יהדות איראן במהפכה האסלאמית (1979)
ההתיישבות הראשונה של יהודים באזור פָּרַס - אִירָאן של ימינו החלה עם הגלות האשורית בשנת 722 לפני הספירה ושמרה על רציפות עד ימינו (החל מ-1900).
מספר יהודי איראן הגיע לשיא בשנת 1945 אז מנו כ־120,000 איש ברחבי איראן.
בשונה משאר קהילות המזרח התיכון, יהודי איראן לא ששו לעלות ארצה לאחר קום המדינה באופן גורף, ואלו שכן בחרו לעזוב את ארץ מולדתם לאו דווקא בחרו לעלות ארצה, אלא בחרו לרוב בארצות אירופה ואמריקה. דבר זה יכול להעיד על כך שהציונות לא הוטעמה בצורה אבסולוטית באיראן ולבטח לא נולדה יש מאין בקרב קהילות ישראל באיראן. למרות זאת, לאחר המהפכה האיראנית רובם המוחלט של יהודי איראן בחרו לעזוב את מולדתם והיום מונה הקהילה כ-10,000 נפשות.
רקע
התקופה שלפני המהפכה באיראן לוותה בחוסר יציבות שלטונית וכלכלית. האוכלוסייה הענייה והכפרית, שסבלה מהמצב הכלכלי, ראתה בנוסף ב"התמערבות" של איראן דבר שלילי שנגוע באימפריאליזם זר. עליית מחירי הנפט, החגיגות הלאומיות לציון 2,500 שנים להיווסדה של האימפריה הפרסית שעלו על־פי ההשערות כ-40 מיליון דולר והשחיתות השלטונית הגואה הלהיטו את השטח באזורי הספר ובשכונות העוני בערים הגדולות, אך טרם חוותה איראן את ההתפרצות. בשנת 1977, עקב לחץ מארצות הברית, זכויות האדם בממלכה התרחבו, הדבר גרם לשחרור אסירים פוליטיים והפחתת הצנזורה. בעקבות כך, התחזקה ההתנגדות לשלטון השאה והאופוזיציה באותה עת, בהנהגת מהדי בזרגאן ו"התנועה לחירות איראן" התחזקה משמעותית. נקודת האל־חזור במהפכה, אותו ניצוץ שהצית את ההמון, היה מאורע שהחל עם כתבה בעיתון "אטלעת" בינואר 1978, אודות תקיפתו של המנהיג השיעי הגולה - האייתוללה ח'מיני. בעקבות כך, התקיימה הפגנת סטודנטים בעיר קום, המשטרה פיזרה את ההפגנה באלימות רבה ונהרגו עשרות סטודנטים. הפגנה נוספת בעיר תבריז הסתיימה באותן תוצאות. הדבר הצית גל מחאות המוני בכל רחבי המדינה, הוכרז ממשל צבאי בראשות מפקד הצבא האיראני גנרל ג'ולם רוזה אזהרי וחוקי הצנזורה ומעצר מנהיגי אופוזיציה חזרו על כנם. בעקבות כך, השאה ביצע צעדים כנגד השחיתות השלטונית למראית עין בהם נעצרו בכירי ממשלה לרבות ראש הממשלה לשעבר אמיר עבאס הוביידה. צעדים אלו הרגיעו מעט את המחאה אך בראשית חודש דצמבר גל מהומות נוסף חודש, נרחב יותר ואלים יותר.
במהלך החודש נהרגו מאות מפגינים. המחאה האיצה וגדלה ולבשה צורה של מרי אזרחי כולל. שביתות נפתחו ברחבי המדינה ופגעו קשות בכלכלת איראן, שמצבה עוד מלפני המחאה לא הטיב. ב-10 בדצמבר, יום העאשוראא, נכחו בהפגנות למעלה ממילון איש. השאה, נואש למגר את המחאות הנרחבות, פנה לאנשי האופוזיציה להרכיב ממשלה אזרחית. תחילה פנה לוותיק שבהם - ג'ולאם חסין צדיקי, אך זה נסוג לאחר כמה ימים. לאחר מכן פנה לשהפור בח'תיאר, ממפלגת "החזית הלאומית" שיקים ממשלה שתחליף את ממשלתו הצבאית של הגנרל אזהרי, שהתפטר לא מזמן. בח'תיאר קיבל את אישור שני בתי הפרלמנט האיראני על ממשלתו וזו יצאה לפועל ב-6 בינואר. לאחר עשרה ימים יצא השאה מהמדינה "לטיפול רפואי" כהגדרתו, ממנו לא חזר ונשאר בגלות עד שנפטר מגידול סרטני כשנה לאחר מכן. בח'תיאר אפשר לאייתוללה הגולה לשוב לאיראן בתחילת פברואר עקב לחצים הולכים וגדלים, כשהשני קורא תוך כדי למלחמת חורמה כנגד הממשלה החדשה, שהיא בגידה בערכי האסלאם. מספר מוקדי חיכוך וקרבות בין תומכי הממשלה והצבא לבין תומכי ח'מיני והקמת ממשלה חליפית על ידי ח'מיני גרמו לצבא להסיר את תמיכתו מהממשלה ובעקבות כך נפלה בפתאומיות ממשלת בח'תאיר ב-10 בפברואר 1979, והשלטון באיראן עבר לידי כוחות המהפכה.[1][2]
יהודי איראן ערב המהפכה האסלאמית
המהפכה שינתה את איראן ואת חיי תושביה מן הקצה אל הקצה. ממדינה חילונית ופרו־מערבית, הפכה איראן למדינת שריעה שיעית, אנטי־מערבית וככזו שנתפסה כחסרת סובלנות למיעוטים. ככלל האזרחים, גם חייהם של היהודים השתנו בצורה קיצונית בעקבות המהפכה. בעשורים שלפני המהפכה האיראנית היהודים נטמעו בצורה טובה בחברה האיראנית, זה הוביל לעלייה במעמדם החברתי, לנראות בולטת יותר בחיים הציבוריים ככלל, ולהצלחה כלכלית ואקדמית. דוד מנשרי, מחוקריה המובילים של יהדות איראן, מתאר את מצבה באותה תקופה כך: "[היהודים] נהנו מייצוג יתר בקרב אוכלוסיית הסטודנטים והמרצים באוניברסיטאות, וכן בקרב רופאים ואנשי מקצוע אחרים. אף שהיו ביניהם בעלי הכנסה נמוכה, את רוב רובם של היהודים אפשר לסווג בתור מעמד בינוני או בינוני-גבוה. יש שהתעשרו מאוד, לאחר שניצלו היטב הן את החופש שניתן להם כדי להשתתף בתוכניות רפורמה למיניהן והן את התרחבות תעשיית הנפט."[3]
כשהחלה ההתקוממות האזרחית כנגד השאה בשנת 1978, יהודי איראן נחלקו לשניים - היו שתמכו במהפכה כנגד השאה ואף היו פעילים בתנועות מהפכניות, והיו שתמכו בשלטון השאה.[4] העובדה שרבים מהיהודים היו מזוהים ומקורבים לשלטון השאה בנוסף על הקשר הישראלי־איראני בתקופת השלטון הישן גרמו לחששות רבים עם עליית האייתוללה וסביר להניח שפחד זה גרם לרוב יהודי איראן לא לקחת חלק במחאה האזרחית ולקומץ להתבטא בעד שלטון השאה. החששות נוספו לאמירותיו של ח'מיני טרם עלייתו לשלטון בעניין היהודים וישראל שהיו עוינות ברובן. בספרו "אלחכומה אלאסלאמיה וולאית אלפקיה" הוא מאשים את היהודים בעוינות כלפי האסלאם לאורך ההיסטוריה.[5] בכתביו הנוספים ח'מיני טוען כי בני הדתות השונות שאינם מוסלמים הם טמאים, אסור לקנות מהם בשר וירקות, וכי מחמד הנביא חיסל את שבט בנו קריט'ה היהודים כיוון שהיו בעלי ריב ומדון ומושחתים.[6]
גלי המחאות הגואים גרמו למדינת ישראל דאגה רבה, לא רק ביחס לקשרי השלטון עם השאה איתו היו ביחסים חמים, אלא, ובעיקר, מחשש לגורל הקהילה היהודית שמנתה אז כ-80,000 נפש. את החשש חלקו גם חברי הקהילה עצמם, השנאה כלפי מיעוטים הורגשה היטב והיה חשש שהאש תופנה אליהם. בעיתון "דבר", באוגוסט 1978 נכתב כך: "בקרב האוכלוסייה היהודית הדאגה גדולה שבעתים. כרוזי איבה וסיסמאות כזב, המטילים את האחריות למהומות על היהודים ודברי בלע נגד היהודים, המוצגים כגנבים, כשתלטנים וכו', מופצים בשוקיה של טהראן."[7]
כתוצאה מכך, עם פרוץ המהומות באמצע 1978 ועד עליית האייתוללה, רבים מהשכבה האמידה בקהילה היהודית עזבו את המדינה, מחציתם היגרו לאירופה ולארצות־הברית, כ-15 אלף במספר. עיקרם הגיעו לקליפורניה והקימו קהילה עשירה ומבוססת.[8][9] עם החרפת המהפכה, גילויי השנאה מצד שכניהם המוסלמים גברו, ככל הנראה בצורה ספונטנית ולא מתוך מדיניות מכוונת - דבר מוכר בתולדות יהודי ארצות האסלאם. האיומים גברו לאחר "ספטמבר השחור", 1978 עם ידיעת מספר הקורבנות הרב. החלה שמועה כי חיילים ישראלים השתתפו בדיכוי ההפגנות הללו וכי יהודים איראניים רבים השתתפו בדיכוי גם כן. [10] כחודש לאחר מכן הכריזו חברי הקהילה על צום ותפילה לשלום המדינה והקהילה, ואף החליטו על צעדים מעשיים להגנתם. בדצמבר אותה שנה נראו קבוצות של יהודים מצטרפים לצד שכניהם המוסלמים להפגנות והביעו תמיכה מוחצנת במהפכה, רבים אחרים עזבו את המדינה ואלו שנשארו שמרו על פרופיל נמוך והעבירו את נאמנותם למשטר החדש.[11]
למרות האמור לעיל, מחקר חדש, השנוי במחלוקת, טוען כי רבים מיהודי איראן, בעיקר תושבי הערים הגדולות, השתתפו במחאה כנגד מחמד רצ'א שאה ואף תמכו בייסודה של הרפובליקה האסלאמית בראשות האייתוללה ח'מיני. בשנת 1975 הוקמה "המועצה לקידום פעילות חברתית ותרבותית יהודית", על ידי צעירים יהודים. הם ארגנו אירועים והרצאות שבשונה מארגונים שונים, לא היו דתיים או פרו־ישראליים. מטרתם הייתה לפתח את השיח היהודי־איראני החברתי ולחבר בין יהודי איראן לתנועות חברתיות הפועלות באיראן לשם פעילויות פוליטיות. ארגון נוסף שהוקם בסוף שנות ה־70 היה "ארגון האינטלקטואלים היהודים באיראן" (ג'אמֶעֶה-י רוֹשַׁנפֶכּראנ-י כּלימי-י איראן), מתוך רצון להפגין את חוסר שביעות רצונם מהשלטון המלוכני כשהנושאים העיקריים שליבו את רגשותיהם המהפכניים היו השחיתות השלטונית, ההתבדלות והאדישות כלפי אזרחי איראן.[4] על מנת לכבוש את לבבות היהודים, השקיע הארגון בפעילויות רבות שעלו בקנה אחד עם האידיאלים שלו ובתקופת המהפכה מימן פעילויות עם פעילים מוסלמים ואף קיים סדרת הרצאות בבתי כנסת מקומיים, שבה דיברו תומכי מהפכה מוסלמים-חילונים ואף אנשי דת בכירים בעלי מעורבות עמוקה בפעילות המהפכנית. בין היתר – הֶדאיַתאללה מָתין-דַפְתָרי, ממנהיגי החזית הלאומית, שדיבר על חשיבות היהודים למהפכה והשתתפותם בבניינה של חברה איראנית חדשה.[9] [12][13] בליבת הארגון היו סטודנטים ואינטלקטואלים מהשמאל שאחדים מהם ריצו בעבר מאסר תחת שלטונו של השאה בגין התנגדות למשטר.[4] בשיאם של האירועים המהפכניים, הצטרפו חברי הארגון לפלגים מהפכניים אסלאמיים.[4] חברי הארגון אף נפגשו בנובמבר 1978 עם האייתוללה טאלקאני, פעיל מוסלמי, מקורב לח'מיני ומבכירי המהפכה. הם שיתפו את האייתוללה במטרותיהם ושוחחו על שיתופי פעולה בין התנועות.[14] הנהגת הקהילה היהודית לא תמכה בארגון וניסתה לרוקן אותו מכל השפעה ציבורית מול מועצת האנג'מן, הארגון הקהילתי הבכיר. אך בבחירות למועצה במרץ 1978, הצליחו הארגונים המהפכניים לכונן מועצה התומכת ברעיונותיהם ובפעילויותיהם ובשל כך אף להשיג לגיטימציה מהרחוב היהודי.[9]
בהפגנת המיליונים של דצמבר 1978 גם השתתפות היהודים שברה שיאים. לפי מקורות אחדים השתתפו בה חמשת אלפים יהודים, אך הערכות אחרות נוקבות במספר גבוה הרבה יותר.[9] הושנג אפסנדיאר שהאבּי, פעיל שמאל יהודי באותה עת, העיד על מעורבות היהודים בהפגנות באותו היום: "לפי העיתונות, קרוב לשנים-עשר אלף יהודים השתתפו במחאות באותו היום... הרבנים היהודים צעדו בראש ושאר היהודים אחריהם, בסולידריות גדולה עם בני ארצנו האיראנים...כבר מהימים הראשונים של המהפכה זכינו לתמיכה גדולה מהרבנים... השתתפו בהפגנה והביעו תמיכה"[4]
עם התחזקות המהפכה האיראנית, וההבנה הכוללת של תוצאותיה המתקרבות, בסוף 1978 יצאה לפריז משלחת של הקהילה היהודית כדי להיפגש עם האייתוללה ח'מיני. המטרה העיקרית במפגש הייתה הבטחת עתיד היהודים ברפובליקה האסלאמית הנרקמת, והצגתם כתומכיה. פגישה זו הייתה ראשונה מיני רבות בין ח'מיני למנהיגים בקהילה היהודית באיראן.[4][9] בנוסף לכך, כפי שצוין, רבים מיהודי איראן חששו מאנטישמיות שכן הקריאות כנגדם במהלך המחאות ההולכות וגדלות רק החריפו. אשר על כן, בספטמבר 1978, שבוע לפני יום שישי השחור, נפגשו יוסף כהן ואחמד בני־אחמד (נציגים במג'לס) עם האייתוללה העליון מוחמד כּאזֶם שָׁריעַתְמָדארי בבקשה להפסיק את ההסתה כנגד היהודים באיראן. באותו ערב, יצא האייתוללה בהצהרה בכל ערוצי הטלוויזיה כי חיי היהודים מוגנים וכי למיעוטים באיראן זכויות שוות לרוב המוסלמי ואין לעשות להם כל רע.[4]
כמו כן היו ביהודי איראן גם כאלו שפעלו בארגונים ותנועות כלל איראניות, בשונה מהארגונים היהודיים־איראניים. כמו מוגָ'אהֶדינ-י חַ'לְק-י איראן (המוג'אהדין של העם האיראני). את הארגון הזה הקימו אנשי אינטליגנציה – מהנדסים, רופאים, סטודנטים ואינטלקטואלים חשובים מפלגי ההתנגדות הלאומיים. האייתוללה טאלקאני ומהדי בּאזַרגאן (ראש הממשלה לעתיד) היו מתומכיו הבולטים. האידאולוגיה המהפכנית של הארגון הייתה שילוב של שיח מרקסיסטי ואסלאמיסטי והיה אחד מארגוני ההתנגדות הבולטים עד המהפכה.[15] מעורבותם של היהודים בפרויקט הזה היה תוצאה של היקף השתלבותם בחברה. הדור של ההורים סלל בצעירותו, בסוף שנות ה־60 ובתחילת שנות ה־70, את הדרך לעזיבת הגטאות והחיים היהודיים המסורתיים. הם רכשו השכלה ופיתחו קריירות במגזר הפרטי והציבורי. וכעת הרגישו הדור הצעיר כי מאבקם אינו עוד על מעמדם הפרטי בתור קבוצת מיעוט, אלא על חברה טובה יותר לאיראן כולה. כעת שימשה הזהות היהודית בתור רכיב אחד בלבד, שיוך אחד אפשרי, בתוך מארג הזהויות החברתי של המיעוטים באיראן. אמנם היהודים לא השתתפו בפועל באירועים המובילים של המהפכה, אך היקף השתתפותם בהפגנות מלמד שרובם הבינו שבואה בלתי נמנע, ושיש לנצל את ההזדמנויות ואת היתרונות שהיא עשויה להביא לקהילה ולעתידם במולדת.
לאחר עליית האייתולה ח'מיני
עם חזרתו של ח'מיני בפברואר 1979 לאיראן, הצהיר כי ליהודי איראן אין סיבה לדאגה כלל מהשלטון החדש. הוא הסביר כי אינו רוצה שום יחסים פוליטיים עם ישראל אך התחייב כי יהודים איראנים יכולים לחיות באיראן ולבצע את פולחן דתם בלי מפריע, ואף בצורה חופשית יותר מבעבר, תחת שלטון השאה. הוא ביקש לבצע הפרדה בין הציונות וישראל לבין היהודים.[8] על אף האידאולוגיה הפונדמנטליסטית בה דגל הוא יישם מדיניות סובלנית כלפי אזרחיה היהודים של איראן - החוקה של הרפובליקה האסלאמית מכירה ביהודים כמיעוט דתי מתירה להם נציגות במג'לס האיראני, ומסדירה אוטונומיה מסוימת בניהול הפולחן וענייני אישות לקהילה. בניגוד לכך, יהודים היו מנועים מלבצע את פולחנם הדתי בפרהסיה, להגיע למשרות בכירות בצבא ובחיים הציבוריים באיראן, ובשנים הראשונות לאחר המהפכה, היה אפוף מעל ראשם החשש שיואשמו בהאשמות ריגול לטובת ישראל ובחיסול חשבונות עם תומכי השלטון הישן. אך כשאנו בוחנים את חיי היהודים לאחר המהפכה כמכלול, ניתן להגיד כי אינם נפגעו באופן קשה, כצפוי.[16][17]
מתינות זו מקבלת את חיזוקה משני גורמים. ראשית, היהודים לא היוו כלל איום פוליטי עבור המשטר. שנית, ח'מיני, בהיותו משפטן, ביקש להכיל את החוק המוסלמי, שעל־פיו, יש לנהוג בסובלנות כלפי מיעוטים דתיים. על כל זאת, מספר יהודים הוצאו להורג לאחר המהפכה, אך לטענת השלטון אין קשר בין האשמות בהם הואשמו לעצם יהדותם.[8] אחד מהם היה חביב אלקאניאן, נדבן יהודי וממנהיגי הקהילה, אחרי שהואשם בריגול למען ישראל ובחתירה תחת האסלאם והמהפכה. יהודים איראנים רבים חשדו שהממשלה החדשה ובית המשפט של המהפכה הפלילו את אלקאניאן, והם אף חששו שעידן חדש של רדיפת יהודים עומד בפתח.
שלושה ימים לאחר מכן, נסעה משלחת קטנה בראשות חכם שופט, רב הקהילה לקום כדי להיפגש עם אייתוללה ח'מיני. התקשורת האיראנית סיקרה בהרחבה את הפגישה, שבה נוסחו כללי יסוד למערכת היחסים בין הרוב המוסלמי למיעוט היהודי. בפגישה הבחין ח'מיני בין יהדות לציונות ובכך חיסל לכאורה את השמועות המתרוצצות, שלפיהן כל היהודים הם מרגלים ציונים. בהצהרתו הכיר חומייני בשורשים העמוקים של הקהילה היהודית באיראן, הבליט את ההיבטים המונותאיסטיים הקיימים הן ביהדות והן באסלאם והבחין כאמור בין ציונות ליהדות: "ידוע לנו שיהודי איראן אינם ציונים. אנחנו [והיהודים] מתנגדים יחד לציונות... הם [הציונים] אינם יהודים! הם פוליטיקאים המתיימרים לפעול בשם היהדות, אבל הם שונאים יהודים... הקהילה היהודית, כמו הקהילות האחרות, היא חלק מאיראן – והאסלאם נוהג בכולן בהוגנות"[4]
ניכר שלאחר עלייתו לשלטון הצהרותיו של האייתוללה ח'מיני כנגד היהודים התרככו ונעשו מאוזנות יותר עד כלא היו. באופן כללי ניתן להגיד כי במקום בו התנגשו האינטרסים המדיניים מול השריעה, האינטרסים ניצחו, ובמקרה של המיעוטים במדינה, האינטרס של הממשל היה לדאוג לנאמנותם המוחלטת. ואלו שנשארו ברפובליקה האסלאמית והיו נאמנים, נהנו מסובלנות דתית יחסית.
יהדות איראן היום
על־פי מפקד האוכלוסין לשנת 2016, חיים 9,826 יהודים באיראן,[18] כשרובם המכריע גרים בעיר טהראן, שיראז ואצפהאן. מתוך כתבות ועדויות של יהודים איראנים אנו למדים כי האוטונומיה הפולחנית שלהם נשמרה - הם מתפללים בבתי הכנסת ללא מפריע, שוחטים את בשרם, לומדים תורה תחת מוסדות יהודיים וכו'. יהודי איראן מעידים על נאמנותם המוחלטת לארצם ומולדתם, למנהיגיה המוסלמים ולשכניהם המוסלמים. הם אינם מגדירים עצמם כציונים כלל ואף להפך, מבחינתם הציונות היא תנועה פוליטית חילונית ואין הכרח לתמוך בה מתוך הדת היהודית. על כל זאת, הם מציגים מציאות מורכבת, של איסורים ומגבלות, כמו בניית סוכה בסוכות, איסור על משרות בכירות במשרדים ממשלתיים, צנזורה על האינטרנט, איסור על נסיעה לישראל וארצות הברית ושימוש באלכוהול לקידוש בלבד. עדויות רבות מהשנה האחרונה נוגעות לחיסול קאסם סלימאני, ואכן, יהודי איראן מעידים על גילויי אנטישמיות והאשמות ריגול ושיתוף פעולה עם מדינות אויב, על עצם היותם יהודים. זאת למרות הודעת גינוי חריפה של ראשי הקהילות נגד החיסול והגעתם לניחום אבלים בהלווייתו של סלימאני. נראה כי היום־יום של יהודי איראן היום רגוע ושלו, באופן יחסי למדינה שאינה דמוקרטית וחופשית. אם כי, בדומה לקהילות יהודיות ברחבי העולם, זמני משבר ומתחים אידאולוגיים מול התנועה הציונית, ומאוחר יותר מדינת ישראל מעלים שדים אנטישמיים מהאוב, ואלו, מדי פעם, פוגעים ברמת החיים של יהודי איראן, אם כי ניכר שלא ברמה גבוהה.[19][20][21]
ראו גם
לקריאה נוספת
- נצר, אמנון. יהודי איראן: עברם, מורשתם וזיקתם לארץ ישראל. תל אביב: מרכז כורש, 1987.
- מזרחי, חנינא. יהודי פרס. תל אביב: דביר, 1958.
- סעדון, חיים. איראן. ירושלים: משרד החינוך התרבות והספורט, 2005.
- נצר, אמנון. "רדיפות ושמדות בתולדות יהודי איראן במאה הי"ז," פעמים 6, 1980, עמ' 32–56.
- שטרנפלד, ליאור. בין איראן לציון. תל אביב: כתב. 2020.
- כהן, אברהם. "יהודי איראן והמפעל החינוכי של 'כל ישראל חברים'," פעמים 22, 1985, עמ' 128-93.
- נצר, אמנון. "האנטישמיות באיראן 1950-1925," פעמים 29, 1986, עמ' 5–31.
- כהן, חיים יוסף. היהודים בארצות המזרח התיכון בימינו. ירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1973.
- רגב, שאול. יהודי איראן: הנהגה, חברה ותרבות. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2017.
- ברור, אברהם יעקב בן מיכאל. אבק דרכים, תל אביב: עם עובד, 1943.
- בן צבי, יצחק. נדחי ישראל, ירושלים: יד בן צבי, 1952.
- סיקרון, משה. העלייה לישראל 1953-1948. ירושלים: מרכז פאלק למחקר כלכלי בישראל, 1957.
- הכהן, דבורה. עולים בסערה: העלייה הגדולה וקליטתה בישראל 1953-1948. ירושלים: יד בן צבי, 1994.
- נצר, אמנון. יהודי איראן בימינו, ירושלים: המכון ליהדות זמננו, 1981.
- מנשרי, דוד. איראן - אנטומיה של מהפכה. בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009
הערות שוליים
- ^ דוד מנשרי, איראן: אנטומיה של מהפכה, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009
- ^ L.P. Elwell-sutton, "the Iranian revolution," international journal, 34 (3), 1979, pp. 391-407
- ^ David Menashri, "The Pahlavi Monarchy and the Islamic Revolution," in Esther’s Children: A Portrait of Iranian Jews,ed. Houman Sarshar (Beverly Hills, CA: Center for Iranian Jewish Oral History; Philadelphia: Jewish Publication Society,2002), 395
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 ליאור שטרנפל, בין איראן לציון. (תל אביב: כתב, 2020).
- ^ Ruhollah Khomeini, and Carpozi, George. Islamic Government. Manor Books, 1979
- ^ חיים סעדון, איראן, (ירושלים: משרד החינוך והספורט, 2005) ע' 26-9.
- ^ יהושוע תדמור, "על פתחו של הר געש", דבר, 24 באוגוסט 1978.
- ^ 8.0 8.1 8.2 Gawdat Bahgat. "The Islamic Republic and the Jewish State." Israel Affairs 11.3 (2005): 517-534
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 אמנון נצר, יהודי איראן בימינו, (ירושלים: המכון ליהדות זמננו, 1981).
- ^ "כיהאן" 12 ביוני 1979.
- ^ חגי שגב, אורות וצללים: סיפור איראן והיהודים. (תל אביב: בית התפוצות, 2010),ע' 79.
- ^ פעאלית-י 3 סאל-י ג'מאעה-י רושנפכראן-י כלימי-י איראן." תמוז 25 ספטמבר, 1981
- ^ אמנון נצר, "יהודי איראן, ישראל והרפובליקה האסלאמית של איראן," גשר 26, 1980.
- ^ "פעאלית-י 3 סאל-י ג'מאעה-י רושנפכראן-י כלימי-י איראן. "תמוז" 25 ספטמבר, 1981.
- ^ Sepehr Zabih. "The Left in Contemporary Iran Ideology, Organisation and the Soviet Connection," Routledge, 2011, pp. 69-119
- ^ Amirpur, Katajun "Iran's Policy towards Jewish Iranians and the State of Israel. Is the Present Iranian State Islamofascist?," Die Welt des Islams 52 (2012): Pp. 370-399
- ^ Shahvar, Soli. "The Islamic Regime in Iran and Its Attitude towards the Jews: The Religious and Political Dimensions," Immigrants & Minorities 27 (2009) Pp. 82-117
- ^ אוכלוסייה לפי מין, דת ואזור מגורים: איראן, 2016., באתר UNdata, 20.09.2020
- ^ חנן גרינווד, יהודי איראן בסכנה עצומה, באתר ישראל היום, 09.01.2020
- ^ איתמר אייכנר, תפילה לשלום חמינאי: הצצה נדירה לחיים היהודיים תחת המשטר האיראני, באתר YNET, 03.11.19
- ^ דביר עמר, איראן של מעלה, באתר בשבע, 12.03.2019
