחה במלחמה, כנראה לא הייתה מסייעת לה לא בנשק ולא בתמיכה מול מועצת הביטחון של האו"ם.

מערך הקרב במלחמה

מטוס נשר של חיל האוויר הישראלי במהלך מלחמת יום הכיפורים

סיוע אווירי בשעות הראשונות של הלחימה ב-6 באוקטובר

  • חוסר מוכנות של חיל האוויר עם פרוץ האש – לאחר שראש הממשלה מסרבת לאשר את המכה המקדימה על חילות האוויר וסוללות הנ"מ של מצרים וסוריה, נוצר מצב בו החימוש של מרבית מטוסי חיל האוויר אינו מתאים למשימת עצירת חיילות האוויר של האויב שעתידים לפלוש לתחום האווירי הישראלי בעוד מספר שעות. בני פלד מחליט בסביבות השעה 11:00 להחליף את החימוש של המטוסים (בעיקר של הפאנטומים) לחימוש המתאים ליירוט ובלימת כוחות. התהליך אמור היה לקחת 4 שעות (עד 15:00) והמלחמה הייתה אמורה להתחיל ב-18:00. בפועל המלחמה פרצה בשעה 14:00 כאשר מרבית מטוסי החיל היו בתהליכי החלפת החימוש. דבר זה גרם לכך שחיל האוויר לא היה מוכן לבלום וליירט את מטוסי האויב בשעת ה"ש", וכך קרה שמטוסי הקרב של מצרים וסוריה פרט למקרים בודדים, לא נתקלו בהתנגדות רבה בדרך ליעדיהם והצליחו להשלים משימות לא מועטות לפני שהרגישו את השמיים נסגרים על ידי חיל האוויר הישראלי.
  • הריחוק של זירות הלחימה - מלחמת יום הכיפורים שפרצה ב-14:00 בצהריים לא השאירה מרחב רב לתמרון. באותה העת מטוסי חיל האוויר לא היו מותאמים ללחימה לילית והחושך המתקרב הביא לכך שמרבית הסיוע ניתן לחזית רמת הגולן ופחות לחזית התעלה היות שריחוקה מבסיסי חיל האוויר הגדולים במרכז הארץ חייב זמן טיסה ארוך שלא התאפשר עקב החשכה המתקרבת. מטוסי צילום עלו במהירות לאוויר כדי להביא צילומי אוויר מדויקים של מצב הכוחות וכמו כן נשלחו מטוסים לגיחות בודדות בגזרת התעלה.
  • הכוחות האוויריים בסיני - מטוסי חיל האוויר שחנו בבסיסי חיל האוויר בסיני היו מעטים, אך עם זאת תרמו למורל צה"ל ולכישלון חלקי של ההתקפה המצרית בסיני. בקרב האוויר הראשון במלחמת יום הכיפורים הופלו 7 מטוסי מיג על ידי שני פנטומים. במרדף של פנטומים ומטוסי נשר (מיראז') באזור אבו רודס לסיכול מתקפת הקומנדו המצרי בסיני, שנערכה במסוקי מי-8, הופלו על ידי חיל האוויר כ-20 מסוקים על 750 יושביהם.
  • סוללות הנ"מ ברמת הגולן ובגבול הצפון – דקות מספר לפני תחילת ההרעשה הסורית ברמת הגולן, זיהה בקר ביחידת הבקרה הצפונית כי 8 מטוסים סוריים חודרים למרחב האווירי של ישראל בדרכם לישראל. המטוסים הסוריים הגיחו מצפון מגבול לבנון וסוללת הוק שישבה על הגבול קיבלה אישור ירי מהבקר שיגרה שני טילים. מטוס אחד נפל, שני נפגע, וכל היתר הסתובבו וחזרו לסוריה מבלי לבצע את ההפצצה. המתקפה יועדה לחבל ביחידת הבקרה הצפונית שעל הר מירון ולכן היא הגיעה מצפון ולא ממזרח, ואלמלא סיכול המתקפה על ידי סוללת הטילים ייתכן שיחידת הבקרה הייתה הופכת ל"עיוורת" לשעות רבות.

מבצעי "תגר" ו"דוגמן 5" להשמדת סוללות הטילים

איום טילי הנ"מ הסובייטים היווה בעיה קשה. חיל האוויר הכין תוכניות מגירה לפגיעה בסוללות הטילים המצריות (“תגר") והסוריות ("דוגמן 5"). לפי תוכניות אלו, ייצא חיל האוויר במטסים גדולים לאחת החזיתות ולאחר השמדת כל סוללות הטילים, יעבור לחזית האחרת. בפועל, ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים יצרה מספר בעיות:

  1. השחיקה המהירה של כוחות הקרקע בשל עוצמת המתקפות בחזיתות, אילצה את החיל לפנות לתקיפת כוחות לפני תקיפת הטילים.
  2. המצוקה של צה"ל ביומיים הראשונים למלחמה גרמה להזזת המטוסים מחזית לחזית עקב שינויים מהירים מדי בהערכות מצב הכוחות הקרקעיים.
  3. גיחות צילום לא נערכו סמוך ליציאה לתקיפת הטילים, אלא רק יומיים קודם לכן.

במטכ"ל הוחלט בלילה שבין שבת לראשון כי תוכנית המתקפה הראשונה תהיה כנגד מערך הנ"מ המצרי במסגרת מבצע תגר. יציאת המטס הראשון לכיוון מצרים הייתה בשעה 6:30 בבוקר, אולם בעוד המטוסים בדרך למצרים הבינו במטכ"ל כי המצב בחזית הסורית קשה הרבה יותר ויש להעביר את הכוח האווירי לצפון. דיין, שר הביטחון, הורה לנטוש את החזית המצרית לטובת החזית הצפונית. בכך, פקודת תגר שהייתה אמורה להתבצע במספר מטסים (כל מטס מעל מאה גיחות) הספיקה רק לבצע את מתקפת ההכנה נגד תותחי הנ"מ המצריים מבלי שהושמד אפילו טיל אחד. חמור מכך, מאחר שהמבצע לא הושלם, שוקמו יחידות התותחים שנפגעו וכבר ביום שלמחרת יכלו לירות ולהפיל את מטוסי חיל האוויר המתקרבים.

מבצע דוגמן 5 נועד להשמיד את סוללות הטילים הסוריות, כדי לאפשר לחיל האוויר לסייע לחילות היבשה בבלימת הצבא הסורי ברמת הגולן. מרגע ביטול "תגר" היו רק מספר שעות לצוותי הקרקע לחמש ולתדלק מחדש את המטוסים כדי שעוד לפני הצהריים יהיו המטוסים מוכנים לבצע את דוגמן. כפי שצוין לא נערכו גיחות צילום ברמת הגולן מה-5 לחודש ולא היה מידע עדכני על מיקומן של סוללות טילי הנ"מ. חלק מהסוללות הסוריות היו נייחות, אך תותחי הנ"מ שליוו את כוחות הקרקע וסוללות הSA-6 היו ניידים ואלו זזו מהמקומות שהיו בהם יומיים קודם (למרות שזזו רק בין 6 ל-7 באוקטובר, כך שהיה צריך לצלם ביום ראשון בבוקר כדי לזהות את התזוזה).

מטוסי החיל המריאו למטס הראשון לאחר עיון חפוז בפקודת המבצע ומפות הניווט וללא תצ"אות מעודכנות. בדרך אל היעד הופלו שני פנטומים וארבעה הופלו בדרך חזרה. לעומת זאת הושמדה רק סוללה אחת מתוך 25 סוללות ועוד אחת נפגעה. שני אנשי צוות אוויר נהרגו (קיבלו את עיטור המופת על פעולתם) ו-9 נפלו בשבי הסורי.

כישלונו החמור של מבצע דוגמן גרם לכך שחיל האוויר לא יצא למתקפה כוללת על מערכי הנ"מ הערביים עד לתום המלחמה, ורק כרסם את הנ"מ שבקצות האמ"ט. הפגיעה העיקרית בסוללות הטילים התרחשה רק לאחר צליחת תעלת סואץ על ידי כוחות החי"ר והשריון שפגעו בסוללות הטילים.

למרות כישלון "דוגמן" וביטול "תגר", המשיך חיל האוויר באופן שיטתי לפגוע במערכי הנ"מ של מצרים וסוריה עד לסוף המלחמה. היו תקיפות בחלק הצפוני של התעלה באזור פורט סעיד, באזור קנטרה, במובלעת הסורית, באזור הצליחה הישראלית ועוד. בסך הכל לאורך כל המלחמה הושמדו על ידי חיל האוויר 52 סוללות נ"מ בשתי החזיתות ועוד 12 על ידי כוחות הקרקע המתקדמים. בסך הכל אבדו 17 ממטוסי חיל האוויר במלחמה נגד הנ"מ, מתוכם 6 במבצע "דוגמן" ו-6 במבצע "מפצח 22" לתקיפת סוללות הטילים בגזרת קנטרה ב-18 באוקטובר.

פעילות חיל האוויר בחזית הדרום

זנב מטוס סוחוי 7 מצרי שהופל ביום הראשון של המלחמה

יעפי קלע לתקיפת הגשרים בתעלה

מהיום השני למלחמה ועד לשלביה המתקדמים, בהם צה"ל כבר אחז בראש גשר בגדה המערבית של תעלת סואץ, ניהל חיל האוויר רצף של מתקפות להשמדת גשרי העברת הכוחות שהצבא המצרי בנה. זאת כדי למנוע מעבר נוסף של טנקים, חיילים, רק"מ וציוד נוספים, שהיו אמורים לחזק את ראשי הגשר בגדה המזרחית.

מכיוון שכל האזור של תעלת סואץ הוגדר כאמ"ט, לא יכלו מטוסי החיל לתקוף את הגשרים ביעף חתף, שהיה צורה התקיפה המדויקת ביותר באותו בזמן, אך ביצועו היה הופך את מטוס התקיפה לפגיע בפני טילי ופגזי הנ"מ המצריים. אי לכך, היו טייסי חיל האוויר צריכים לבצע יעפי קלע לעבר הגשרים. בטכניקה זו המטוס התוקף מתקרב בגובה נמוך למרחק של כמה קילומטרים מהמטרה, כאשר בנקודה ידועה מראש הוא נוסק, ומשליך את הפצצות שממשיכות לעוף בצורה בליסטית לעבר המטרה. לאחר השלכת הפצצות המטוס פונה חזרה לבסיסו, ונמנע מעימות עם כוחות הנ"מ המחכים לו. שיטה זו מוגדרת כפחות מדויקת, אך לחיל האוויר לא נותרה ברירה כיוון שטקטיקה אחרת הייתה עלולה לעלות באבדות גדולות הרבה יותר, בעיקר בלילה, שבו בוצעו מרבית התקיפות על הגשרים, לקראת יום הלחימה המתחדש.

בסופו של דבר הצליחו מטוסי חיל האוויר במשימתם, ועל פי דיווחו של הרמטכ"ל המצרי סעד א-שאזלי נפגעו גשרים רבים ומרביתם לא היו כשירים לצליחה במשך שעות ארוכות. בכך, הואטה למעשה הצליחה המצרית אל תוך סיני. עם זאת, המצרים שהכירו את יכולותיו של חיל האוויר, הצטיידו בגשרים מפרקיים, שבהם ניתן היה להחליף חלקים שנפגעו (בניגוד למשל לגשר הגלילים הצה"לי). משחקי "חתול ועכבר" של חיל האוויר הישראלי עם יחידות התחזוקה של צבא מצרים על שלמות הגשרים, לא הסתיימו למעשה עד לסיומה של הלחימה (עם כיתור הארמייה השלישית).

תקיפות עומק במצרים במהלך המלחמה

בניגוד למלחמת ההתשה, בה בוצעה סדרת מבצעי פריחה שבמסגרתם בוצעו תקיפות עומק במצרים, במלחמת יום הכיפורים לא בוצעה ולו תקיפה אחת בעומק מצרים. הסיבה לכך הייתה נעוצה בעובדה שהמצרים רכשו מהסובייטים כבר באמצע שנת 1973 טילי סקאד שלהם הייתה היכולת להגיע למרכזי האוכלוסייה בישראל. טילי הסקאד הגיעו למצרים באוגוסט 1973 ועוד לא נכנסו לפעילות מבצעית ב-6 באוקטובר. עם זאת חששו בצמרת הישראלית מזירוז בהכנות הטילים ולא היו מוכנים להסתכן בתקיפה מתגרה במצרים כדי שזו לא תשגר טילי סקאד על ערי ישראל.

קרב אל-מנצורה היה תקיפת עומק שחיל האוויר הישראלי יצא אליה ב-14 באוקטובר 1973, היום התשיעי למלחמה. מטרתה הייתה תקיפת שדות תעופה חשובים בעומק מצרים, אך לנוכח שיגור מטוסי ירוט מצריים נאלצו המטוסים הישראלים לנהל קרבות אוויר ולא ביצעו את משימת התקיפה.

פעילות חיל האוויר בחזית הסורית

סיוע בבלימת הכוחות הסוריים ובמתקפת הנגד ברמת הגולן 6–11 באוקטובר

בדרום רמת גולן פרצו כוחות השריון הסורים כבר בליל 6 באוקטובר. חיל האוויר ביצע בסה"כ 32 גיחות ביום המלחמה הראשון, גם בשל קוצרו של היום וגם בשל מצב הכוננות השגוי.

ביום המחרת, 7 באוקטובר, השתתף חיל האוויר בצורה מסיבית ביותר וסייע להחזיק את הקו בדרום רמת הגולן. באמצע היום כוחות סוריים נצפו על גדרות מחנה נפח במרכז הרמה. כל אותה העת עסק חיל האוויר בהשמדת כוחות קרקעיים, שיירות ורכבים על צירי התנועה ובמקומות ההתכנסות.

ב-8 באוקטובר היו אמורות להתחולל, לפי החלטת המטה הכללי, שתי מתקפות הנגד הגדולות של צה"ל בשתי החזיתות. בעוד שחיל האוויר נקרא לסייע בחזית הדרומית באופן מצומצם, בחזית הצפונית היה לו תפקיד חשוב. תפקידו של חיל האוויר היה להקדים את התקדמות השריון והחי"ר בתקיפה מסיבית של הכוחות הקרקעיים הסורים. מעל 100 גיחות נעשו באותו היום על הכוחות הסוריים שהתחילו לסגת לאחור עקב הלחץ הכבד של חיל האוויר וחטיבות שריון המילואים.

תקיפת בניין המטכ"ל הסורי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקיפת המטכ"ל הסורי

לאחר שהסורים שיגרו רקטות סובייטיות מסוג פרוג-7 לעבר בסיס חיל האוויר רמת דוד ומגדל העמק, ובעקבות כישלון מבצע דוגמן 5 יומיים קודם לכן, הסכימו בממשלה לבצע תקיפות בסוריה בעלות אופי חמור יותר מאשר פגיעה סטנדרטית בשדות התעופה ומתקנים צבאיים. בצהריים של יום שלישי, 9 באוקטובר המריאו המטוסים לעבר דמשק כאשר מטרותיהם הם בניין המטכ"ל הסורי ובניין מפקדת חיל האוויר הסורי.

עננים כיסו את רוב שמי העיר ונדמה היה כי אין פרצה והמבצע כמעט בוטל בשיאו. לבסוף נמצאה פרצה בעננים ומטוסי הפנטום הנמיכו טוס אל עבר מטרותיהם. 7 מטוסים צללו והשליכו 35 טון פצצות, בניין המטכ"ל ספג נזק חמור בקומותיו העליונות ומטה חיל האוויר נפגע גם הוא אם כי פחות בחומרה. מטוס אחד נפל בהתקפה זו.

תקיפות במובלעת הסורית

חיל האוויר השתתף בתקיפות על חי"ר ושריון באזור זה וסייע לכוחות היבשה להחזיק בשטח גם מול התקפות הנגד החוזרות ונשנות של צבא סוריה, בסיוע הכוחות העיראקים והירדנים.

חילוץ, קישור ותובלה במלחמה

פעילות מסוקי חיל האוויר

בשנות השבעים המוקדמות לא היו ברשות חיל האוויר מסוקי קרב, לכן לא פעלו מסוקי החיל כציידי טנקים, כפי שהם מזוהים היום, אלא בעיקר במשימות תובלה. משימות מסוקי חיל האוויר במלחמה נחלקו ל-5 תפקידים עיקריים:

חילוץ והצלה – התפקיד החשוב ביותר בו עסקו מסוקי חיל האוויר במלחמה. במלחמת יום הכיפורים עקב המרחק של החזיתות (בעיקר חזית סיני), הייתה נדרשת אפשרות להוביל פצועים באופן המהיר ביותר לבתי החולים במרכז ישראל כדי להציל את חייהם. המסוקים היוו את עמוד השדרה העיקרי של משימות אלה יחד עם מטוסי ההרקולס. במסוק האנפה נכנסו עד 4 אלונקות וביסעור 18. בנוסף המסוקים לא עסקו רק בחילוץ נפגעים אלא גם בחילוץ של חיילים ממקומות בעייתיים אליהם נקלעו, בהם היה חשש לנפילתם בשבי. במהלך המלחמה הוסקו לבתי החולים 2,995 פצועים על ידי מסוקי חיל האוויר.

הסקה מבצעית של כוחות חי"ר – במהלך המלחמה התרחשו מבצעים מוסקים בעורף האויב שללא המסוקים לא הייתה אפשרות לבצעם. המפורסם מכולם היה מבצע קינוח לכיבוש החרמון, בו הונחתו 300 צנחנים בחרמון הסורי. אך מבצעים שונים נערכו לכל אורך המלחמה בהם מבצע פונטיאק - הנחתת כוח תותחנים בג'בל עתקה מערבית לתעלת סואץ, ומבצע דוידקה - הנחתת כוח צנחנים בקטייפה, 250 ק"מ בעומק סוריה.

תובלת ציוד – מסוקי חיל האוויר הצניחו אספקה לכוחות הנלחמים, הובילו דו"חות מודיעין וצילומי אוויר ושימשו כשרות "דואר מהיר" מהחזיתות למפקדות.

לוחמה אלקטרונית – בדומה לתפקידם של מטוסי הסטרטוקרוזר, שימשו גם חלק ממסוקי החיל בפעולות שיבוש מכ"ם של האויב, פעולות אלו נועדו לסייע לתקיפות חיל האוויר על ידי שיתוק או פגיעה במכשירי הגילוי של הכוחות הנגדיים.

הובלת מפקדים – המסוקים שעות רבות כדי להביא את חוליות הפיקוד לחזיתות עוד ב-6 באוקטובר. בנוסף, המלחמה שאיימה בתחילתה מאוד על ישראל גרמה לכך שבכירים רבים רצו להגיע לחזיתות ולהתרשם ממהלך הקרבות, שהיו מקור עניין עצום עבור אנשי צבא ותיקים.

פעילות הטייסות הקלות

טייסת המסוקים הקלים

אלואט II
מסוק בל 206 צבאי

לחיל האוויר הייתה טייסת מסוקים קלים, שהורכבה מ-18 מסוקים, 10 מסוקי אלואט צרפתיים ו-8 מסוקי בל 206. מסוקים אלה ביצעו במהלך המלחמה כ-650 גיחות, בהן עסקו בעיקר בהובלת כוחות ודו"חות מודיעין, אך גם פעלו בפינוי פצועים ומשימות אחרות כגון הובלת מפקדים במשימות מנהלתיות ומיבצעיות, בעורף ובחזית כאחד. טיווח ארטילריה ואיסוף מודיעין טקטי למפקדים באזורי החזית, ואף חלוקת דואר ללוחמים.

טייסת "כנף"

איילנדר

חיל האוויר הישראלי סבל ערב מלחמת יום הכיפורים ממחסור במטוסי סיור קלים. עקב כך עם פרוץ הקרבות נחכרה על ידי צה"ל טייסת אזרחית קלה שכללה 11 מטוסים. מטוסים אלו העבירו במשך המלחמה אח"מים ומפקדים מחזית לחזית וכמו כן העבירו דו"חות מודיעין מהמפקדות לחזיתות.

המטוסים הגיעו לחיל האוויר מחברת "כנף", עשרה מהם היו מסוג איילנדר ואחד צ'ייפטין. המטוסים הוטסו בעיקר על ידי טייסים יוצאי חיל האוויר שרובם גויסו למילואים במלחמה. למרות המחסור בכוח האדם הצליחה הטייסת להפעיל את מטוסיה והשתלטה במהלך המלחמה על כ-70 אחוזים מטיסות הטייסות הקלות. הסיבה לנתח הגדול לו זכו המטוסים האזרחיים הייתה נעוצה בכך שהם היו גדולים יותר ממטוסי הטייסת הקלה של חיל האוויר ויכלו לשאת יותר מטען.

המטוסים הצטרפו לכוחות חיל האוויר כבר ב-6 באוקטובר והשתחררו בתחילת פברואר, לאחר 4 חודשים. המטוסים, שבשלושת הימים הראשונים למלחמה לא פעלו מחשש לפגיעה בהם, טסו שעות רבות ותרמו לחיזוק כוחו של חיל האוויר בטיסות הפנים והקישור. לאחר המלחמה אף צורפו שני מטוסים מסוג איילנדר לשירות בטייסת הקלה של חיל האוויר.

מטוסים ללא טייס

בחיל האוויר פעלה החל מ-1970 טייסת שהפעילה מטוסים ללא טייס. מטוסים אלה פעלו באמצעות האצה רקטית ולא היו מתוחכמים כל כך. המל"טים שימשו כמטוסי צילום ולא פחות חשוב כפיתיונות למשיכת טילי נ"מ. היות שמפעיל הנ"מ (בנשק נ"מ מונחה מכ"ם) יושב בקרון בקרה ואינו רואה את המטוס אלא רק את חתימת המכ"ם שלו, יכול הפיתיון הטס בפרופיל טיסה של מטוס קרב למשוך טילים וכך להוריד מיכולת הסוללות לשגר טילים על מטוסים מאוישים.

הנ"מ במלחמה

מערך הנ"מ השתייך מאז קום המדינה לחיל התותחנים משום שהיה מורכב מתותחי נ"מ בלבד. סוללות טילי ההוק, שנקלטו מארצות הברית ב-1965, דרשו הפעלה קרובה יותר לחיל האוויר ולתורות הלחימה שלו, זאת מפני שיכולותיהם יכלו להוות סיכון גם למטוסים ישראליים, אם לא התבצע תיאום מושלם בין המערכות. אי לכך, בעיצומה של מלחמת ההתשה, בה מטוסי חיל האוויר הישראלי הופיעו באופן תדיר על מסכי המכ"ם של מפעילי ההוק, עברו סוללות ההוק ושאר יחידות תותחני הנ"מ תחת פיקוד חיל האוויר.

הגם שישראל דגלה בעיקר בהפעלתם של מטוסי קרב כאמצעי לבלימת והשמדת כלי הטיס של האויב, היא לא זנחה לגמרי את כוחות הנ"מ שלה. בתקופה בה הייתה צריכה ישראל להתמודד עם הגנה על הגבולות הארוכים שלה ביותר מאז ומעולם, נדרשו כוחות הנ"מ להגן על מתקנים חשובים, במידה וכלי טיס עוינים היו מתקרבים ומטוסי חיל האוויר לא הספיקו להגיע לאזור.

מבחינת תורת הפעלת הכוחות, מערך הנ"מ היה הכוח השולי של חיל האוויר הישראלי. הוא לא נועד לתת מענה ראשוני לכול מתקפה, אלא רק לתרחישים מצומצמים ונקודתיים. בשונה ממדינות ערב, ישראל לא פרסה את כוחות הנ"מ של לכול אורך החזיתות, אלא רק סביב מתקנים חשובים כמו שדות תעופה, תחנות התרעה, או בסיסים שונים.

סוגי האמל"ח ומקומם באסטרטגיה ההגנתית

טילי ק"א: סוללות טילי ההוק המתקדמות היו גאוות מערך הנ"מ הישראלי. המערכות החדישות נועדו מחד להתריע על התקדמות מטוסי אויב, ומאידך לנטרל את מטוסיו באמצעות שיגור טילים מונחי מכ"ם מתקדמים ומהירים לעבר כלי הטיס.

תותחי נ"מ: יחידות תותחי הנ"מ שהוצבו במקומו רגישים (כגון מתקני נפט, התרעה, מודיעין ובסיסים) נועדו להפיל כלי טיס שכבר חדרו לשטח ישראל, ובדר"כ גם ביצעו את מתקפתם. מבחינה זו נקראו התותחים "נשק מעניש", כלומר כזה שאמור לפגוע במטוס שכבר הפציץ.

באוקטובר 1973 ישראל החזיקה ב-7 סוללות הוק, ובנוסף להם הוחזקו לא מעט תותחי נ"מ באזורים אסטרטגיים בסיני וברמת הגולן. התותחים הגנו בעיקר על מתקנים שונים שהיו מרוחקים ממרכז הארץ וקרובים לחזיתות כגון: בסיסי חיל האוויר ברפידים, אופיר (שארם א-שייח') ורמת דוד, כמו גם על מתקנים אסטרטגיים כגון שדה הנפט באבו רודס. הם הגנו גם על מוצבי פיקוד כמו "דבלה" (אום חשיבה) או הר כנען, ומתחמים אוגדתיים כמו "טסה", "בלוזה" ו"נפח".

כוחות הנ"מ נחלו הצלחה גדולה במהלך המלחמה והפילו 177 כלי טיס בימי המלחמה, רובם המכריע באמצעות תותחים.[3]

לקחים ומסקנות

מחדלים מרכזיים

הטעויות שאפפו את פעילות החיל בשלושים השעות הראשונות של המלחמה העיקו על טייסי החיל ומפקדיו ואף פגעו במורל ובפעילות לכל אורך המערכה. בספרו "30 שעות באוקטובר" מונה שמואל גורדון את שתי הטעויות העיקריות של חיל האוויר בפתיחת המלחמה: שינוי המשימה בבוקר 6 באוקטובר, וביטול מבצע תגר לטובת דוגמן.

לקחים ושיפורים מרכזיים

תחקור ושיפור - לאחר המלחמה נעשו בחיל האוויר מאמצים גדולים כדי להבין את הטעויות שנעשו, ולמנוע את הישנותן. בחיל האוויר התמקדו רבות ברענון ועדכון תורות הלחימה, מתוך הבנה כי תוכניות מרובעות וקשיחות נוטות להישבר, וצריך לתכנן בצורה גמישה יותר.

יצירת נוהלים ברורים - חיל האוויר פנה להבהיר את שיטת הפעלתו בפני מקבלי ההחלטות ובפני שאר זרועות צה"ל ומפקדיו. הרצון היה למנוע מצב עתידי בו יטולטל הכוח האווירי מזירה לזירה, או ממתאר אחד לאחר, כפי שקרה שימים הראשונים ללחימה (נוהל שהיה מקובל גם לפני המלחמה אך לא יושם).

עליית חשיבות מערך ההגנ"א של האויב - בחיל האוויר הבינו כי תקיפת שדות תעופה ומטוסי קרב נחוצה אמנם, אך האויב הערבי של המטוסים הישראליים הוא לא המטוס כי אם הטיל הסובייטי. הטקטיקות החדשות לתקיפות טילים באו לידי ביטוי בהצלחה במלחמת לבנון הראשונה בעת חיסול סוללות הטילים הסוריות בבקעת הלבנון במבצע ערצב 19 בראשית המלחמה.

אבדות חיל האוויר במלחמה

מעל לרבע מכוחו המוטס של החיל נפגע במלחמה. כ-102 מטוסים מתוך 383 מטוסי הקרב של החיל אבדו, בהם 32 פנטומים, 53 סקייהוקים, אחד עשר מיראז'ים ושישה מסוקי סער. אבדו גם 7 כלי טיס נוספים. בנוסף למטוסים שאבדו, רבים אחרים ניזוקו ונזקקו לתיקונים רציניים במהלך המלחמה ולאחריה. בתחילת המלחמה היו ברשות חיל האוויר רק 301 מטוסים כשירים, ומדי יום ירדה הכמות בכ-5 בממוצע, כך שברוב ימי המלחמה, או לפחות עד להפעלת הרכבת האווירית האמריקנית, פעל חיל האוויר עם פחות מ-300 מטוסי קרב כשירים. לעיתים אף התקרב מספר המטוסים לקו האדום שהציב מפקד החיל בני פלד - 220 מטוסים.

53 אנשי צוות אוויר נהרגו ויחד עם אנשי הקרקע (ממערך הנ"מ ומתומכי הלחימה) נהרגו במהלך המלחמה 91 חיילים, 44 נפלו בשבי ו-53 חולצו על ידי כוחות הקרקע והמסוקים. עד היום מוגדרים מספר מאנשי צוותות האוויר שנהרגו במלחמה כחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לפי מקורות אחרים - 108 מטוסים
  2. ^ הועלה לדרגת תת-אלוף ב-2007.
  3. ^ צה"ל בחילו - אנציקלופדיה לצבא וביטחון, כרך שלישי - חיל האוויר. יהודה שיף (עורך) ע' 149
Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0