חגיגות 2500 שנים לאימפריה הפרסית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל חגיגות 2500 שנים לאימפריה הפרסית. במרכז הסמל צויר גליל כורש
מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה האחרון של איראן.

חגיגות 2500 שנים לאימפריה הפרסיתפרסית: جشن‌های ۲۵۰۰ سالهٔ شاهنشاهی ایران, או בשם הרשמי: חגיגות 2500 שנים לייסוד המדינה הקיסרית של איראן, בפרסית: دوهزار و پانصدمین سال بنیانگذاری شاهنشاهی ایران) היו סדרה של חגיגות שהתקיימו בין 12 ל-16 באוקטובר 1971 לציון 2,500 שנים להקמתה של המדינה האימפריאלית של איראן ושל ממלכת פרס על ידי כורש הגדול. מטרת החגיגות הייתה להמחיש את ההיסטוריה של איראן כחלון ראווה לקדמה של איראן המודרנית תחת שלטונו של מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה של איראן.

ההכנות

על פי הסרט התיעודי של ה־BBC, "שחיתות ונפילה: המסיבה האחרונה של השאה של איראן" (Decadence and Downfall: The Shah of Iran's Ultimate Party), שבו רואיינו אנשים שעליהם הטיל השאה את משימת ארגון החגיגות, ההכנות לאירוע ארכו שנה. הלוגו הרשמי של החגיגות היה הכרזת כורש. לאחר שהוחלט על עריכת האירוע המרכזי של החגיגות בעיר העתיקה פרספוליס, שליד שיראז, היה צורך לשפר את התשתיות המקומיות, כולל נמל התעופה הבינלאומי שיראז והכביש המהיר ממנו לפרספוליס. בעוד שנציגי התקשורת ואנשי המנהלה שוכנו בשיראז, החלק העיקרי של החגיגות תוכנן להתקיים בפרספוליס שלצורך האירוע הפכה לעיר אוהלים משוכללת. האזור סביב לפרספוליס נוקה מנחשים ומשאר שרצים.[1] אירועים נוספים במסגרת החגיגות התקיימו בפסארגאדה, מקומו של קבר כורש, וכן בבירה טהראן.

עיר האוהלים בפרספוליס

משימת תכנונה של עיר האוהלים (נקראה גם "עיר הזהב") הוטלה על חברת עיצוב הפנים מפריז, "בית ינסן" (Maison Jansen). העיר השתרעה על שטח של 0.65 קילומטר רבוע וההשראה להקמתה נלקחה משדה אריג הזהב, מקום פגישתם בצרפת של הנרי השמיני, מלך אנגליה ופרנסואה הראשון, מלך צרפת ב־1520.[1] חמישים אוהלים (למעשה דירות פאר טרומיות עטופות בבדים בעיצוב פרסי מסורתי) סודרו במבנה כוכב סביב למזרקה מרכזית ומספר עצום של עצים ניטעו סביבם במדבר, כדי לשחזר בצורה מסוימת את המראה של פרספוליס בעת העתיקה. כל אחד מהאוהלים צויד בקווי טלפון וטלקס שקישרו את האישיות שהתארחה בו למדינתו וכל מהלך החגיגות צולם בטלוויזיה ושודר לרחבי העולם באמצעות לוויין ישירות מהאתר.

בנוסף הוקם "אוהל הכבוד" לצורך קבלת הפנים למכובדים. המבנה הגדול ביותר באתר היה אולם הנשפים שאורכו היה 68 מטרים ורוחבו 24 מטרים. עיר האוהלים הוקפה בגנים שבהם ניטעו עצים וצמחים שהוטסו מצרפת. שירותי ההסעדה סופקו על ידי מסעדת מקסים מפריז, שנסגרה לכמעט שבועיים לצורך האירוע הנוצץ. המלונאי האגדי מקס בלאוה חזר מפרישתו לגמלאות כדי לפקח על הנשף. מדי המשרתים עוצבו על ידי בית האופנה הפריזאי לנבן (Lanvin). 250 לימוזינות אדומות של מרצדס-בנץ שימשו להסעת האורחים מנמל התעופה ובחזרה. כלי האוכל לסעודה שהיו עשויים מחרסינה יוצרו על ידי חברת לימוז'.

החגיגות

החגיגות נפתחו ב־12 באוקטובר 1971, כאשר השאה והשהבאנו (הקיסרית פארה דיבה) כיבדו את כורש בקברו שבפסארגאדה. ביומיים הבאים קיבלו השאה ורעייתו את פניהם של האורחים, לרוב בנמל התעופה של שיראז. ב־14 באוקטובר התקיימה סעודה רשמית באולם הנשפים לרגל יום הולדתה של הקיסרית. שישים חברי משפחות מלוכה וראשי מדינה התכנסו סביב לשולחן מתפתל גדול באולם הנשפים. הרמת הכוסית הרשמית בוצעה עם יין רוזה דום פריניון משנת 1959. תפריט הסעודה והיינות סופקו כאמור על ידי מסעדת מקסים וכללו:

600 אורחים סעדו במשך יותר מחמש שעות וחצי במה שהיה לארוחה הרשמית הארוכה והמפוארת ביותר בהיסטוריה המודרנית, על פי ספר השיאים של גינס. מופע אורקולי, שעוצב על ידי המלחין והאדריכל היווני יאניס קסנאקיס, סיכם את הערב. יום המחרת עמד בסימן מצעד של 1,724 חיילי צבא איראן שלבשו מדים של צבאות האימפריות ששלטו בארץ במשך 2,500 שנים. בערוב היום נערכה באולם הנשפים "מסיבה מסורתית פרסית" רשמית פחות לסיכום האירוע בפרספוליס.

מגדל שהאיהד במהלך הקמתו

ביום האחרון לחגיגות חנך השאה את "מגדל שהיאד" (לימים מגדל אזאדי) בכיכר אזאדי שבטהראן, להנצחת החגיגות. המגדל היה גם משכנו של המוזיאון להיסטוריה פרסית ובו הוצג העתק של גליל כורש, שאותה הגדיר השאה כ"הצהרת זכויות האדם הראשונה בהיסטוריה". הכתובת הייתה גם לסמל של החגיגות ובנאום שנשא השאה על קברו של כורש הוא שיבח את הצהרת החירות העתיקה. החגיגות הסתיימו בעלייה של השאה לקבר אביו, רזא ח'אן.

אבטחה

אחת הדאגות העיקריות של מארגני החגיגות הייתה סוגיית האבטחה. פרספוליס הייתה אתר מועדף לקיום החגיגות, שכן האתר היה מבודד ולפיכך קל לאבטחה, שיקול כבד משקל בהתחשב בעובדה שרבים ממנהיגי העולם התכנסו שם. המשטרה החשאית של אירן, הסאוואכ, נקטה בצעדי מנע ועצרה את כל מי שעלול היה להפריע למהלך החגיגות.[1]

ביקורת

ביקורת על החגיגות הושמעה על ידי העיתונות המערבית ועל ידי אנשי דת מוסלמים כמו האייתוללה רוחאללה ח'ומייני וחסידיו. ח'ומייני כינה את החגיגות "חג השטן".[1] משרד חצר המלכות נקב בסכום של 17 מיליון דולר לעלות החגיגות. אבדולרזה אנסרי, שהיה אחד ממארגני החגיגות טען שהסכום היה 22 מיליון דולר.[1] את הסכום המדויק קשה להעריך, אך יש כאלה שהגיעו בהערכותיהם ל־200 מיליון דולר. אלה שצידדו בעריכת החגיגות ציינו את הערך המוסף שלהן שכלל את פתיחתם של מוזיאונים, שיפורים בתשתיות וההשפעה החיובית על יחסי החוץ של איראן.

האורחים

בטקס השתתפו 20 מלכים ונסיכים, 5 מלכות, 21 נסיכים, 16 נשיאים, 3 ראשי ממשלות, 4 סגני נשיא ו־69 שרי חוץ

ברשימת מנהיגי העולם שהתארחו בחגיגות "בלטו בהיעדרם" אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, נשיא צרפת, ז'ורז' פומפידו והירוהיטו, קיסר יפן. ב־2001 נחשף מידע ממסמכי משרד החוץ הבריטי כי עקב בעיות ביטחון ועקב טענה שהאירוע לא יהיה מכובד, קיבלה המלכה ייעוץ לא להגיע לאירוע. הנסיך צ'ארלס היה אז בעיצומם של אימוניו הצבאיים והעדיף לא לצאת לאירוע במקום אמו. בסופו של דבר ייצגו את בריטניה הנסיך פיליפ והנסיכה אן. הנשיא ניקסון שלח את סגנו, ספירו אגניו, פומפידו שלח את ראש ממשלתו, ז'אק שבאן־דלמאס והקיסר הירוהיטו שלח את אחיו, הנסיך מיקאסה ואת גיסתו, הנסיכה יוריקו.

על בני משפחות המלוכה והנציגים מטעמם שהשתתפו בחגיגות נמנו:

על הנשיאים, ראשי הממשלה והנציגים מטעם שהשתתפו בחגיגות נמנו:

סרט

שרידי עיר האוהלים – 2007

מועצת הסרטים הלאומית של איראן הפיקה סרט תיעודי על החגיגות שבאנגלית נקרא Flames of Persia (להבות פרס). הסרט בוים על ידי פרוק גולסטן ואת הקריינות באנגלית ביצע אורסון ולס בתמורה למימון שניתן לו על ידי גיסו של השאה לסרטו The Other Side of the Wind (הצד האחר של הרוח). את קטעי הקריינות כתב העיתונאי והסופר הבריטי, מקדונלד הייסטינגס. הסרט היה מיועד לקהל המערבי. אף על פי ש־60 בתי קולנוע בטהראן נדרשו להקרינו, הרטוריקה המוגזמת שלו וההתמרמרות הציבורית בקשר לחגיגות, הפכו אותו לכישלון קופתי באיראן.[2]

כיום

פרספוליס נותרה אתר תיירותי חשוב באיראן וככל הנראה עלו הצעות לשקם את האתר הארכאולוגי, שכן הוא בעל חשיבות להיסטוריה שלה. ב־2005 נמנו באתר 35,000 מבקרים במהלך חג הנורוז (ראש השנה האיראני).[3]

עיר האוהלים שהוקמה לחגיגות נשארה פעילה עד 1979 למטרות פרטיות וממשלתיות, אז היא נבזזה על ידי חסידיו של ח'ומייני לאחר שהשאה עזב את איראן. מסגרות הברזל של האוהלים והשבילים של אזור החגיגות נותרו עדיין וכיום הם פתוחים כפארק ציבורי, אך לא נותרו השלטים המעידים למה שמשו שרידי עיר האוהלים. מגדל אזאדי נותר נקודת ציון חשובה בנופה של העיר טהראן.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0